פורום אוצר החכמה

בביאור שני פסוקים אלו נחלקו הראשונים, אם הם מצוות עשה, או רק כלאו הבא מכלל עשה.
א. דעת הרמב"ם [ספר המצוות עשה קמב, קצח; הל' מלוה ולוה א, ב; ה, א] ששתיהן מצוות עשה.
ב. הרמב"ן [השגות לספר המצוות שרש ששי; דברים טו, ג] והסמ"ג [הקדמה ד"ה ואחרי כן] השיגו עליו על שתי מצוות אלו, שאינן מצוות עשה אלא לאו הבא מכלל עשה.
ג. הראב"ד [הל' מלוה ולוה ה, א] השיג על הרמב"ם לענין 'לנכרי תשיך', אך לענין 'את הנכרי תגוש' לא השיג. והעירו על כך המרכבת המשנה [שם א, ב] ועי' שרשי הים [שם ה, ב ד"ה והנה הראב"ד].

אך בדברי שולחן ערוך הרב ראיתי כעין סתירה הפוכה, בהלכות ריבית [סעיף עה] כתב בסתמא כדעת הרמב"ם:

ומצוה מן התורה ליקח רבית מן הנכרי ואסור להלוותו בחנם שנאמר לנכרי תשיך כלומר תשוך זו מצות עשה ליקח ממנו נשך ולא להלוותו בחנם

ומאידך בהלכות הלואה [סעיף ב] כתב:

ולנכרי יש אומרים שמצות עשה לנגוש ולהצר לו שנאמר את הנכרי תגוש זו מצות עשה ולא רשות:

הרי שהזכירו רק כ'יש אומרים'. וצ"ע.

לא עיינתי עדיין בספרים.
אבל לא הבנתי משהו.
יש קשר בין מצוות אלו?
ריבית הוא איסור לעצמו. ואיסור נגישה הינו בכל הלוואה.
מוכרח להיות אחידות בענין זה?

הקשר הוא לא בין המצוות, אלא בלימוד ניסוח התורה.
האם ניסוח זה 'תגוש' 'תשיך' משמעותו מצווה לעשות כן לנכרי, כמו שנראה לכא' בספרי, או שבא רק ללאו הבא מכלל עשה, שלא לעשות כן לישראל.