האם מחללים שבת על מי שצועק מתוך המפולת אימי יהודיה או אימי גויה

[אליהו בן עמרם]

התמוטט בנין בעיר שרובה או כולה גויים, ומתחת למפולת נמצא אדם שצועק לנו מתוכה - אימי יהודיה ולכן יהודי אני. הצילו!
האם נאמן? והאם מותר לחלל שבת כדי להצילו?
(והשאלה היא במקרה,שאין זה "קבוע", ואזלינן בתר רובא. יעויין באו"ח סי' שכ"ט)

[כדכד]

אין הולכים בפקו"נ אחר הרוב וצריך להצילו בשבת אף אם אינו נאמן והוא ספק ישראל

[אליהו בן עמרם]

אין הולכים בפקו"נ אחר הרוב וצריך להצילו בשבת אף אם אינו נאמן והוא ספק ישראל

לא מדויק. וראה נא להלן:
שו"ע או"ח סי' שכ"ט סעיף ב', וז"ל:
"אין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב, אפילו היו ט' עובדי כוכבים וישראל אחד בחצר ופירש אחד מהם לחצר אחרת ונפל עליו שם מפולת מפקחין, כיון שנשאר קביעות הראשון במקומו חשבינן ליה כמחצה על מחצה, אבל אם נעקרו כלם ובשעת עקירתן פירש אחד מהם לחצר אחרת ונפל עליו אין מפקחין עליו, שכיון שנעקר קביעות הראשון ממקומו אמרינן כל דפריש מרובא פריש"

וע"ע במשנ"ב שם ס"ק ו' וז"ל:
"ועיין בא"ע סימן ד' סל"ד דתינוק שנמצא בעיר שרובה עו"ג אין מחללין עליו את השבת כיון דבכל יום ויום פורשים כולם ממקום קביעותם אזלינן אחר הרוב ורמ"א בהג"ה פליג שם וס"ל דמפקחין עליו את הגל דבני העיר חשיבי כקביעי ודמיא לדינא דהכא ודעת הגר"א שם לפסוק כהרמ"א עי"ש, ואם נמצא בדרך ורוב העוברים עו"ג לכו"ע אזלינן בתר רובא"

ועל כן, העמד נא את מה ששאלתי במקרה שאין דין "קבוע" וכן הולכין בפקו"נ אחר הרוב, כגון בעיר שרובה גויים - לפי דעת השו"ע, או שהמפולת היתה מחוץ לעיר "בדרך" - ולכו"ע.

[אליהו בן עמרם]

ומה יהיה הדין בנפלה מפולת בעיר שרובה ישראל, וצועק אדם מתוך המפולת אימי גויה.

[אליהו בן עמרם]

התמוטט בנין בעיר שרובה או כולה גויים, ומתחת למפולת נמצא אדם שצועק לנו מתוכה - אימי יהודיה ולכן יהודי אני. הצילו!
האם נאמן? והאם מותר לחלל שבת כדי להצילו?
(והשאלה היא במקרה,שאין זה "קבוע", ואזלינן בתר רובא. יעויין באו"ח סי' שכ"ט)

יעוין בשו"ע יו"ד סימן רס"ח סעיפים י' שכתב:
"אבל מי שבא ואמר שהוא עובד כוכבים ונתגייר בב"ד -- נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.
וכתב הרמב"ם במה דברים אמורים בארץ ישראל באותן הימים שחזקת הכל שם בחזקת ישראל, אבל בח"ל צריך להביא ראיה ואח"כ ישא ישראלית שמעלה עשו ביוחסין"

ושם בלבוש כתב וז"ל:
"יש שכתבו: במה דברים אמורים? בארץ ישראל ובזמניהם, שהיו הכל שם בחזקת ישראל, ויש כאן רובא וחזקה ופה שאסר. אבל בחוצה לארץ שאין כאן לא רובא ולא חזקה – צריך להביא ראיה שנתגייר כיון שאמר שהוא גוי; אף על פי שיש כאן הפה שאסר הוא הפה שהתיר מעלה עשו ביוחסין. אבל סתם איש שבא ואמר "ישראל אני" – הלא מעשים בכל יום שאורחים באים, ואין אנו בודקין אחריהם, ושותין אנו עמהם ואוכלין משחיטתן."

