אליהו בן עמרם כתב:התמוטט בנין בעיר שרובה או כולה גויים, ומתחת למפולת נמצא אדם שצועק לנו מתוכה - אימי יהודיה ולכן יהודי אני. הצילו!
האם נאמן? והאם מותר לחלל שבת כדי להצילו?
(והשאלה היא במקרה,שאין זה "קבוע", ואזלינן בתר רובא. יעויין באו"ח סי' שכ"ט)
יעוין בשו"ע יו"ד סימן רס"ח סעיפים י' שכתב:
"אבל מי שבא ואמר שהוא עובד כוכבים ונתגייר בב"ד -- נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.
וכתב הרמב"ם במה דברים אמורים בארץ ישראל באותן הימים שחזקת הכל שם בחזקת ישראל, אבל בח"ל צריך להביא ראיה ואח"כ ישא ישראלית שמעלה עשו ביוחסין"
ושם בלבוש כתב וז"ל:
"יש שכתבו: במה דברים אמורים? בארץ ישראל ובזמניהם, שהיו הכל שם בחזקת ישראל, ויש כאן רובא וחזקה ופה שאסר. אבל בחוצה לארץ שאין כאן לא רובא ולא חזקה – צריך להביא ראיה שנתגייר כיון שאמר שהוא גוי; אף על פי שיש כאן הפה שאסר הוא הפה שהתיר מעלה עשו ביוחסין.
אבל סתם איש שבא ואמר "ישראל אני" – הלא מעשים בכל יום שאורחים באים, ואין אנו בודקין אחריהם, ושותין אנו עמהם ואוכלין משחיטתן."
ושם בערוך השלחן סעיף ט"ו כתב וז"ל:
"ובגמרא אינו מבואר זה.
ואפשר שטעמו דאזלינן בתר רובא דעלמא שהם אינם ישראלים. אך מעיקר הדין אין כאן חשש, דכל אדם נאמן על עצמו, דעל עצמו לא שייך למיזל בתר רוב כמובן.
וכתבו דאפילו להרמב"ם זהו כשאמר שנתגייר, אבל באומר "ישראל אני" – נאמן בכל מקום ובכל זמן (ב"ח וש"ך סעיף קטן כ"א)."
היה לכאורה מקום לומר מדבריהם, שגם בעיר שרובה גויים, אם אומר "ישראל אני" - נאמן, ואוכלין משחיטתו ושותים את יינו.
וצריך לי עיון:
א. למה נאמן, הרי כל דפריש מרובא פריש? והרוב גויים.
ב. אולי דבריהם נאמרו דווקא באופן שרואים אנו לפנינו אדם שנוהג בדרכי ישראל ובשמירת תומ"צ, שאז נאמן לומר "ישראל אני", אך מי ששוכב תחת המפולת ואין אנו מכירים אותו ואת הליכותיו, ועוד אומר לנו "אימי ישראלית", ובהחלט יכול להיות שאינו נוהג בדרכי ישראל (ורק אימו מישראל), שלא יהיה נאמן.