שלטון הרוח על החומר - מאמר לפרשת בלק
פורסם: ד' יוני 30, 2021 12:10 am
מגיש לפני החכמים מאמר שזכיתי למסור בש"ק שעברה, אולי ייטב בעיניכם.
שלטון הרוח על החומר
"תלמידיו של אברהם אבינו"
השבת קראנו בתורה את פרשת בלעם. זו פרשה מופלאה מאד. הגמרא במסכת בבא בתרא (סוף פרק ראשון) כשהיא מונה את כל ספרי הקדש, מי נכלל בהן ומה סדרן ומי כתב כל אחד מהן, אומרת שמשה רבינו כתב את ספרו (כלומר את התורה הקדושה) ואת "פרשת בלעם". בפשטות הכוונה היא שפרשת בלעם שבתוך התורה נחשבת לספר בפני עצמו. ועמדו על זה בראשונים, וידועים דברי המהרי"ל דיסקין המופלאים בספרו אודות זה. ובאמת נבואות בלעם נאמרו ונכתבו בשפה מליצית עמוקה מאד הדורשת עיון ולימוד רב.
אמנם מלבד תוכן דבריו של בלעם, גם בענין האיש עצמו התורה מוסרת לנו פרטים חשובים, מהם ניתן ללמוד יסודות חשובים. ומשנה שלימה וערוכה שנינו בענין זה. וזה לשון המשנה במסכת אבות (ה,יט): כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וּשְׁלשָׁה דְבָרִים אֲחֵרִים, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. עַיִן טוֹבָה, וְרוּחַ נְמוּכָה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. עַיִן רָעָה, וְרוּחַ גְּבוֹהָה, וְנֶפֶשׁ רְחָבָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע.
המעיין היטב בלשון המשנה יווכח שעוד טרם החילונו לדבר על הדברים שהיו באברהם ולהבדיל בבלעם, כבר היה ברור שיש כזה ענין של "תלמידיו של אברהם אבינו" ולחילופין יש "בית מדרש של בלעם", והשאלה היא רק מה מגדיר אותם ומה ביניהם. זה מוכיח שמדובר כאן על שיטה שלימה, על אסכולה. לא על אוסף של תכונות.
כמו כן, מסתבר שלאברהם היו עוד דברים טובים ולהיפך לבלעם היו עוד דברים רעים. אם התנא מנה רק חלק מהדברים וזה מה שמגדיר את תלמידי אברהם ולהיפך, זה מחזק את הענין שמדובר כאן על "מהלך" מסויים שמייצג אברהם אבינו ושזה בא לידי ביטוי בדיוק בשלושת הדברים הללו, וכן להיפך אצל בלעם. כלומר יש כאן סוגיא העוסקת בהבדלי השיטות בין ביהמ"ד של אברהם לבין שיטתו של בלעם, ורוצים להדריך אותנו לצעוד בדרכי אברהם ולא ללכת חלילה במהלכו של בלעם, ועלינו לנסות להבין את עומק הענין במה עוסקים כאן.
אברהם מול בלעם
המהר"ל בפירושו למסכת אבות מבאר שהסוגיא כאן היא היחס והאיזון הנכונים בין הרוח של האדם לבין החומר שלו. ובאמת יש בזה שתי שיטות. של אברהם ולעומתו של בלעם. והדברים הם מיסודות ההנהגה היהודית ונוגעת לכל אחד ואחד מאיתנו, ונשתדל להביא כאן בקצרה את עיקרי הדברים.
אברהם אבינו הוא ראש האומה היהודית. הוא גילה מחדש את האמונה בבורא יתברך, והקים משפחה מפוארת שעל צאצאיה זכינו להימנות. לעומתו בלעם הוא ראש הגויים. נביא לגויים. מבואר בחז"ל שאילו לא היה הקב"ה מעניק נביא לגויים, היתה להם טענה מוצדקת נגד זה שרק עם ישראל זוכים לעולם הבא, בטענה שאילו היה להם נביא כמשה אולי גם הם היו מתעלים כמו ישראל. ואכן היה בלעם בנבואתו בדרגה גבוהה מאד, כידוע דרשת חז"ל על הפסוק "ולא קם בישראל כמשה", אבל באומות קם ומנו בלעם. באישיות של בלעם הוא נשאר בדרגה הכי נמוכה, אבל בנבואתו הגיע לפסגה הכי גבוהה, אלא שלא מתוך עמל אישי על המידות, וכמו שיבואר מיד בס"ד. וזו גופא התשובה המוחצת לגויים. הנה קיבלתם נביא כמו משה וראו נא מה יצא ממנו וממכם.