ושם בערוך השלחן סעיף ט"ו כתב וז"ל:
"ובגמרא אינו מבואר זה. ואפשר שטעמו דאזלינן בתר רובא דעלמא שהם אינם ישראלים. אך מעיקר הדין אין כאן חשש, דכל אדם נאמן על עצמו, דעל עצמו לא שייך למיזל בתר רוב כמובן. וכתבו דאפילו להרמב"ם זהו כשאמר שנתגייר, אבל באומר "ישראל אני" – נאמן בכל מקום ובכל זמן (ב"ח וש"ך סעיף קטן כ"א)."

היה לכאורה מקום לומר מדבריהם, שגם בעיר שרובה גויים, אם אומר "ישראל אני" - נאמן, ואוכלין משחיטתו ושותים את יינו.

וצריך לי עיון:
א. למה נאמן, הרי כל דפריש מרובא פריש? והרוב גויים.
ב. אולי דבריהם נאמרו דווקא באופן שרואים אנו לפנינו אדם שנוהג בדרכי ישראל ובשמירת תומ"צ, שאז נאמן לומר "ישראל אני", אך מי ששוכב תחת המפולת ואין אנו מכירים אותו ואת הליכותיו, ועוד אומר לנו "אימי ישראלית", ובהחלט יכול להיות שאינו נוהג בדרכי ישראל (ורק אימו מישראל), שלא יהיה נאמן.

[אליהו בן עמרם]

תוס' יבמות מ"ז. ד"ה במוחזק לך, איתא:
"אומר רבינו תם דדוקא בדידעינן דהוה עובד כוכבים מעיקרא, דאי לא הוה ידעינן - מהימן, מגו דאי בעי אמר ישראל אני דמהימן, כדמשמע בריש מסכת פסחים (דף ג: ושם) גבי ההוא עובד כוכבים דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים. ואין לומר שאני התם דהוו סמכי ארובא דהוו ישראל, דהא בכל מקום נמי איכא רובא, דרוב הבאין לפנינו בתורת יהדות - ישראל הם"

אולי מה שמשמע לכאו' מדברי ערוך השלחן, דמי שאומר "ישראל אני" נאמן בכל מקום ובכל זמן,אולי אף במקום דאיכא רוב גויים, מקורם בדברי ר"ת הנ"ל.
שבכל מקום, יש רוב "הבאין לפנינו בתורת יהדות- ישראל הם".
ואולי אף במקום של רוב גויים, שאין הרוב הכללי מכריע, אלא "רוב הבאין לפנינו בתורת יהדות" - הוא זה שמכריע, שישראל הוא.

וצריך לי עיון:
א.) מה הכוונה בדבריו "הבאין לפנינו בתורת יהדות". האם הכוונה שצריך לראות שמנהגם והליכותיהם כשל יהודים? או שמספיקה העובדה שמגיע מישהו בלתי מוכר לקבוצת יהודים ואומר על עצמו שהוא מישראל, זה כבר מספיק, כיון שלא מצוי שגויים יגיעו ויצהירו על עצמם כך בפני קבוצת יהודים.
והנפק"מ אם לא הכירו בהליכותיו שהוא נוהג כיהודי, וכן אם ניתן להסביר במקרים מיוחדים מה פתאום גם גויים ירצו להגיע לקבוצת יהודים ולהצהיר על "יהדותם" כביכול (כגון: גויים כאלה שבורחים מהסכנה במקומם ומחפשים הגנה בקרב היהודים).
ב.) לפי דברי ר"ת מה יהיה הדין בנדו"ד, שצועק אדם מתחת למפולת בעיר שרובה גויים, שאימו יהודיה. האם לחלל עליו את השבת?
האם הוא נחשב כמי שבא לפנינו "בתורת יהדות"? הרי אין אנו מכירים את הליכותיו, אם נוהג כיהודי (ובמקרה שאין רוב כזה, הדרינן לרובא דכולא מתא, שהם גויים).
וגם, יש לכאורה הסבר ברור, למה צועק מתחת להריסות שאימו יהודיה, כיון שרוצה שיצילו אותו בשבת, ולפ"ז אולי אין את הכרעת הרוב שחידש ר"ת.

