פורום אוצר החכמה

איך עושים את זה?
איך "לא מאמינים" למה ששמעתי וזה משהו סביר, ומישהו שאינו בחזקת שקרן סיפר לי את זה?

ספרים וועלט כתב:איך עושים את זה?
איך "לא מאמינים" למה ששמעתי וזה משהו סביר, ומישהו שאינו בחזקת שקרן סיפר לי את זה?

פעם שמעתי עצה, לחשוב שאם המדבר אינו מקפיד על איסור לשון הרע, מסתבר שגם אינו מקפיד על "מדבר שקר תרחק".
אך למעשה נ"ל שיש הרבה בני אדם שלא ידברו שקר, אבל בהלכות לשון הרע אינם בקיאים כלל...

עוד עצה, לחשוב שיתכן שלא היה המעשה ממש כמו ששמע, וא"כ אינו יכול לדעת מה להאמין ומה לא

ספרים וועלט כתב:איך עושים את זה?
איך "לא מאמינים" למה ששמעתי וזה משהו סביר, ומישהו שאינו בחזקת שקרן סיפר לי את זה?

דנים לכף זכות.

בפשטות הש"ס והראשונים אין שום איסור שבן אדם יאמין בליבו ובפיו במה שסיפרו לו לשון הרע
וכונת חז"ל הוא שלא לקבל לשון הרע היינו שאין לעשות מעשה בפועל בלי בי"ד רגיל רק על סמך הלשון הרע ששמעת
ופשוט שאין להיות שוטים או תמימים מופלגים
ודברי הח"ח צע"ג

ספרים וועלט כתב:איך עושים את זה?
איך "לא מאמינים" למה ששמעתי וזה משהו סביר, ומישהו שאינו בחזקת שקרן סיפר לי את זה?

לאדם יש נטייה טבעית להאמין בגנות על חבירו. וזאת מפני הקנאה והתחרות שביסוד טבע האדם (וכמאמר החכם מכל האדם, וראיתי את כל העמל וכשרון המעשה כי הוא קנאת איש מרעהו), ולכן רצוי לו לחשוב שכולם פחותים, כיון שהוא מודד את עצמו אך ורק ביחס לאחרים, וככל שהאחרים פחותים כן טוב עבורו.
צריך להיות מודע לתכונה הזו. וכשמודעים לה, קל יותר לקבל בפקפוק סיפורי גנות.

ומרגלא בפומי, שהתורה ציוותה לדון את חבירו לכף זכות. ולכאורה מה טעם לצוות עלינו לעקם את השכל. אלא שהכתוב מלמד אותנו שיש לנו נטייה טבעית להפך בגנות חברינו, וכשנדון אותו לכף זכות, הרי זה גופא משקל הצדק והיושר.

ועוד עצה כעין זה. שיחשוב כיצד היה מגיב לו מושא הסיפור היה בנו או אביו. האם גם אז היה מאמין? או שיזכר כיצד הוא מגיב אוטומטית לשמועה על צד שכנגדו במחלוקת (לדוגמא, איך ימני מגיב על גנות שנשמעת על נתניהו ולהיפך. וכן במחלוקות בציבור החרדי שהוא תופס בהם צד וכו').

בריה נמוכה כתב:בפשטות הש"ס והראשונים אין שום איסור שבן אדם יאמין בליבו ובפיו במה שסיפרו לו לשון הרע
וכונת חז"ל הוא שלא לקבל לשון הרע היינו שאין לעשות מעשה בפועל בלי בי"ד רגיל רק על סמך הלשון הרע ששמעת
ופשוט שאין להיות שוטים או תמימים מופלגים
ודברי הח"ח צע"ג

לא יודע לאיזה ראשונים כב' מתכון.
מלשון הגמ' והראשונים משמע שאין חילוק בין המספר למקבל ומכיון שהמספר גנות על חברו יש בו איסור אפילו לא יבוא לידי מעשה בפועל כן הוא המקבל בליבו ומאמין שזה אמת אז חברו מבוזה בעיניו
וגם במציאות זה כך לא שייך להאמין בלב בלי לקבל היחס אל האדם ששמענו עליו גנאי משתנה,ואם לא אז כנראה באמת לא האמנו או שדנו לכף זכות.