ומצינו בתורה כמה דברים ייחודיים שישנם גם בבלעם וגם באברהם בשינויים מסויימים, ורק אצלם. מצינו באברהם בדרכו לעקידה, כלומר בדרכו לאירוע החשוב ביותר במהלך עלייתו, שהוא רוכב על חמורו. ובבלעם בדרכו לקלל את ישראל, האירוע המרכזי שלו, מצינו שהוא רוכב על אתונו. בדרך כלל בכל סיפורי התורה לא מצויין הפרט הזה, איך אנשים זזו מהכא להתם. עוד דבר מצינו באברהם בדרכו לעקידה שהוא לוקח את "שני נעריו אתו". וגם בבלעם מצינו ש"שני נעריו עמו". גם זה פרט שלא מצינו עוד אלא בשני האישים הללו לבדם. ללא ספק רמזים עמוקים יש בדברים הללו, וכל זה יבואר בס"ד בסמוך.
אברהם אבינו ע"ה קרוב מאד להשי"ת, שקראו אברהם אוהבי, המכסה אני מאברהם. נגלה אליו בעל הבירה וכו'. כלומר אברהם מייצג את סגנון החיבור היהודי להקב"ה. בלעם כמובן מייצג את סגנון החיבור הגויי להקב"ה.
מדות אברהם צמצום החומר
החיבור להקב"ה נעשה בחלק הרוחני שבאדם. על ידי השכל והנשמה והנפש שלו. אבל אדם באשר הוא אדם בהכרח יש בו חומר. והשאלה היכן מקומו של החומר בעבודת האדם. אי אפשר לגמרי להתעלם ממנו. אדם שלא יאכל ימות, וכן כל שאר צרכי הגוף מוכרחים המה. אבל השאלה איך צריך להיות היחס לכוחות החומר. כמה מקום לתת לזה. כמה לב לתת לזה. האם לראות בזה ערך כלשהו או רק בבחינת "ההכרח לא יגונה". האם יש ענין לצמצם ולהתעסק עם הגוף וענייניו כמה שפחות, או שאין שום ענין כזה.
כאן מגיע ההבדל בין בתי המדרשות. אברהם ותלמידיו מידותיהם הם כמו ששנינו במשנתינו, עין טובה, רוח נמוכה ונפש שפלה. לכשתדייק תמצא שיש משותף לכל אלו, והוא הקטנת המקום של עצמו. צמצום התפיסה של עצמי בעולם. עין טובה, רצון שיהא לשני טוב. שיהא לו שפע. להבדיל מבעל עין הרע שרוצה שרק לו יהיה וקשה לו לפרגן שלשני גם יהיה. עין טובה היא הסתפקות במועט ברכוש הגשמי שיש בעולם. לא הכל צריך להיות שלי. רוח נמוכה היא ממש אותו הענין, אבל בתחום השליטה. לא רוצה להשתרר ולהתנשא על הזולת. איני מעוניין להיות מעליו, לשלוט במישהו אחר. ונפש שפלה, לא מתייחס לגשמיות ולרכוש של הזולת, אבל זה אותו הרעיון, מה שיש לי טוב לי. גם בלי קשר למישהו אחר, אני לא צריך שכל הגשמיות שאני יכול להשיג תהיה אצלי. לעומת בלעם שיש לו עיניים גדולות, מלוא ביתו כסף וזהב.
אברהם משתדל לצמצם את החומר שלו. לא לתת לזה מדי הרבה מקום. בלעם מגדיל את החומר שלו. פורץ את גבולותיו לכל הכיוונים. המהות הזו כבר נרמזת בשמותם. אברהם מלשון אב המון גויים. אב שמשפיע. בלעם דרשו בסנהדרין נוטריקון בלע עם. כל עניינו לבלוע כמה שיותר.
שני נעריו – כוחות הקנאה והתאוה
וזה נרמז בפסוקים של שני הנערים. בהקדם יסוד גדול שאומר המהר"ל [גם במשנה זו, וגם לעיל במשנת הקנאה וכו']. ידוע שעיקרי המידות הם הקנאה התאווה והכבוד. קנאה ותאוה הם מדות של החומר, וראוי לצמצם בהם ככל הניתן. מוכרחים אותם מעט בשביל קנאת סופרים ותאוה לקיום העולם כדי שיאכל האדם וכדומה. אם אנשים היו אוכלים רק בגלל מצות שמירת הנפש ללא תאווה, היו מתים כל יום אלפי אנשים ברעב. אבל מעבר למינימום, אשרי מי שידכא את אויביו בשער.
אבל כבוד שייך לחלק השכלי והרוחני של האדם. והוא חיובי ונכון ביסודו. כבוד אמיתי זו לא התנשאות וגאווה, אלא הבקשה הפנימית של הנשמה שאחרים בעולם יכירו בכך שהיא קיימת ובעלת ערך. אדם באמת צריך שיעריכו אותו. זה צורך נכון. צריך רק לשמור לא לרדוף אחרי הכבוד. לא לבקש כבוד שקרי ומזוייף, לא לעשות עוול בדרך לקבלת ההכרה בערך שלי, וכדומה. אדם יכול לעבוד על עצמו למשל לחבר ספר בעילום שם, ויהא די לו לדעת שמכירים בערך הספר, והוא יוכל לוותר על כך שיידעו שזה הוא. אבל את עצם ההכרה הוא צריך וזה גורם לאדם למצות ולנצל את כוחותיו. הנשמה נקראת כבוד. זו מהות נכונה של נשמת אדם, לקבל משוב שאכן מעשיו ויצירתו ראויים להערכה.