[מלבב]

אין הולכים בפקו"נ אחר הרוב וצריך להצילו בשבת אף אם אינו נאמן והוא ספק ישראל

לא מדויק. וראה נא להלן:
שו"ע או"ח סי' שכ"ט סעיף ב', וז"ל:
"אין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב, אפילו היו ט' עובדי כוכבים וישראל אחד בחצר ופירש אחד מהם לחצר אחרת ונפל עליו שם מפולת מפקחין, כיון שנשאר קביעות הראשון במקומו חשבינן ליה כמחצה על מחצה, אבל אם נעקרו כלם ובשעת עקירתן פירש אחד מהם לחצר אחרת ונפל עליו אין מפקחין עליו, שכיון שנעקר קביעות הראשון ממקומו אמרינן כל דפריש מרובא פריש"

וע"ע במשנ"ב שם ס"ק ו' וז"ל:
"ועיין בא"ע סימן ד' סל"ד דתינוק שנמצא בעיר שרובה עו"ג אין מחללין עליו את השבת כיון דבכל יום ויום פורשים כולם ממקום קביעותם אזלינן אחר הרוב ורמ"א בהג"ה פליג שם וס"ל דמפקחין עליו את הגל דבני העיר חשיבי כקביעי ודמיא לדינא דהכא ודעת הגר"א שם לפסוק כהרמ"א עי"ש, ואם נמצא בדרך ורוב העוברים עו"ג לכו"ע אזלינן בתר רובא"

ועל כן, העמד נא את מה ששאלתי במקרה שאין דין "קבוע" וכן הולכין בפקו"נ אחר הרוב, כגון בעיר שרובה גויים - לפי דעת השו"ע, או שהמפולת היתה מחוץ לעיר "בדרך" - ולכו"ע.

ומתי נאמר האי כללא שאין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב?

[מלבב]

אין הולכים בפקו"נ אחר הרוב וצריך להצילו בשבת אף אם אינו נאמן והוא ספק ישראל

לא מדויק. וראה נא להלן:
שו"ע או"ח סי' שכ"ט סעיף ב', וז"ל:
"אין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב, אפילו היו ט' עובדי כוכבים וישראל אחד בחצר ופירש אחד מהם לחצר אחרת ונפל עליו שם מפולת מפקחין, כיון שנשאר קביעות הראשון במקומו חשבינן ליה כמחצה על מחצה, אבל אם נעקרו כלם ובשעת עקירתן פירש אחד מהם לחצר אחרת ונפל עליו אין מפקחין עליו, שכיון שנעקר קביעות הראשון ממקומו אמרינן כל דפריש מרובא פריש"

מאי שנא מתשע חנויות שהחנויות קבועים הם רק כיון שבשר הנידון פריש ולא קבוע

[מקדש מלך]

תוס' יבמות מ"ז. ד"ה במוחזק לך, איתא:
"אומר רבינו תם דדוקא בדידעינן דהוה עובד כוכבים מעיקרא, דאי לא הוה ידעינן - מהימן, מגו דאי בעי אמר ישראל אני דמהימן, כדמשמע בריש מסכת פסחים (דף ג: ושם) גבי ההוא עובד כוכבים דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים. ואין לומר שאני התם דהוו סמכי ארובא דהוו ישראל, דהא בכל מקום נמי איכא רובא, דרוב הבאין לפנינו בתורת יהדות - ישראל הם"

אולי מה שמשמע לכאו' מדברי ערוך השלחן, דמי שאומר "ישראל אני" נאמן בכל מקום ובכל זמן,אולי אף במקום דאיכא רוב גויים, מקורם בדברי ר"ת הנ"ל.
שבכל מקום, יש רוב "הבאין לפנינו בתורת יהדות- ישראל הם".
ואולי אף במקום של רוב גויים, שאין הרוב הכללי מכריע, אלא "רוב הבאין לפנינו בתורת יהדות" - הוא זה שמכריע, שישראל הוא.