כגון ברמב"ם לא נמצא האיסור להאמין ללשה"ר
ובפשטות הגמרא כל ענין איסור סיפור לשון הרע אינו אלא משום שיגרם נזק לחבירו ע"י סיפורו
וזהו ככעין הלשנה או מסירה
ולכן אסור לספר משום שעלול ומסתבר שיגרום נזק ממשי לחבירו
אך ענין קבלת לשה"ר אינו שאין להאמין בלב אי משום שזהו מידה טובה כמו כעס שא"א לאסור ואין שייך במציאות לא להאמין
ומה שכתבת שהיחס לחבירו ישתנה זה ג"כ דברים שבלב אינו איסור אלא הנהגה טובה
ודייק הרמב"ם בלשונו וכתב שכל ענין לשון הרע זהו באופן המזיק
רמב"ם הלכות דעות פרק ז הלכה ה
אחד המספר בלשון הרע בפני חבירו או שלא בפניו, ... שגורמים אם נשמעו איש מפי איש להזיק חבירו בגופו או בממונו ואפילו להצר לו או להפחידו הרי זה לשון הרע
וזהו פשטות סוגיות הש"ס
ולפי ההקשר של הסוגיות מוכח כך לדוגמא במכות כג. ואמר רב ששת משום ר' אלעזר בן עזריה כל המספר לשון הרע וכל המקבל לשון הרע וכל המעיד עדות שקר ראוי להשליכו לכלבים דכתיב (שמות כב, ל) לכלב תשליכון אותו וסמיך ליה (שמות כג, א) לא תשא שמע שוא וגו' קרי ביה נמי לא תשיא:
רואים שהגמרא משוה עדות שקר לקבלת לשון הרע ויגיד עליו רעו כמו שעדות שקר הוא אסור באופן שמזיק לחבירו הוא הדין קבלת לשון הרע
וכן עיין בתלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת פאה פרק א
ולמה הוא קורא אותו שלישי שהוא הורג שלשה האומרו והמקבלו וזה שנאמר עליו ובימי שאול נהרגו ארבעה דואג שאמרו שאול שקיבלו אחימלך ואבנר
ושם ג"כ הכונה המקבלו ששאול עשה פעולה בשביל הלשה"ר
ובילקוט שמעוני שמואל ב רמז קנא
ויאמר לו המלך איפה הוא ויאמר ציבא אל המלך וגו' רב אמר קבל דוד לשון הרע דכתיב ויאמר לו המלך איפה הוא ויאמר ציבא אל המלך הנה הוא בית מכיר בן עמיאל בלו דבר וכתיב וישלח המלך דוד ויקחהו וגו' מלו דבר, מכדי חזייה דשקרא הוה כי הדר אלשין עילויה מ"ט קבל מניה. ומנא לן דקביל מניה דכתיב ויאמר המלך אל ציבא הנה לך כל אשר (לאדוניך) למפיבושת. ושוב קיבל הכונה שעשה מעשה להזיק לחבירו בשביל זה
וכן המדרש שהוא מקור האימרה שלשון הרע הורג 3 שאין הכונה שהוא סגולה אלא הכונה שעלול שעקב דיבור לשון הרע יהרגו ג אנשים וכמו הסיפור שקרה ראה
בויקרא רבה (וילנא) פרשת אמור פרשה כו
ולמה קורא שלישי שהוא הורג שלשה האומרו והמקבלו והנאמר עליו, עובדא הוה בגבר דהות ליה כלה בישא והות צמידה אמרה לישן ביש והוה מפייס יתה תרין זימנין ביומא חד ברמשא וחד בצפרא אמר לה אנא בעי מינך דלא תימרין לישן ביש מה עבדת אזלת ואמרת לבעלה הדין אבוך בעי לשמשא יתי ואי לית את מהימנת לי עול אתית לרמשא ואת משכח יתיה יתיב ומפייס לי אזל ורצד עלוי וחמא יתיה קאים גחון וסייח יתה אמר כבר מילא קושטן מה עבד מחא לאבוי וקטליה אובילין יתיה לדינא ואתחייב קטולין ולההיא אנתתא דאמר על אבוי לשון הרע ואיתחייבא קטולין ואשתכח לישנא קטיל תלתיהון

