פורום אוצר החכמה

קי"ל דכל שאין בו תפוסת אדם מותר בהנאה, ולהכי אם עבד הרים מותרים בהנאה.
מאידך אם עשה בהם מעשה לשם עכו"ם אסורים בהנאה.
השאלה: אם עשה מעשה באותו הר ועבד לשם השר של אותו הר, מי חשיב כעובד ההר עצמו ואסור בהנאה, או לא חשיב כעובד ההר עצמו ומותר בהנאה?

רק האבנים שבהם עשה מעשה לאחר שנעקרו מן ההר - נאסרו בהנאה, ואין חילוק אם עבד את ההר או את השר.

האם אין משמע ברמב"ם שכל הקרקע נאסרת? (כי לא משנה אם מדובר בהר או במישור)
ברמב"ם ע"ז פ"ח ה"ד:

המשתחווה לקרקע עולם, לא אסרה; חפר בה בורות שיחין ומערות לשם עבודה זרה, אסרה.

קרקע עולם לא נאסרת רק בתנאי שלא נעשה בה מעשה כי אין בה תפוסת יד אדם, משא"כ אם עבד לשם שר שלהר ועשה מעשה לכאורה ודאי שהקרקע יאסר.
(השאלה שכתבתי עוסקת במי שעשה בה מעשה)

סליחות כתב:האם אין משמע ברמב"ם שכל הקרקע נאסרת? (כי לא משנה אם מדובר בהר או במישור)
ברמב"ם ע"ז פ"ח ה"ד:

המשתחווה לקרקע עולם, לא אסרה; חפר בה בורות שיחין ומערות לשם עבודה זרה, אסרה.

לכאורה כוונתו רק לבורות עצמם שנאסרו, ויש לעיין בנושאי כליו וכו'. ועכ"פ אין חילוק מיהו הנעבד, אלא רק באיזה חפץ נעשתה הפעולה.

השאלה היא מה הסברא לומר שאין חילוק.
הסברא לומר שיש חילוק, זה מכיון שהוא לא עובד את ההר עצמו אלא רק את השר שלו, ואפשר לומר שבכה"ג לא אסר את הקרקע.

יש לעיין גם בהלכות שחיטה - יו"ד סימן ד סעיף ו.