פורום אוצר החכמה

היוצא מבית הכנסת, נאמרו בו ג' דינים: א. צידוד. ב. כריעה. ג. אמירת הפסוק "ד' נחני וגו'".
מקורו של הראשון במג"א בסי' קלב ס"ק ו. מקורו של השני בהגהת הרמ"א בסוף סימן זה בשם המהרי"ל. ושל השלישי - גם כן בהגהת הרמ"א הנ"ל.

השאלה היא: מה נוהג ומתי?

ראיתי אחד מחברי הנוהג לומר ד' נחני כשיוצא מביכ"נ ובימ"ד גם שלא לאחר התפילה. לי עצמי היה פשוט שהוא רק אחר התפילה ואולי רק לאחר שחרית. ראיתי נוהגים לכרוע ביציאה מביכ"נ גם כשלא סיימו תפילה, ולענ"ד גם זה אינו מאחר שדין זה נאמר רק בסיום התפילה דומיא דעבודה וכמש"כ המשנ"ב (קלב, ס"ק יח). אחד העיר שלכאורה עכ"פ גם לאחר תלמוד תורה ינהג דין זה, אם לא לאחר יציאה של ביאה ריקנית לביהכ"נ. יש להעיר על סברתו שלא מצאנו בתורה את כל הדינים דומיא דעבודה שמצאנו בתפילה בסי' צח סע' ד ועוד. לכאורה מעצם מה שהביא המג"א שיצדד מוכח שישנם מצבים שאין כורעים בהם, שאל"כ ממילא מחזיר פניו להיכל בגלל הכריעה שכורע.

אשמח אם מישהו מחו"ר הפורום יציין לדיון בעניין זה או יאמר בו סברא מעצמו.

אין אלו הלכות אלא הנהגות טובות, ובזמנינו כבר בטלה המנהג.

הצידוד לכאורה שייך בכל עניין כמו הנפטר מרבו

יבנה כתב:אין אלו הלכות אלא הנהגות טובות, ובזמנינו כבר בטלה המנהג.

יעויין בס' הזכרון 'שירת מרים' (עמ' ערב, אות ל) שנדפס בשם הגה"צ רבי שריה דבילצקי זצ"ל:

'מה שהביא הבאר היטב (סוף סי' קלב) דכשיצא מבהכ"נ לא יצא ואחוריו להיכל אלא יצדד ע"ש, אין צריך להשתחוות בכל פעם אפי' אם יוצא לכמה רגעים ודעתו לחזור מיד, אלא רק כשיוצא מבהכ"נ לגמרי שלא על מנת לשוב כעת'.

וע"ש בהערות שהוכיח כן מלשון הר"מ בהל' בית הבחירה 'כל שהשלים עבודה ונסתלק לו – אינו יוצא ואחוריו להיכל אלא מהלך אחורנית מעט מעט ומהלך על צדו עד שיצא מן העזרה', וחזינן דרק כשהשלים עבודה ונסתלק לו, וכתב ע"ז הגר"ש דבילצקי זצ"ל שזו ראיה אמיתית.

וכעי"ז הביא שם (עמ' רסג, אות מז) בשם הגאון רבי נתן הכהן קופשיץ שליט"א:

'מש"כ הבאה"ט בשם המהרי"ל שיש להשתחוות מעט כשיוצא מבית הכנסת, מסתבר דהיינו דוקא כשיוצא יציאה גמורה, ולא כשיוצא לקחת איזה ספר וכדו' וחוזר מיד [ומסתבר שגם כשיוצא לבית הכסא וכדו' אין זה נחשב ליציאה גמורה, כיון שחוזר תיכף]'.

וראיתי מציינים לספר 'איש על העדה' (עמ' לב, הע' נג) שמרן הגרי"ש אליישיב זצ"ל לא קפיד על זה, והביא שם שמועה ממרן הגר"מ פיינשטיין זצ"ל דבמדינות ליטא לא נהגו בזה, וצריך לברר דב"ז.

א. פשוט שאין אלו דינים ממש לא דאורייתא ולא דרבנן. ציינתי את המקורות.
ב. זה מתאים יותר לאשכולות ההיסטוריים: בליטא לא הקפידו גם על נטילת ידים בסמוך למיטתו. ויש לצרף אולי גם את כיסוי הראש. פשט בבקשה.

אהרן מאיר כתב:ב. זה מתאים יותר לאשכולות ההיסטוריים: בליטא לא הקפידו גם על נטילת ידים בסמוך למיטתו. ויש לצרף אולי גם את כיסוי הראש. פשט בבקשה.

הפשט הוא שהמקור הדברים במהרי"ל שחידש הרבה הנהגות טובות לעצמו, אף שלפי הדין לא צריך לעשותם. חלק מהדברים נוהגים כמוהו, ורובם לא.
הנה כל הסעיף במנהגי מהרי"ל:
ספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות תפילה
"[ג] אמר שכתוב ברוקח שאל יגע אדם בשעת תפלה בצואת חוטמו או בצואת אזנו הואיל ומיתקרו אותן הליחות צואה בפרק המקבל. והוא היה נזהר בכך והיה לו סמרטוט בגד פשתן מוכן בסדק החומה בבית הכנסת במקומו ליטול בו ליחות חוטמו ולא נגע בה יד להשליכו ארצה כמנהג. ולפעמים נטלו בכנף סרבלו וניערו ארצה ושפשפה ברגליו.
היה נזהר מאד לומר קרובץ, והיה כועס על הבחורים שהיו לומדין בבה"כ תוס' או שאר דברים בשעה שאמרו הצבור קרובץ, והם לא שמו לבם לומר אותם. היה רגיל לשאת עמו ספר ארבעה טורים לבה"כ, והיה לומד בו כל זמן שמאריך ש"צ בניגונין, או בשעת קדושה וקדיש. אמנם כשאמרו ציבור קרובץ היה נזהר לומר ג"כ עמהם. וכן בשעת קריאת התורה בשבת היה לו חומש שעיין מתוכו אחר הקורא, ולא היה לומד אפילו בין גברא לגברא.
כשהגביהו התורה לגלול היה משתחוה נגד הכתב ואמר וזאת התורה וגו'. וכשהכניסה לתיבה הלך ממקומו שהיה יושב בצד דרום של מנורה והלך אחריה ללותה עד אצל המנורה. [כשהיה אומר בעלינו לשבח להבל וריק היה מקיא - פעם אחת כמו שנוהגין העולם -].
כשיצא מבה"כ היה הולך ועומד אצל המנורה. ומשתחוה למזרח ואמר מה שאמר והלך עד פתח בה"כ בפנים והיה משתחוה ויצא כמי שנוטל רשות מרבו ויצא. לא היה עומד לא לקדיש לא לברכו, אך כל קדיש שתפשו מעומד נשאר עומד עד שסיים אמן יש"ר."
איזה אחוז מזה נהוג היום?
היציאה אחורנית מוזכר ביומא בקשר לכהן בעבודה וסיום שמו"ע וכן תלמיד מרבו מובהק, ולא לענין ביהכ"נ.
ענין כיסוי ראש הוא מנהג לא הלכה כמבואר בבי' הגר"א או"ח סי' ח'. וכן נט"י סמוך למיטה לא מוזכר בשו"ע. ומקורו בשם הזוהר אך לא ברור אם קיים כזה זוהר.

יש"כ הרב יבנה!
בכיסוי ראש התכוונתי לכיסוי ראש לנשים. לא משנה.
אחר המחילה - אחוז לא קטן מכל זה מתקיים היום.