מהח"ח משמע שהבין ברמב"ם לא כך ועון יש תמיד
וז"ל
(א) שלא נאמין. כן כתב בשערי תשובה במאמר רי״ג עי״ש וכן כתב הרשב״ם בפסחים (קי״ח ע״א), וכן כתוב גם כן בס' חרדים במצוות לא תעשה שבתורה התלויות בלב. ומ״ש כי על ידי זה יבוזה וכו', הוא גם כן מלשון ר' יונה שם, ונ״ל שכונתו הוא, כי אם הוא רואה שאם יאמין עליו שעשה או שדיבר דבר פלוני לא יהיה לו עליו צד זכות הוא מצווה שלא להאמין להמספר כדי שלא יתבזה פלוני בעיניו, אבל אם יש עליו צד זכות בלאו הכי, כגון שנוכל לומר שהדין עמו, או שלא ידע את איסורו, וגם בענין דיבור נוכל למצוא אלו צדדי זכות, וגם עוד צד זכות שלא כיון בדיבורו למה שאמר עליו המספר וכיוצא בזה, בכל אלו איננו מצווה להרחיק את דברי המספר מכל וכל ולחשוב עליו ששקר דיבר על פלוני, רק בדרך כלל שלא יתקבל ברעיוניו גנות על מי שסיפר וכנ״ל.ומ״ש עובר בלא תעשה וכו', כן איתא בסמ״ג לאוין י' בהדיא והרמב״ם בפכ״א מהלכות סנהדרין כתב גם כן שהלאו דלא תשא כולל אזהרה לקבלת לשון הרע. ולא תטעה במ״ש הכ״מ בפרק ז' מהלכות דעות ד״ה וכתב הראב״ד וכו' אבל כשמספר בגנות חבירו אין השומע וכו' דפשוט דכוונת הכ״מ דאין שייך ע״ז לשון הורגתן אבל עון יש לכולי עלמא, דלא מסתבר לומר דבכל הש״ס היכא דנקט מקבל לשון הרע הכוונה דוקא על רכילות ו

ראיתי פעם בקובץ כתבים להחזו"א מש"כ בזה.

אגב בחפץ חיים לבד לפעמים מבואר שגדר האיסור הוא בדיבור המזיק לחבירו. ולפעמים מבואר שגדר האיסור הוא עצם דיבור הגנות על חבירו. ויל"ע.

דברים בזה בשו"ת פאת שדך לרב מונק ושם מתיחס לשאלת ההתכנות המעשית

יעויין במש"כ בזה בני בכורי נ"י במאמרו בירחון האוצר, מצ"ב הגיליון

ספרים וועלט כתב:איך עושים את זה?
איך "לא מאמינים" למה ששמעתי וזה משהו סביר, ומישהו שאינו בחזקת שקרן סיפר לי את זה?

העצה פשוטה. בודקים את הסיפור לעומקו ולפרטיו, וברוב המקרים מתגלה האמת שהיא רחוקה מרחק ניכר ממה שסופר.

וזו סגולה נפלאה, שאם יעשה כנ"ל ג"פ, מובטח לו שיחדל להאמין ללשה"ר מעתה ועד עולם.

דברי הרב עו"ח ברורים ונכונים. ויישר כוחו.

אולי יש לקשר שאלה זו לדברי הרמ"א באה"ע סימן קע"ח סעיף ט, דאשה האומרת לבעלה שזינתה, דמדינא דגמרא אם הבעל מאמין לה, אסורה לו ויוציא, וכתב רמ"א (ע"פ תוס' ושא"ר):

ויש אומרים, דבזמן הזה שיש חרם רבנו גרשם שלא לגרש אשה בעל כרחה, אינו נאמן לומר שמאמינה או שמאמין לדברי העד, דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת, ואומר שמאמינה אף על פי שאינו מאמין, ומנדין אותו על שאומר שמאמינה וגרם לבטל חרם רבנו גרשום.

וסוף סוף יש להקשות, דמה יעשה הבעל שבאמת ובתמים מאמינה, ואיך שייך לחייב אותו נידוי ע"ז, וכבר האריכו בענין זה האחרונים, עבפ"ת.

עכ"פ אולי יש ללמוד מזה דיש מציאות לבטל אמונתו, וצ"ע.

לשון החפץ חיים: רובם משקרים - וכולם מגזימים!

אבל מה תגידו כשכמה בנ"א כולם אומרים אותו דבר, עם אותם פרטים ממש, בתור עדי ראיה, כ"א בנפרד? הרי גם על זה החפץ חיים כותב שאסור להאמין.

