פורום אוצר החכמה

המציאות הנראית לעין היא שהיום והלילה שוים בצורת ההתחלפות ביניהם, דהיינו שהשמש שוקעת בערב עד שהיא נכסית לגמרי, ועדיין יש ממנה אור אלא שהוא הולך ומחשיך לאט לאט עד החושך המוחלט, ובבוקר ג"כ עוד לפני שהשמש נגלית לעין בזריחתה כבר היא מתחילה להאיר יותר ויותר עד שהיא נגלית בעצמה.

ויש לעיין על מצב הביניים הזה, שהשמש מכוסה אבל מאירה, האם הוא יום או לילה. ויש מקום בסברא לומר שהדין צריך להיות שווה, ומכיון שבעלות השחר כבר נחשב יום גמור עוד לפני הנץ החמה, ה"ה שבשקיעת החמה עדיין הוי יום עד שיחשיך לגמרי כעין החשיכה שלפני עלוה"ש. וצ"ע להסוברים דלא כרבינו תם, מה נשתנה היום מהלילה, למה בתחילת היום, האור המועט הוא כבר יום גמור, ובאותה מידה של אור בסוף היום כבר נחשב לילה בודאי.

ואמנם גם לפי ר"ת אין הדבר שווה בהחלט, כי הרי בסוף היום ותחילת הלילה יש מצב מסופק של "בין השמשות", ואילו בסוף הלילה ותחילת היום אין רגע מסופק ואין מצב ביניים, אלא תיכף בעלוה"ש נעשה יום גמור מדאו'. וצ"ע מה הטעם לשינוי הדינים.

ולכאו' הכיוון הוא שתחילת היציאה מהמצב הקיים יש בה יותר כח לקבוע את ההתחלפות, ולכן באותה מידה של אור שבסוף הלילה כבר מתחלף ונהיה יום, לעומת זה בסוף היום זה כבר נחשב לילה (או ביהש"מ של ספק לילה). אמנם בסברא זה צ"ב, כי בדרך כלל יותר 'קשה' לקבוע מצב חדש מאשר להמשיך ולהשתייך למצב הקיים.

אם אין לי כאן טעות בנתונים, אז ודאי כבר עמדו בנקודה זו, וביארו הדברים היטב. אשמח להפניות ומ"מ.

עיין בפירוש מהרלב"ח על הרמב"ם קידוש החודש [נדפס במהדורת פרנקל על הדף] פ"ב ודו"ק.

אמר רבי הונא נלפינה מדרך הארץ, שרי מלכא נפק אע"ג דלא נפק אמרינן דנפק, שרי עליל לא אמרין עד שעתא דעליל - ירו' ברכות פ"א ה"א

וע"ע בחת"ס על המג"א או"ח סי' פ"ט סק"ב

עושה חדשות כתב:המציאות הנראית לעין היא שהיום והלילה שוים בצורת ההתחלפות ביניהם, דהיינו שהשמש שוקעת בערב עד שהיא נכסית לגמרי, ועדיין יש ממנה אור אלא שהוא הולך ומחשיך לאט לאט עד החושך המוחלט, ובבוקר ג"כ עוד לפני שהשמש נגלית לעין בזריחתה כבר היא מתחילה להאיר יותר ויותר עד שהיא נגלית בעצמה.

ויש לעיין על מצב הביניים הזה, שהשמש מכוסה אבל מאירה, האם הוא יום או לילה. ויש מקום בסברא לומר שהדין צריך להיות שווה, ומכיון שבעלות השחר כבר נחשב יום גמור עוד לפני הנץ החמה, ה"ה שבשקיעת החמה עדיין הוי יום עד שיחשיך לגמרי כעין החשיכה שלפני עלוה"ש. וצ"ע להסוברים דלא כרבינו תם, מה נשתנה היום מהלילה, למה בתחילת היום, האור המועט הוא כבר יום גמור, ובאותה מידה של אור בסוף היום כבר נחשב לילה בודאי.