עכ"פ נמצא שיש שתי תכונות חומריות עיקריות. הקנאה והתאוה. אצל אברהם נאמר שני נעריו "אתו". שני הנערים הלא המה שני כוחות החומר, נמצאים אתו, לידו, הם לא ממש חלק ממנו. אבל אצל בלעם שני נעריו "עמו". ממש חלק ממנו. [במהר"ל שלפנינו יש טעות בהעתקת הדברים. אמנם במלבי"ם בספרו יאיר אור אות מה כתב שאתו מורה שהשני טפל לראשון, ועמו מורה שהאחרים שווים אליו].
רוכב על חמורו
ענין זה נרמז גם כן בשינוי של החמור והאתון. כידוע זכר ונקיבה מסמל חיבור. כשאברהם רוכב על חמור זכר, זה מראה שאין חיבור כל כך. החמור מסמל את החומר, ואברהם לא מחובר לחומר אף פעם. יש לו חומר והוא משתמש בו מעט, אבל לעולם אין החומר חלק ממנו.
אבל בלעם רוכב על אתון נקיבה, שזה בא לסמל שיש לו חיבור עמוק לחומר שלו. זה מה שרמזו חז"ל באמרם שבלעם בא על אתונו.
התפשטות הגשמיות בזמן דביקות בהקב"ה
עד הנה דיברנו על מצב היחס לחומר באופן הרגיל. אבל יש זמנים שאדם מתדבק בהקב"ה, כמו בעת התפילה, וכל שכן הנביא בעת נבואתו. בזמן שכזה אם רוצים להשיג דביקות שלימה בהקב"ה, צריך להתפשט לגמרי מהחומר, כמו שכתוב בשו"ע הלכות תפילה. ואז האדם מתעלה ומזדכך. אם אדם זוכה מדי פעם לדבוק בהקב"ה, אותה שעה מרוממת אותו ומשנה את כל כולו לטובה. בלעם נשאר בלעם בגלל שגם באותה שעה של נבואה לא הצליח להתנתק מהחומר.
כאן היתה הטעות של בלעם. בלעם התקשה להיפרד מהחומר שלו, והיה די לו שבעת הנבואה הוא קצת יותר רוחני. הוא חשב לעצמו, בשגרה אהנה מכל מנעמי עולם כמה שיותר, רק בשעת הנבואה לא אחשוב על אוכל וכדומה. וזה הצליח לו במדה מסויימת רק בגלל שמשמים אפשרו את זה באופן חריג כדי שלגויים יהיה נביא וכנזכר לעיל. אבל לכן אותה שעה לא רוממה אותו כלל, ומיד כשנסתיימה נבואתו הוא חזר לבהמיות שלו. אבל אברהם אבינו גילה את הסוד שכדי להיפרד מהחומר לגמרי בעת קירבת אלוקים, צריך שגם הקשר השגרתי עם החומר יהיה חלש ורופף.
וזה נרמז באופן נפלא בהליכת אברהם אבינו לעקידה. כל הדרך הלך עם נעריו אתו. אבל כשראה את המקום מרחוק, המקום בו עמד לעקוד את יצחק ולהגיע לדביקות גדולה, אמר לנעריו "שבו לכם פה עם החמור", עם הדומה לחמור. כלומר אתם שני הנערים, כוחות החומר, השארו כאן, "ואני והנער", הכוונה לכח הרוחני שבאדם, "נלכה עד כה ונשתחווה ונשובה אליכם". כלומר בעת ההשתחוויה להקב"ה, הכניעה והחיבור לה', רק אני והנער נלכה. לאחר שנסיים נשובה אליכם, כלומר נשוב להתחבר אתכם מעט.
הוראה מעשית
למרות שהדברים כמובן מאד נשגבים. בכל זאת יש בהם הוראה לכל אחד. אתה לא יכול לרדוף אחרי החומר באופן מושלם ולצפות שתזכה למעלות רוחניות. אם רצונך לזכות לעדינות ולקדושה רוחנית, אתה מוכרח לרסן את הקשר הפנימי שלך לחומר.
אמרו חז"ל, עד שאדם מתפלל שייכנסו דברי תורה לתוך מעיו, יתפלל שלא ייכנסו מעדנים לתוך מעיו. וידועים דברי החזו"א באיגרת שכל שבירת תאוה גשמית, היא אבן נוספת בחצר המקדש. וכבר דיברנו בזה באריכות במקומות אחרים, ונביא כאן מעט.
רבינו יונה ביסוד התשובה מביא עצה בשם הראב"ד, שכדאי לאדם להרגיל עצמו בעת שיש לפניו מאכל חביב לו, שלא יסיים את כולו אלא ישייר מעט. באופן זה אין הוא נחלש מתעניות, ובכל זאת מחליש את החיבור לחומר. יש בספרי עבודה שמכנים זאת "תענית הראב"ד".