מענין לענין באותו ענין, ראיתי היום בחפץ חיים שכותב שגם לרכילות אסור להאמין. לכאורה זה מחודש מאד, בשלמא לה"ר הוא דבר של גנאי, והתורה אומרת שמהכ"ת להאמין לגנאי. אבל ברכילות שאיננה כוללת גנאי, כגון שפלוני הדיין פסק נגדך, למה לא להאמין? ומהכ"ת שהתורה אומרת שלא להאמין בזה?

דעת מו"ר הגר"ש פישר זצ"ל הייתה, שהאיסור אינו להאמין, אלא רק לנהוג לפי דברי הלה"ר.

דורשי יחודך כתב:אבל מה תגידו כשכמה בנ"א כולם אומרים אותו דבר, עם אותם פרטים ממש, בתור עדי ראיה, כ"א בנפרד? הרי גם על זה החפץ חיים כותב שאסור להאמין.

מענין לענין באותו ענין, ראיתי היום בחפץ חיים שכותב שגם לרכילות אסור להאמין. לכאורה זה מחודש מאד, בשלמא לה"ר הוא דבר של גנאי, והתורה אומרת שמהכ"ת להאמין לגנאי. אבל ברכילות שאיננה כוללת גנאי, כגון שפלוני הדיין פסק נגדך, למה לא להאמין? ומהכ"ת שהתורה אומרת שלא להאמין בזה?

דווקא בעת שכולם אומרים אותו דבר, זה נדמה חשוד. טבע בני אדם בדבר אמתי, שאין הכול אומרים אותו דבר, באותם פרטים ממש.
לגבי איסור קבלת רכילות, ראה החפץ חיים שם (רכילות - באר מים חיים כלל ה ס"ק א) מקורותיו.

אם מדברים כבר משמיעת לשה''ר, אביא בכאן - ודומני שזה יהיה פרסום ראשון - מה שמצאו בגנזי אוצרותיו של הגאון הנשגב רבי אברהם יעקב הכהן פאם זצוק''ל ר''י תורה ודעת.

ז' ניסן תשי''ט.
נפלתי בפך ונכשלתי בשמיעת דברים אסורים והכשלתי אחרים בשמיעה [-לפני עור] דברי לה''ר. ומלבד גזל הזמן וביטול תורה דרבים, אוי ואוי ווי לי כי לימודי בספר ח''ח לעצמי ולתלמידי במשך כמה שנים לא עמדו לי בעת צרה, והשפעתו של אותו צדיק חלילה לאפס ותוהו היתה. ואף מה שיש אומרים עלי כי הנני נזהר בלה''ר שקר הוא, ואנא אוליך את חרפתי ומה יהא בסופי. כמעט נואש הוא.
ובכ''ז לא אבדה תקותי, אולי ע''י זכרון דברים אלה הכתובים מתוך צער ומר נפשי, יתעורר ניצוץ קודש בנפשי והחזקתי והייתי לאיש בעזרת ה' ית'. אינני רואה שום תקנה והצלה לנפשי, כי אם להתבודד ככל האפשר, ולמעט בדיבור מאוד מאוד, לקצר מאוד בדברי צורך לשים מחסה לפי, חוסם בתוך חוסם סגור ומסוגר, ולברוח תכלית הבריחה מכל מקום ומצב של סכנה שלא אבוא ח''ו בניסיון.
והיום הזה ליום גדול ולקדוש יהיה בעזהי''ת!

זיע''א.

באמונתו כתב:דווקא בעת שכולם אומרים אותו דבר, זה נדמה חשוד. טבע בני אדם בדבר אמתי, שאין הכול אומרים אותו דבר, באותם פרטים ממש.

בסדר. אז נדבר על ציור שכולם מדווחים בצורה שהיית אומר שאנשים כן מדווחים על דבר שראו. קורה, לא?

באמונתו כתב:לגבי איסור קבלת רכילות, ראה החפץ חיים שם (רכילות - באר מים חיים כלל ה ס"ק א) מקורותיו.

כל ראיותיו של מרנא החפץ חיים שם אינן מוכרחות לענ"ד.
אדגיש שכפי שכתבתי בהודעתי, אני מדבר על רכילות שאיננה כוללת גנאי (אם כוללת גנאי בלא"ה אסור לקבל משום לשה"ר.)
כעת עיינתי ב"נתיב חיים" שם וראיתי שכותב שאיה"נ, ברכילות כזאת שאיננה כוללת גנאי גם לפי דעת השומע, אלא שבכל זאת יקפיד עליו, אין איסור קבלה. לענ"ד לא נראה כן בחפץ חיים, אבל בסברא נראה כמותו.
לא עיינתי עדיין בשאר החיבורים שישנם על הח"ח. (בחיבור הנפלא החדש של הגר"ה זקס זצ"ל אין התייחסות לזה עכ"פ על המקום.)