וצריך לי עיון:
א.) מה הכוונה בדבריו "הבאין לפנינו בתורת יהדות". האם הכוונה שצריך לראות שמנהגם והליכותיהם כשל יהודים? או שמספיקה העובדה שמגיע מישהו בלתי מוכר לקבוצת יהודים ואומר על עצמו שהוא מישראל, זה כבר מספיק, כיון שלא מצוי שגויים יגיעו ויצהירו על עצמם כך בפני קבוצת יהודים.
והנפק"מ אם לא הכירו בהליכותיו שהוא נוהג כיהודי, וכן אם ניתן להסביר במקרים מיוחדים מה פתאום גם גויים ירצו להגיע לקבוצת יהודים ולהצהיר על "יהדותם" כביכול (כגון: גויים כאלה שבורחים מהסכנה במקומם ומחפשים הגנה בקרב היהודים).
ב.) לפי דברי ר"ת מה יהיה הדין בנדו"ד, שצועק אדם מתחת למפולת בעיר שרובה גויים, שאימו יהודיה. האם לחלל עליו את השבת?
האם הוא נחשב כמי שבא לפנינו "בתורת יהדות"? הרי אין אנו מכירים את הליכותיו, אם נוהג כיהודי (ובמקרה שאין רוב כזה, הדרינן לרובא דכולא מתא, שהם גויים).
וגם, יש לכאורה הסבר ברור, למה צועק מתחת להריסות שאימו יהודיה, כיון שרוצה שיצילו אותו בשבת, ולפ"ז אולי אין את הכרעת הרוב שחידש ר"ת.

מצו"ב מאמר בדבר נאמנות העולים מרוסיה שטוענים שהם יהודים.
חלק מהסברות שייכות גם בנידון דידן, ודו"ק.

[אליהו בן עמרם]

אין הולכים בפקו"נ אחר הרוב וצריך להצילו בשבת אף אם אינו נאמן והוא ספק ישראל

לא מדויק. וראה נא להלן:
שו"ע או"ח סי' שכ"ט סעיף ב', וז"ל:
"אין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב, אפילו היו ט' עובדי כוכבים וישראל אחד בחצר ופירש אחד מהם לחצר אחרת ונפל עליו שם מפולת מפקחין, כיון שנשאר קביעות הראשון במקומו חשבינן ליה כמחצה על מחצה, אבל אם נעקרו כלם ובשעת עקירתן פירש אחד מהם לחצר אחרת ונפל עליו אין מפקחין עליו, שכיון שנעקר קביעות הראשון ממקומו אמרינן כל דפריש מרובא פריש"

וע"ע במשנ"ב שם ס"ק ו' וז"ל:
"ועיין בא"ע סימן ד' סל"ד דתינוק שנמצא בעיר שרובה עו"ג אין מחללין עליו את השבת כיון דבכל יום ויום פורשים כולם ממקום קביעותם אזלינן אחר הרוב ורמ"א בהג"ה פליג שם וס"ל דמפקחין עליו את הגל דבני העיר חשיבי כקביעי ודמיא לדינא דהכא ודעת הגר"א שם לפסוק כהרמ"א עי"ש, ואם נמצא בדרך ורוב העוברים עו"ג לכו"ע אזלינן בתר רובא"

ועל כן, העמד נא את מה ששאלתי במקרה שאין דין "קבוע" וכן הולכין בפקו"נ אחר הרוב, כגון בעיר שרובה גויים - לפי דעת השו"ע, או שהמפולת היתה מחוץ לעיר "בדרך" - ולכו"ע.

ומתי נאמר האי כללא שאין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב?

עיקרי הדברים והחילוקים ניתן ללמוד מדברי המשנ"ב שם סי' שכ"ט סעיף ב'. עיי"ש.