הכרתי בילדותי יהודי מבוגר חסיד ברסלב, עובד ה' גדול, שנון ופקח מלא טעם זקנים, בשם ר' בן ציון אפטער. בשנים ההם כבר לא היתה לו משפחה. הוא היה יושב ולומד ומתפלל כל היום בבית הכנסת ברסלב ברחוב מיימון. היה לו מקוה צמוד בבנין, וקולבים לתלות עליהם את כל רכושו הגדול עלי אדמות שנכנס בכמה שקיות. הוא היה ישן בגומחה צרה מתחת למדרגות. אי אפשר היה לעמוד ואף לא לשבת שם, רק להשתחל ולישון על מזרון.
פעם הוא ביקש מדודי ר' אריה שכטר זצ"ל שיבוא לסייע לו לסדר את הגומחה הזו. הוא אמר לו: לאחרונה נכנסו כמה חפצים למלונה, וכשהכלב בא לישון הוא כבר ממש מתקשה למצוא מקום לעצמו במלונה... הרי לנו דוגמה קיצונית איך אדם גדול מתייחס לחומר שלו.
ועוד דוגמה קיצונית מעט, ובכל זאת אפשר לקבל ממנה השראה. אבי מורי זצ"ל סיפר לי בילדותי על בחור אחד שלמד בפוניבז' בתקופת הצנע והמחסור, וההורים שלו לא היו מרוצים מרמת האוכל בישיבה. היות שהם היו אנשים אמידים, היתה להם דירה בבני ברק למרות שגרו בעיר אחרת. הם סידרו שיהיה לו בדירה כל צהרים אוכל מזין וביקשו ממנו מאד לבוא כל יום בצהרים לאכול שם את האוכל שהוכן עבורו. הבחור מאד לא רצה להתנהג שונה מכל חביריו מפני כמה טעמים, אבל לא רצה להתנגד לתכנית, או לא לאכול וכדומה, מפני כיבוד אב ואם.
חשב הבחור לעצמו, הרי כשאדם אוכל מנה ואחריה עוד מנה, הכל מתערב במעיים, ושמע מינה שזה לא מפריע לערך התזונתי ולבריאות שכלולה באוכל. אם כן מסתבר שגם אם יערבו את האוכל לפני האכילה, אף שזה יהרוס את כל הטעם, מכל מקום לבריאות שזה עניינם של ההורים שלו, זה לא יזיק. על כן כל יום היה מגיע, מכניס לסיר אחד את כל המאכלים, חימם מעט ואכלם בתערובת. מן הסתם אפילו לברך על זה לא היה אפשר... [הבחור הזה היה כמובן אבא שלי ע"ה בעצמו, שאמר לנו פעם בדרך אגב שמימיו לא קרה לו שנמנע מלאכול את מה שהוגש לו. ואכמ"ל].
בספר 'אנא עבדא' על הרב שמואל צבי קובלסקי זצ"ל מסופר שאמו האלמנה היתה מכינה לו במסירות איזה מרק מהרבה פירות וירקות. כמה שעות הכנה. זה היה מעורר קבס, אבל מפני כבודה, ובפרט שהיתה גם אלמנה, היה אוכל ומשבח מאד את המאכל וכמה הוא נהנה מזה. לכשנישא חשב שסוף סוף ברוך שפטרנו. אבל אמו המסורה לימדה את אשתו הצעירה איך להכין לו את המאכל ה"אהוב" עליו מאד, וכיון שלא רצה לפגוע באשתו, אכל מן המאכל המזויע הזה עד סוף ימיו בלא לומר מילה.
יש בהחלט מקום גדול לדון אם זו בכלל הנהגה נכונה. לכל הפחות לגבי אשתו. אבל ברור שאדם שקשור מאד עם החומר שלו לא יכול לנהוג כך, גם אם ייראה לו שזו הדרך הנכונה.
לא מבקשים מאף אחד לנהוג בדרך דומה לזו, מן הסתם לרוב האנשים לא נכון לנהוג כך, אבל אפשר לספוג מהסיפורים הללו את הלך הרוח של מי שלא רוצה להיות משועבד ודבוק לגוף וענייניו. עדיין אפשר לפעמים לוותר על מנה אחרונה שהיא באה רק לטעם, כמו ששמענו על גדולי ישראל מהדור האחרון שלא טעמו מימיהם עוגה וגלידה וקפה וכדומה. אפשר לוותר על נוחות פה ושם, והמשכיל והמתבונן ימצא בקלות מקומות רבים שאפשר קצת להתקדם בהתרחקות מן הרדיפה אחר החומריות.
יהי רצון שנשכיל כל אחד במקומו, לחנך ולהרגיל את עצמו להיות קצת פחות חבר טוב של החומר והגשמיות, ונזכה לידבק בו ית' על ידי תורה ותפילה, ולהתעלות במעלות הקדושה.