לא הבנתי את השאלה. הלא בכל התורה כולה, הכלל ש"ע"פ שנים עדים יקום דבר": אין נאמנות אלא לעדות כשרה, ובבית דין דווקא, (מלבד מקומות מיוחדים, בהם חידשה התורה לסמוך אפילו על עד אחד, כמו באיסורים ועוד).

באמונתו כתב:לא הבנתי את השאלה. הלא בכל התורה כולה, הכלל ש"ע"פ שנים עדים יקום דבר": אין נאמנות אלא לעדות כשרה, ובבית דין דווקא, (מלבד מקומות מיוחדים, בהם חידשה התורה לסמוך אפילו על עד אחד, כמו באיסורים ועוד).

לא הבנתי, האם אדם שמאמין לעד אחד עובר איסור? חבר שלי מספר לי את החידוש שאמר הר"מ בישיבה, אסור לי להאמין שכך אמר הר"מ? אתמהה.
אסור לסמוך על העדות לקולא , אבל אין שום איסור לקבל את דבריו, ופשוט.
אולי כוונתך שכאן אסור לשנוא את המדובר? אבל גם אם עשה את מה שאומרים עליו אסור לשנוא אותו, הרי מדובר שלא עשה דבר לא טוב. אני מדבר כאן על הקבלה.

דורשי יחודך כתב:

באמונתו כתב:לא הבנתי את השאלה. הלא בכל התורה כולה, הכלל ש"ע"פ שנים עדים יקום דבר": אין נאמנות אלא לעדות כשרה, ובבית דין דווקא, (מלבד מקומות מיוחדים, בהם חידשה התורה לסמוך אפילו על עד אחד, כמו באיסורים ועוד).

לא הבנתי, האם אדם שמאמין לעד אחד עובר איסור? חבר שלי מספר לי את החידוש שאמר הר"מ בישיבה, אסור לי להאמין שכך אמר הר"מ? אתמהה.
אסור לסמוך על העדות לקולא, אבל אין שום איסור לקבל את דבריו, ופשוט.
אולי כוונתך שכאן אסור לשנוא את המדובר? אבל גם אם עשה את מה שאומרים עליו אסור לשנוא אותו, הרי מדובר שלא עשה דבר לא טוב. אני מדבר כאן על הקבלה.

התכוונתי אל משהו אחר לגמרי;
השאלה הייתה הרי מסברה, למה לא להאמין למספר. כיצד תאסור תורה להאמין, נגד ההיגיון.
לכך כתבתי שהשאלה אינה נכונה, לפי שמכל התורה כולה (למעט יוצאי מן הכלל מסוימים) נוכל ללמוד האמת, שא"א להאמין לשום דבר בעולם בהחלט, אלא בעדות כשרה ובבית דין.
הדבר ברור, שבדרך כלל אין איסור בזה, להאמין למה ולמי שהנך רוצה, אבל כאן הלא אסרה התורה להאמין. השאלה הייתה, הייתכן? התשובה, הלא באמת אף פעם א"א להאמין על בטוח, עפ"י המוכח בהלכות עדות.
משם לומדים לדידן נמי, שעפ"י האמת, אף פעם א"א לדעת.

מדרש רבה בפרשתינו (פרשת כי תשא, סימן מו):

וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה פְּסָל לְךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב יא, ו): וְיַגֶּד לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה, אַתָּה מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שמות לב, ז): לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, הָיָה תּוֹפֵס בַּלּוּחוֹת וְלֹא הָיָה מַאֲמִין שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל, אָמַר אִם אֵינִי רוֹאֶה אֵינִי מַאֲמִין, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, יט): וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב משֶׁה אֶל הַמַּחֲנֶה, שֶׁלֹא שִׁבְּרָן עַד שֶׁרָאָה בְּעֵינָיו. אִי לָהֶם לִבְנֵי אָדָם שֶׁהֵם מְעִידִים מַה שֶּׁאֵינָם רוֹאִים, אֶפְשָׁר שֶׁלֹא הָיָה משֶׁה מַאֲמִין בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאָמַר לוֹ: כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֶלָּא הוֹדִיעַ משֶׁה דֶּרֶךְ אֶרֶץ לְיִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ שֶׁיְהֵא אָדָם שׁוֹמֵעַ דָּבָר מִן יְחִידִי נֶאֱמָן, אָסוּר לְקַבֵּל עֵדוּתוֹ לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַל פִּיו אִם אֵינוֹ רוֹאֶה.