ואמנם גם לפי ר"ת אין הדבר שווה בהחלט, כי הרי בסוף היום ותחילת הלילה יש מצב מסופק של "בין השמשות", ואילו בסוף הלילה ותחילת היום אין רגע מסופק ואין מצב ביניים, אלא תיכף בעלוה"ש נעשה יום גמור מדאו'. וצ"ע מה הטעם לשינוי הדינים.

ולכאו' הכיוון הוא שתחילת היציאה מהמצב הקיים יש בה יותר כח לקבוע את ההתחלפות, ולכן באותה מידה של אור שבסוף הלילה כבר מתחלף ונהיה יום, לעומת זה בסוף היום זה כבר נחשב לילה (או ביהש"מ של ספק לילה). אמנם בסברא זה צ"ב, כי בדרך כלל יותר 'קשה' לקבוע מצב חדש מאשר להמשיך ולהשתייך למצב הקיים.

אם אין לי כאן טעות בנתונים, אז ודאי כבר עמדו בנקודה זו, וביארו הדברים היטב. אשמח להפניות ומ"מ.

הג"ר קלמן אפשטיין (ר"י שער התורה - גרודנה בקווינס, נ"י) מסר סדרה מרתקת של שיעורים על הסוגייה. דומני שהוא פתח את הסדרה בשאלה זו, אולי יש למישהו להעלות.

האם מבחינה מציאותית יש איזה חילוק הנראה לעין, דהיינו אם נשווה את החמה במזרח שעה אחרי הזריחה לחמה במערב שעה לפני השקיעה, זה ייראה אותו דבר או שיש הבדל. (במשנה בנגעים מבואר לכאו' שיש חילוק לגבי איכות הראייה וצ"ע). אם יש חילוק מציאותי, אולי זה פתח לגבי השאלה הנ"ל.

כאן ולהלן שם הובא שמבחינת המציאות גם לפני עלות השחר יש זמן של תחילת הארה שעדיין אינו יום.
ואמנם לכאורה לא מצינו שיש לו גדר הלכתי של בין השמשות, אלא הוא לילה גמור.
איני בקי בסוגיה, ורק מראה מקום אני.

הרב טיקוצ'ינסקי מתייחס לשאלה זו. לא זוכר מה הוא עונה, רק במעומם משהו על זה שגם בדרך בני אדם כשיש קצת אור אחרי הלילה מיד "מתחיל" היום, ולעומת זאת היום "נגמר" הרבה יותר בקלות.
בשיעורי הגריד (מבוסטון) יש מהלך על זה

עושה חדשות כתב:המציאות הנראית לעין היא שהיום והלילה שוים בצורת ההתחלפות ביניהם, דהיינו שהשמש שוקעת בערב עד שהיא נכסית לגמרי, ועדיין יש ממנה אור אלא שהוא הולך ומחשיך לאט לאט עד החושך המוחלט, ובבוקר ג"כ עוד לפני שהשמש נגלית לעין בזריחתה כבר היא מתחילה להאיר יותר ויותר עד שהיא נגלית בעצמה.

ויש לעיין על מצב הביניים הזה, שהשמש מכוסה אבל מאירה, האם הוא יום או לילה. ויש מקום בסברא לומר שהדין צריך להיות שווה, ומכיון שבעלות השחר כבר נחשב יום גמור עוד לפני הנץ החמה, ה"ה שבשקיעת החמה עדיין הוי יום עד שיחשיך לגמרי כעין החשיכה שלפני עלוה"ש. וצ"ע להסוברים דלא כרבינו תם, מה נשתנה היום מהלילה, למה בתחילת היום, האור המועט הוא כבר יום גמור, ובאותה מידה של אור בסוף היום כבר נחשב לילה בודאי.

ואמנם גם לפי ר"ת אין הדבר שווה בהחלט, כי הרי בסוף היום ותחילת הלילה יש מצב מסופק של "בין השמשות", ואילו בסוף הלילה ותחילת היום אין רגע מסופק ואין מצב ביניים, אלא תיכף בעלוה"ש נעשה יום גמור מדאו'. וצ"ע מה הטעם לשינוי הדינים.