(נאמר בס"ד בישי' שע"ת ש"ק בלק תשפ"א)
שלטון הרוח על החומר
"תלמידיו של אברהם אבינו"
השבת קראנו בתורה את פרשת בלעם. זו פרשה מופלאה מאד. הגמרא במסכת בבא בתרא (סוף פרק ראשון) כשהיא מונה את כל ספרי הקדש, מי נכלל בהן ומה סדרן ומי כתב כל אחד מהן, אומרת שמשה רבינו כתב את ספרו (כלומר את התורה הקדושה) ואת "פרשת בלעם". בפשטות הכוונה היא שפרשת בלעם שבתוך התורה נחשבת לספר בפני עצמו. ועמדו על זה בראשונים, וידועים דברי המהרי"ל דיסקין המופלאים בספרו אודות זה. ובאמת נבואות בלעם נאמרו ונכתבו בשפה מליצית עמוקה מאד הדורשת עיון ולימוד רב.
אמנם מלבד תוכן דבריו של בלעם, גם בענין האיש עצמו התורה מוסרת לנו פרטים חשובים, מהם ניתן ללמוד יסודות חשובים. ומשנה שלימה וערוכה שנינו בענין זה. וזה לשון המשנה במסכת אבות (ה,יט): כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וּשְׁלשָׁה דְבָרִים אֲחֵרִים, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. עַיִן טוֹבָה, וְרוּחַ נְמוּכָה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. עַיִן רָעָה, וְרוּחַ גְּבוֹהָה, וְנֶפֶשׁ רְחָבָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע.
המעיין היטב בלשון המשנה יווכח שעוד טרם החילונו לדבר על הדברים שהיו באברהם ולהבדיל בבלעם, כבר היה ברור שיש כזה ענין של "תלמידיו של אברהם אבינו" ולחילופין יש "בית מדרש של בלעם", והשאלה היא רק מה מגדיר אותם ומה ביניהם. זה מוכיח שמדובר כאן על שיטה שלימה, על אסכולה. לא על אוסף של תכונות.
כמו כן, מסתבר שלאברהם היו עוד דברים טובים ולהיפך לבלעם היו עוד דברים רעים. אם התנא מנה רק חלק מהדברים וזה מה שמגדיר את תלמידי אברהם ולהיפך, זה מחזק את הענין שמדובר כאן על "מהלך" מסויים שמייצג אברהם אבינו ושזה בא לידי ביטוי בדיוק בשלושת הדברים הללו, וכן להיפך אצל בלעם. כלומר יש כאן סוגיא העוסקת בהבדלי השיטות בין ביהמ"ד של אברהם לבין שיטתו של בלעם, ורוצים להדריך אותנו לצעוד בדרכי אברהם ולא ללכת חלילה במהלכו של בלעם, ועלינו לנסות להבין את עומק הענין במה עוסקים כאן.
אברהם מול בלעם
המהר"ל בפירושו למסכת אבות מבאר שהסוגיא כאן היא היחס והאיזון הנכונים בין הרוח של האדם לבין החומר שלו. ובאמת יש בזה שתי שיטות. של אברהם ולעומתו של בלעם. והדברים הם מיסודות ההנהגה היהודית ונוגעת לכל אחד ואחד מאיתנו, ונשתדל להביא כאן בקצרה את עיקרי הדברים.
אברהם אבינו הוא ראש האומה היהודית. הוא גילה מחדש את האמונה בבורא יתברך, והקים משפחה מפוארת שעל צאצאיה זכינו להימנות. לעומתו בלעם הוא ראש הגויים. נביא לגויים. מבואר בחז"ל שאילו לא היה הקב"ה מעניק נביא לגויים, היתה להם טענה מוצדקת נגד זה שרק עם ישראל זוכים לעולם הבא, בטענה שאילו היה להם נביא כמשה אולי גם הם היו מתעלים כמו ישראל. ואכן היה בלעם בנבואתו בדרגה גבוהה מאד, כידוע דרשת חז"ל על הפסוק "ולא קם בישראל כמשה", אבל באומות קם ומנו בלעם. באישיות של בלעם הוא נשאר בדרגה הכי נמוכה, אבל בנבואתו הגיע לפסגה הכי גבוהה, אלא שלא מתוך עמל אישי על המידות, וכמו שיבואר מיד בס"ד. וזו גופא התשובה המוחצת לגויים. הנה קיבלתם נביא כמו משה וראו נא מה יצא ממנו וממכם.
ומצינו בתורה כמה דברים ייחודיים שישנם גם בבלעם וגם באברהם בשינויים מסויימים, ורק אצלם. מצינו באברהם בדרכו לעקידה, כלומר בדרכו לאירוע החשוב ביותר במהלך עלייתו, שהוא רוכב על חמורו. ובבלעם בדרכו לקלל את ישראל, האירוע המרכזי שלו, מצינו שהוא רוכב על אתונו. בדרך כלל בכל סיפורי התורה לא מצויין הפרט הזה, איך אנשים זזו מהכא להתם. עוד דבר מצינו באברהם בדרכו לעקידה שהוא לוקח את "שני נעריו אתו". וגם בבלעם מצינו ש"שני נעריו עמו". גם זה פרט שלא מצינו עוד אלא בשני האישים הללו לבדם. ללא ספק רמזים עמוקים יש בדברים הללו, וכל זה יבואר בס"ד בסמוך.