בריה נמוכה כתב:בפשטות הש"ס והראשונים אין שום איסור שבן אדם יאמין בליבו ובפיו במה שסיפרו לו לשון הרע
וכונת חז"ל הוא שלא לקבל לשון הרע היינו שאין לעשות מעשה בפועל בלי בי"ד רגיל רק על סמך הלשון הרע ששמעת
ופשוט שאין להיות שוטים או תמימים מופלגים
ודברי הח"ח צע"ג

מה כותב ע"ז הגר"ה זקס בספרו על הח"ח?

צופה_ומביט כתב:מה כותב ע"ז הגר"ה זקס בספרו על הח"ח?

חידוש מענין כ' שם בעמוד שס, באופן שאחד מספר על פלוני שראהו מיטמא למתים, והשומע יודע באותו פלוני שהוא כהן, אבל המספר ההוא אינו יודע זאת, דבאופן זה מותר לשומע להאמין, ואין בזה איסור של קבלת לשה"ר. עי"ש.

מה שנאמר כאן שאיסור קבלת לה"ר הוא רק לעשות מעשה על פי זה, נסתר מדברי רבינו יונה (שער ג' רי"א) וז"ל:

והנה הוזהרנו במה שכתוב לא תשא שמע שוא, שלא נאמין בלבנו ספור לשון הרע להחזיק במחשבתינו כי הדברים אמת ולהבזות בעינינו את מי שנאמרו עליו.

וכן מלשון הרא"ש נדה ט ה:

וכענין זה דוקא יש לחוש ללישנא בישא היכא שיכול לבוא לידי היזק לו או לאחרים אם לא יחוש לו כהך עובדא וכההיא דגדליה בן אחיקם. אבל בענין אחר אסור אפילו לחוש ללשון הרע ולהאמינו כלל.

ואי אפשר לדחוק הלשון 'להאמין', שהכוונה לעשות מעשה על פיו.
אמנם ר' הלל זצ"ל דייק מלשון רבינו יונה הנ"ל, שמותר להיות לו ספק בדבר, דלא כהח"ח שפסק בזה לאיסור.

עושה חדשות כתב:

צופה_ומביט כתב:מה כותב ע"ז הגר"ה זקס בספרו על הח"ח?

חידוש מענין כ' שם בעמוד שס, באופן שאחד מספר על פלוני שראהו מיטמא למתים, והשומע יודע באותו פלוני שהוא כהן, אבל המספר ההוא אינו יודע זאת, דבאופן זה מותר לשומע להאמין, ואין בזה איסור של קבלת לשה"ר. עי"ש.

החפץ חיים בכלל ז' האריך בענין קבלת לה"ר ממסיח לפי תומו, ונראה מדבריו שפירש מסיח לפי תומו, שהוא יודע שהוא מספר לה"ר, אבל הוא לא מתכוין לגנות בזה לחבירו.
ויש ללמוד מדבריו, שאם הוא לא יודע בכלל שהוא מספר לה"ר, בכזה מסיח לפי תומו גם הוא מודה שאין בו איסור קבלה.

בריה נמוכה כתב:כגון ברמב"ם לא נמצא האיסור להאמין ללשה"ר

רמב"ם סנהדרין פכ"א ה"ז:

ובכלל לאו זה אזהרה למקבל לשון הרע ומספר לשון הרע ומעיד עדות שקר

לבנון כתב:מה שנאמר כאן שאיסור קבלת לה"ר הוא רק לעשות מעשה על פי זה, נסתר מדברי רבינו יונה (שער ג' רי"א) וז"ל:

והנה הוזהרנו במה שכתוב לא תשא שמע שוא, שלא נאמין בלבנו ספור לשון הרע להחזיק במחשבתינו כי הדברים אמת ולהבזות בעינינו את מי שנאמרו עליו.

וכן מלשון הרא"ש נדה ט ה:

וכענין זה דוקא יש לחוש ללישנא בישא היכא שיכול לבוא לידי היזק לו או לאחרים אם לא יחוש לו כהך עובדא וכההיא דגדליה בן אחיקם. אבל בענין אחר אסור אפילו לחוש ללשון הרע ולהאמינו כלל.