ולכאו' הכיוון הוא שתחילת היציאה מהמצב הקיים יש בה יותר כח לקבוע את ההתחלפות, ולכן באותה מידה של אור שבסוף הלילה כבר מתחלף ונהיה יום, לעומת זה בסוף היום זה כבר נחשב לילה (או ביהש"מ של ספק לילה). אמנם בסברא זה צ"ב, כי בדרך כלל יותר 'קשה' לקבוע מצב חדש מאשר להמשיך ולהשתייך למצב הקיים.

אם אין לי כאן טעות בנתונים, אז ודאי כבר עמדו בנקודה זו, וביארו הדברים היטב. אשמח להפניות ומ"מ.

עיין ירושלמי תחילת ברכות :

חברהון דרבנן בעי כמה דאת אמר בערבית נראו שלשה כוכבים אף על פי שהחמה נתונה באמצע הרקיע ומר אף בשחרית כן. -גם עלות השחר הוא באמצע הרקיע .
א"ר אבא כתיב [בראשית יט כג] השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה וכתיב [ויקרא כב ז] ובא השמש וטהר

המסקנה בתחילת ברכות בבלי שבא השמש היא ביאת גוף השמש ולא אורה כלומר סוף שקיעה באופק כנראה בהר כחמש דקות אחרי זו שבמישור.

מקיש יציאתו לביאתו מה ביאתו משיתכסה מן הבריות אף יציאתו לכשיתודע לבריות.

- יש לשים לב שצוער נמצאת בעמק במקום הנמוך ביותר בעולם וממזרחה הרי מואב ממילא יציאת כל גוף השמש לבריות בצוער כ-50 דקות אחרי הזריחה וההיקש הוא מלוט בצוער שממנו לומדים את מרחק עלות השחר מהזריחה שהוא 4 מילין ולכן עלות השחר המדובר כשיצא מסדום הוא כ-20 דקות לפני הזריחה במישור מתאים למה שאמר מר לעיל שהוא באמצע הרקיע כמו יציאת הכוכבים

וזה מתאים לחלק משיטות התנאים ביומא בבלי במחלוקת בברייתא מה נקרא עלות השחר :
תלמוד בבלי מסכת יומא דף כח עמוד ב
מתיא בן שמואל (אומר) הממונה על הפייסות אומר: האיר פני כל המזרח עד שבחברון. -האיר כל המזרח עד שבחברון וישלשים לב שחברון טיפה מערבית לירושלים ממילא הכוונה האירה רוב כיפת השמים וזה אכן כ-20 דקות לפני הזריחה במישור ,כפי שצאת הכוכבים הוא אחרי הכספת רוב כיפת השמיים
רבי יהודה בן בתירא אומר: האיר פני כל המזרח עד בחברון, ויצאו כל העם איש איש למלאכתו. - אי הכי נגה ליה טובא! - לשכור פועלים קאמרינן.
המשך הירושלמי שיטה אחרת :

[דף ד עמוד א] אמר רבי בא כתיב [בראשית מד ג] הבוקר אור התורה קראה לאור בוקר. – זה נראה כדרשה שמחדשת שבבקר בניגוד לערב אינו באמצע הרקיע , רבי דורש שברגע שיש אור הוא בקר ויש אור לפני האיר כל מזרח ויתפרש שדרשה זו מקדימה את עלות השחר שיצא מההיקש.

תני רבי ישמעאל [שמות טז כא] בבקר בבקר כדי ליתן תחום לבוקרו של בוקר.-דרשה הנוספת באותה מטרה לכאורה. שיש גם בקר דבוקר שדינו כבקר. להחשיב את בוקרו של בקר כבוקר.

לסיכום שני מהלכים בירושלמי:
האחד שגם בבקר עלות השחר הוא כ15-20 דקות לפני הנץ במישור כצאת הכוכבים .
והשני שיש דרשות מיוחדות להקדים את הזמן בבקר והירושלמי אפילו מטעים זאת בכך שיוצאים לקראת המלך בבואו ולא בצאתו.