אברהם אבינו ע"ה קרוב מאד להשי"ת, שקראו אברהם אוהבי, המכסה אני מאברהם. נגלה אליו בעל הבירה וכו'. כלומר אברהם מייצג את סגנון החיבור היהודי להקב"ה. בלעם כמובן מייצג את סגנון החיבור הגויי להקב"ה.
מדות אברהם צמצום החומר
החיבור להקב"ה נעשה בחלק הרוחני שבאדם. על ידי השכל והנשמה והנפש שלו. אבל אדם באשר הוא אדם בהכרח יש בו חומר. והשאלה היכן מקומו של החומר בעבודת האדם. אי אפשר לגמרי להתעלם ממנו. אדם שלא יאכל ימות, וכן כל שאר צרכי הגוף מוכרחים המה. אבל השאלה איך צריך להיות היחס לכוחות החומר. כמה מקום לתת לזה. כמה לב לתת לזה. האם לראות בזה ערך כלשהו או רק בבחינת "ההכרח לא יגונה". האם יש ענין לצמצם ולהתעסק עם הגוף וענייניו כמה שפחות, או שאין שום ענין כזה.
כאן מגיע ההבדל בין בתי המדרשות. אברהם ותלמידיו מידותיהם הם כמו ששנינו במשנתינו, עין טובה, רוח נמוכה ונפש שפלה. לכשתדייק תמצא שיש משותף לכל אלו, והוא הקטנת המקום של עצמו. צמצום התפיסה של עצמי בעולם. עין טובה, רצון שיהא לשני טוב. שיהא לו שפע. להבדיל מבעל עין הרע שרוצה שרק לו יהיה וקשה לו לפרגן שלשני גם יהיה. עין טובה היא הסתפקות במועט ברכוש הגשמי שיש בעולם. לא הכל צריך להיות שלי. רוח נמוכה היא ממש אותו הענין, אבל בתחום השליטה. לא רוצה להשתרר ולהתנשא על הזולת. איני מעוניין להיות מעליו, לשלוט במישהו אחר. ונפש שפלה, לא מתייחס לגשמיות ולרכוש של הזולת, אבל זה אותו הרעיון, מה שיש לי טוב לי. גם בלי קשר למישהו אחר, אני לא צריך שכל הגשמיות שאני יכול להשיג תהיה אצלי. לעומת בלעם שיש לו עיניים גדולות, מלוא ביתו כסף וזהב.
אברהם משתדל לצמצם את החומר שלו. לא לתת לזה מדי הרבה מקום. בלעם מגדיל את החומר שלו. פורץ את גבולותיו לכל הכיוונים. המהות הזו כבר נרמזת בשמותם. אברהם מלשון אב המון גויים. אב שמשפיע. בלעם דרשו בסנהדרין נוטריקון בלע עם. כל עניינו לבלוע כמה שיותר.
שני נעריו – כוחות הקנאה והתאוה
וזה נרמז בפסוקים של שני הנערים. בהקדם יסוד גדול שאומר המהר"ל [גם במשנה זו, וגם לעיל במשנת הקנאה וכו']. ידוע שעיקרי המידות הם הקנאה התאווה והכבוד. קנאה ותאוה הם מדות של החומר, וראוי לצמצם בהם ככל הניתן. מוכרחים אותם מעט בשביל קנאת סופרים ותאוה לקיום העולם כדי שיאכל האדם וכדומה. אם אנשים היו אוכלים רק בגלל מצות שמירת הנפש ללא תאווה, היו מתים כל יום אלפי אנשים ברעב. אבל מעבר למינימום, אשרי מי שידכא את אויביו בשער.
אבל כבוד שייך לחלק השכלי והרוחני של האדם. והוא חיובי ונכון ביסודו. כבוד אמיתי זו לא התנשאות וגאווה, אלא הבקשה הפנימית של הנשמה שאחרים בעולם יכירו בכך שהיא קיימת ובעלת ערך. אדם באמת צריך שיעריכו אותו. זה צורך נכון. צריך רק לשמור לא לרדוף אחרי הכבוד. לא לבקש כבוד שקרי ומזוייף, לא לעשות עוול בדרך לקבלת ההכרה בערך שלי, וכדומה. אדם יכול לעבוד על עצמו למשל לחבר ספר בעילום שם, ויהא די לו לדעת שמכירים בערך הספר, והוא יוכל לוותר על כך שיידעו שזה הוא. אבל את עצם ההכרה הוא צריך וזה גורם לאדם למצות ולנצל את כוחותיו. הנשמה נקראת כבוד. זו מהות נכונה של נשמת אדם, לקבל משוב שאכן מעשיו ויצירתו ראויים להערכה.