ואי אפשר לדחוק הלשון 'להאמין', שהכוונה לעשות מעשה על פיו.
אמנם ר' הלל זצ"ל דייק מלשון רבינו יונה הנ"ל, שמותר להיות לו ספק בדבר, דלא כהח"ח שפסק בזה לאיסור.

רשב"ם פסחים קיח, א:

המקבל לשון הרע. שמקבלו ומאמינו על חבירו. אף על גב דלקבוליה לא מיבעי ליה למיחש ליה מיבעי כדמפרש במסכת נדה (דף סא א):

רבינו יונה - משלי פרק ג פסוק ג:

ובכלל ענין האמת... וכן בכללו שלא יקבל לשון הרע, ולא יאמין כל מה שישמע, פן יאמין לדברי שקר, אך ישים את הדברים בספק עד היותם נחקרים אצלו. ונאמר: "שקר מזין על לשון הוות" (להלן יז, ד), ונאמר: "פתי יאמין לכל דבר" (שם יד, טו).

שם פרק יז פסוק ד:

וביאור הענין, כי שתי כתות [מקבלות] לשון הרע:
האחת כת זדים - כי ענין מרע בעל זדון הלב, והשנית כת שקרים. וטעם הדבר, כי בעל זדון הלב מאשר יחפוץ שימצאו המומין והאשמות בבני אדם, יקשיב ויאזין עליהם כאשר יספרו אותם על חברו ויאמין לדברים, כי כן דרך החפץ בדבר, יטה לבבו להאמין בו, וכל שכן שיטה אזנו להקשיב ולהאזין עליו.
וכן השקרן, על דבר אשר לא הורגל לדרוש על האמת, ישים הדברים שישמע בלבו ויקבלם מבלי מחקר, כי לא יחוש לכוין הדברים אל האמת אשר ישים בלבו וכאשר יספר ויגיד.
והמדה ההגונה בענין הזה, שישנא האדם להקשיב ולהאזין על לשון הרע, ואם ישמענו, לא יאמין בו ולא יספרנו, ולא ימנענו באהבת חברו ובכבודו מספק, עד שיתברר אליו באמת, אכן יחוש לדבר בלבו, וישמר מאשר נאמר עליו הלשון הרע. וכן אז"ל: לשון הרע, אף על פי שאין ראוי לקבלו, אך יש לחוש עליו.

מקדש מלך כתב:לאדם יש נטייה טבעית להאמין בגנות על חבירו. וזאת מפני הקנאה והתחרות שביסוד טבע האדם (וכמאמר החכם מכל האדם, וראיתי את כל העמל וכשרון המעשה כי הוא קנאת איש מרעהו), ולכן רצוי לו לחשוב שכולם פחותים, כיון שהוא מודד את עצמו אך ורק ביחס לאחרים, וככל שהאחרים פחותים כן טוב עבורו.
צריך להיות מודע לתכונה הזו. וכשמודעים לה, קל יותר לקבל בפקפוק סיפורי גנות.

ז"ל רבינו יונה (ש"ג ריא):

שתי כתות מקבלות לשון הרע, האחת איש מרע ובעל זדון, מלשון כי כולו חנף ומרע, כי הוא חושד בכשרים ואוהב למצוא פגם ואשם על חברו וקלון על כבודו, והיה כשמעו כי יגיד עליו רעו לשון הרע, זדון לבו השיאו להאמין כי הדברים כנים. והכת השנית איש שקר, גם הוא מאזין ומאמין על לשון הוות, כי אחרי אשר לא ירחק מדבר שקר, לא יחוש אם תקבל נפשו כזב ואם תשא שמע שוא, על כן ימהר לקבל לשון הרע.

דורשי יחודך כתב:מענין לענין באותו ענין, ראיתי היום בחפץ חיים שכותב שגם לרכילות אסור להאמין. לכאורה זה מחודש מאד, בשלמא לה"ר הוא דבר של גנאי, והתורה אומרת שמהכ"ת להאמין לגנאי. אבל ברכילות שאיננה כוללת גנאי, כגון שפלוני הדיין פסק נגדך, למה לא להאמין? ומהכ"ת שהתורה אומרת שלא להאמין בזה?