עכ"פ נמצא שיש שתי תכונות חומריות עיקריות. הקנאה והתאוה. אצל אברהם נאמר שני נעריו "אתו". שני הנערים הלא המה שני כוחות החומר, נמצאים אתו, לידו, הם לא ממש חלק ממנו. אבל אצל בלעם שני נעריו "עמו". ממש חלק ממנו. [במהר"ל שלפנינו יש טעות בהעתקת הדברים. אמנם במלבי"ם בספרו יאיר אור אות מה כתב שאתו מורה שהשני טפל לראשון, ועמו מורה שהאחרים שווים אליו].
רוכב על חמורו
ענין זה נרמז גם כן בשינוי של החמור והאתון. כידוע זכר ונקיבה מסמל חיבור. כשאברהם רוכב על חמור זכר, זה מראה שאין חיבור כל כך. החמור מסמל את החומר, ואברהם לא מחובר לחומר אף פעם. יש לו חומר והוא משתמש בו מעט, אבל לעולם אין החומר חלק ממנו.
אבל בלעם רוכב על אתון נקיבה, שזה בא לסמל שיש לו חיבור עמוק לחומר שלו. זה מה שרמזו חז"ל באמרם שבלעם בא על אתונו.
התפשטות הגשמיות בזמן דביקות בהקב"ה
עד הנה דיברנו על מצב היחס לחומר באופן הרגיל. אבל יש זמנים שאדם מתדבק בהקב"ה, כמו בעת התפילה, וכל שכן הנביא בעת נבואתו. בזמן שכזה אם רוצים להשיג דביקות שלימה בהקב"ה, צריך להתפשט לגמרי מהחומר, כמו שכתוב בשו"ע הלכות תפילה. ואז האדם מתעלה ומזדכך. אם אדם זוכה מדי פעם לדבוק בהקב"ה, אותה שעה מרוממת אותו ומשנה את כל כולו לטובה. בלעם נשאר בלעם בגלל שגם באותה שעה של נבואה לא הצליח להתנתק מהחומר.
כאן היתה הטעות של בלעם. בלעם התקשה להיפרד מהחומר שלו, והיה די לו שבעת הנבואה הוא קצת יותר רוחני. הוא חשב לעצמו, בשגרה אהנה מכל מנעמי עולם כמה שיותר, רק בשעת הנבואה לא אחשוב על אוכל וכדומה. וזה הצליח לו במדה מסויימת רק בגלל שמשמים אפשרו את זה באופן חריג כדי שלגויים יהיה נביא וכנזכר לעיל. אבל לכן אותה שעה לא רוממה אותו כלל, ומיד כשנסתיימה נבואתו הוא חזר לבהמיות שלו. אבל אברהם אבינו גילה את הסוד שכדי להיפרד מהחומר לגמרי בעת קירבת אלוקים, צריך שגם הקשר השגרתי עם החומר יהיה חלש ורופף.
וזה נרמז באופן נפלא בהליכת אברהם אבינו לעקידה. כל הדרך הלך עם נעריו אתו. אבל כשראה את המקום מרחוק, המקום בו עמד לעקוד את יצחק ולהגיע לדביקות גדולה, אמר לנעריו "שבו לכם פה עם החמור", עם הדומה לחמור. כלומר אתם שני הנערים, כוחות החומר, השארו כאן, "ואני והנער", הכוונה לכח הרוחני שבאדם, "נלכה עד כה ונשתחווה ונשובה אליכם". כלומר בעת ההשתחוויה להקב"ה, הכניעה והחיבור לה', רק אני והנער נלכה. לאחר שנסיים נשובה אליכם, כלומר נשוב להתחבר אתכם מעט.
הוראה מעשית
למרות שהדברים כמובן מאד נשגבים. בכל זאת יש בהם הוראה לכל אחד. אתה לא יכול לרדוף אחרי החומר באופן מושלם ולצפות שתזכה למעלות רוחניות. אם רצונך לזכות לעדינות ולקדושה רוחנית, אתה מוכרח לרסן את הקשר הפנימי שלך לחומר.
אמרו חז"ל, עד שאדם מתפלל שייכנסו דברי תורה לתוך מעיו, יתפלל שלא ייכנסו מעדנים לתוך מעיו. וידועים דברי החזו"א באיגרת שכל שבירת תאוה גשמית, היא אבן נוספת בחצר המקדש. וכבר דיברנו בזה באריכות במקומות אחרים, ונביא כאן מעט.
רבינו יונה ביסוד התשובה מביא עצה בשם הראב"ד, שכדאי לאדם להרגיל עצמו בעת שיש לפניו מאכל חביב לו, שלא יסיים את כולו אלא ישייר מעט. באופן זה אין הוא נחלש מתעניות, ובכל זאת מחליש את החיבור לחומר. יש בספרי עבודה שמכנים זאת "תענית הראב"ד".