הדבר מפורש ברבינו יונה (ש"ג רכב-רכג):

החלק השלישי הולך רכיל, והוזהרנו על זה מן התורה שנאמר לא תלך רכיל בעמיך. וגם זה נקרא לשון הרע, והוא בכלל כת מספרי לשון הרע וכו'
ואמרו רבותינו זכרונם לברכה על ענין הרכילות, אף על פי שאסור לקבלה ולשנוא את חברו בגללה וכו'

לבנון כתב:

בריה נמוכה כתב:כגון ברמב"ם לא נמצא האיסור להאמין ללשה"ר

רמב"ם סנהדרין פכ"א ה"ז:

ובכלל לאו זה אזהרה למקבל לשון הרע ומספר לשון הרע ומעיד עדות שקר

אין שום הוכחה מהרמב"ם - כוונתו לא לקבל היינו לעשות מעשה על פיו.

הבלים! בפירוש משנת אבות, מפורש ברמב"ם, אשר קבלת לשון הרע היינו איסור שמיעה, וגם מפורש ברמב"ם מקבלו דומיא לאומרו.

מלבד כל האמור ע' שו"ת תשובות והנהגות ח"א סימן תקנ"ה (ולכאו' כדבריו משמע מרש"י שבת נ"ו ד"ה דברים)

כתב השאילתות )שאילתא קכט(: "שאילתא: דאסיר להון לדבית ישראל לאישתעויי לשון הרע, וכי היכי דאסיר לאשתעויי-הכי אסיר לקבוליה, דהכי אשכחן במרגלים דבדיל לשון הרע
דאישתעו להון לדבית ישראל וקבלוה ישראל מינייהו איענשו עלה דמילתא... ברם צריך למימר, אמור רבנן-אסור לקבולי לשון הרע למיעבד ביה מעשה, אבל למיחש ליה בעי לפרהוזי ליה )=לשמור את עצמו( אי לא, מי אמרינן-כי אסיר לקבוליה למיעבד ביה מעשה, אבל למיחש ליה בעי לפרהוזי נפשיה מיניה? היכי דמי, כגון דאמרו ליה - פלניא קא מסגי בניכלא בהדך, מי בעי למיחש ליה ופרהוזי נפשיה מיניה, או דילמא אי חייש קא חשיד ליה, ואמר מר החושד בכשרים לוקה בגופו, ואסיר? ת"ש - דאמר רבא, האי לישנא בישא אף על גב דלקבוליה לא מיבעי, למיחש ליה מיבעי וכו'".
ומשמע שהוא סובר שלשון הרע זה לעשות, מזה שפעמיים הוא כותב לקבולי לשה"ר למעבד ביה מעשה.

(מתוך המאמר של בני בכורי נ"י שהעליתי לעיל באשכול)

בברכה המשולשת כתב:כתב השאילתות )שאילתא קכט(: "שאילתא: דאסיר להון לדבית ישראל לאישתעויי לשון הרע, וכי היכי דאסיר לאשתעויי-הכי אסיר לקבוליה, דהכי אשכחן במרגלים דבדיל לשון הרע
דאישתעו להון לדבית ישראל וקבלוה ישראל מינייהו איענשו עלה דמילתא... ברם צריך למימר, אמור רבנן-אסור לקבולי לשון הרע למיעבד ביה מעשה, אבל למיחש ליה בעי לפרהוזי ליה (=לשמור את עצמו) אי לא, מי אמרינן-כי אסיר לקבוליה למיעבד ביה מעשה, אבל למיחש ליה בעי לפרהוזי נפשיה מיניה? היכי דמי, כגון דאמרו ליה - פלניא קא מסגי בניכלא בהדך, מי בעי למיחש ליה ופרהוזי נפשיה מיניה, או דילמא אי חייש קא חשיד ליה, ואמר מר החושד בכשרים לוקה בגופו, ואסיר? ת"ש - דאמר רבא, האי לישנא בישא אף על גב דלקבוליה לא מיבעי, למיחש ליה מיבעי וכו'".
ומשמע שהוא סובר שלשון הרע זה לעשות, מזה שפעמיים הוא כותב לקבולי לשה"ר למעבד ביה מעשה.
(מתוך המאמר של בני בכורי נ"י שהעליתי לעיל באשכול)

אך תוך כדי דיבור, ממשיך בשתי הפעמים, אבל למיחש ליה (להישמר) צריך, במשמעות מפורשת כי אין היתר רק "למיחש" בלבד ולא יותר, אלא מהא ליכא למשמע מינה!