הכרתי בילדותי יהודי מבוגר חסיד ברסלב, עובד ה' גדול, שנון ופקח מלא טעם זקנים, בשם ר' בן ציון אפטער. בשנים ההם כבר לא היתה לו משפחה. הוא היה יושב ולומד ומתפלל כל היום בבית הכנסת ברסלב ברחוב מיימון. היה לו מקוה צמוד בבנין, וקולבים לתלות עליהם את כל רכושו הגדול עלי אדמות שנכנס בכמה שקיות. הוא היה ישן בגומחה צרה מתחת למדרגות. אי אפשר היה לעמוד ואף לא לשבת שם, רק להשתחל ולישון על מזרון.
פעם הוא ביקש מדודי ר' אריה שכטר זצ"ל שיבוא לסייע לו לסדר את הגומחה הזו. הוא אמר לו: לאחרונה נכנסו כמה חפצים למלונה, וכשהכלב בא לישון הוא כבר ממש מתקשה למצוא מקום לעצמו במלונה... הרי לנו דוגמה קיצונית איך אדם גדול מתייחס לחומר שלו.
ועוד דוגמה קיצונית מעט, ובכל זאת אפשר לקבל ממנה השראה. אבי מורי זצ"ל סיפר לי בילדותי על בחור אחד שלמד בפוניבז' בתקופת הצנע והמחסור, וההורים שלו לא היו מרוצים מרמת האוכל בישיבה. היות שהם היו אנשים אמידים, היתה להם דירה בבני ברק למרות שגרו בעיר אחרת. הם סידרו שיהיה לו בדירה כל צהרים אוכל מזין וביקשו ממנו מאד לבוא כל יום בצהרים לאכול שם את האוכל שהוכן עבורו. הבחור מאד לא רצה להתנהג שונה מכל חביריו מפני כמה טעמים, אבל לא רצה להתנגד לתכנית, או לא לאכול וכדומה, מפני כיבוד אב ואם.
חשב הבחור לעצמו, הרי כשאדם אוכל מנה ואחריה עוד מנה, הכל מתערב במעיים, ושמע מינה שזה לא מפריע לערך התזונתי ולבריאות שכלולה באוכל. אם כן מסתבר שגם אם יערבו את האוכל לפני האכילה, אף שזה יהרוס את כל הטעם, מכל מקום לבריאות שזה עניינם של ההורים שלו, זה לא יזיק. על כן כל יום היה מגיע, מכניס לסיר אחד את כל המאכלים, חימם מעט ואכלם בתערובת. מן הסתם אפילו לברך על זה לא היה אפשר... [הבחור הזה היה כמובן אבא שלי ע"ה בעצמו, שאמר לנו פעם בדרך אגב שמימיו לא קרה לו שנמנע מלאכול את מה שהוגש לו. ואכמ"ל].
בספר 'אנא עבדא' על הרב שמואל צבי קובלסקי זצ"ל מסופר שאמו האלמנה היתה מכינה לו במסירות איזה מרק מהרבה פירות וירקות. כמה שעות הכנה. זה היה מעורר קבס, אבל מפני כבודה, ובפרט שהיתה גם אלמנה, היה אוכל ומשבח מאד את המאכל וכמה הוא נהנה מזה. לכשנישא חשב שסוף סוף ברוך שפטרנו. אבל אמו המסורה לימדה את אשתו הצעירה איך להכין לו את המאכל ה"אהוב" עליו מאד, וכיון שלא רצה לפגוע באשתו, אכל מן המאכל המזויע הזה עד סוף ימיו בלא לומר מילה.
יש בהחלט מקום גדול לדון אם זו בכלל הנהגה נכונה. לכל הפחות לגבי אשתו. אבל ברור שאדם שקשור מאד עם החומר שלו לא יכול לנהוג כך, גם אם ייראה לו שזו הדרך הנכונה.
לא מבקשים מאף אחד לנהוג בדרך דומה לזו, מן הסתם לרוב האנשים לא נכון לנהוג כך, אבל אפשר לספוג מהסיפורים הללו את הלך הרוח של מי שלא רוצה להיות משועבד ודבוק לגוף וענייניו. עדיין אפשר לפעמים לוותר על מנה אחרונה שהיא באה רק לטעם, כמו ששמענו על גדולי ישראל מהדור האחרון שלא טעמו מימיהם עוגה וגלידה וקפה וכדומה. אפשר לוותר על נוחות פה ושם, והמשכיל והמתבונן ימצא בקלות מקומות רבים שאפשר קצת להתקדם בהתרחקות מן הרדיפה אחר החומריות.
יהי רצון שנשכיל כל אחד במקומו, לחנך ולהרגיל את עצמו להיות קצת פחות חבר טוב של החומר והגשמיות, ונזכה לידבק בו ית' על ידי תורה ותפילה, ולהתעלות במעלות הקדושה.
(נאמר בס"ד בישי' שע"ת ש"ק בלק תשפ"א)