סיפור של אברך
זכיתי להיות מיושבי בהמ"ד לעסוק בתו' הן בישיבה והן בשנות הנשואין, מטבע הדברים חונכתי בישיבה כי המטרה לשמה באנו עדנה הינה להיות למדן, שומה היתה בפי רבותי בישיבה לעסוק כל ימי בעסק התו', ואמנם העיסוק בלימוד התו' הי' בדרך הישיבתי הוא דרך הפלפול והלומדות שלא ע"מ ללמוד הלכה, רצוני הלימוד וההלכה תרתי הם עיקר העיון לעסוק בהבנת הגמ' לפלפל להעמיק וכו' כידוע לכל צורב ועובר בישיבה, וענין ההלכה הוא כענין המוסר, כשם שצריך לעסוק מעט במוסר כל יום כן הוא בהלכה, וכל האריכות בזה למותר.
מטבעי, אופיי הוא בקורתי ולעולם לא קיבלתי כדבר המובן מאליו מה שהורוני רבותי, גם מעט נכונתי במידת האמת, והם שהביאוני לאחר הנשואין לשנות מעט דרכי, פי' עזבתי הלימוד הישיבתי וקביעות המוסר מכל וכל ולקחתי לעצמי את דרך מרן החזו"א בלמוד התו', השרשתי בעצמותי כי זה כל האדם לעמול בעמל ההלכה ובזה הי' כל מאווי, סוגיא אחר סוגיא מסכת אחר מסכת, שללתי בליבי אותם העוסקים יומם וליל בפלפול בסדר נשים נזיקין או שאר מסכתות ולא מגיעים לדינים העולים מהסוגיא חשבתי בליבי שאותם הלמדנים עוזבים העיקר ותופסים הטפל, וכמ"ש בחיי"א בהקדמתו שמה שאמרו ז"ל דקוב"ה חדי בפלפולא פירושו שיש לו גם שמחה בזה כ-אב השמח בחריפות בניו אבל עיקר התו' היא הלימוד למעשה כמבואר בכתוב ובחז"ל, אין מספר.
ונתתי ליבי לדבר הגדול הזה האיך בציבור בני התו' האמונים עלי הגיון ומדע כמסורת עולם התו' הלטאי, האיך נתפסו לחלק הטפל בתורתינו הקדו', האיך עזבו עמל ההלכה שמעולם בזה עמדו כל החכמים ממשה ועד דורות אחרונים והפנו עמלם לפלפול שהוא חקר חיצוני בהלכות התו', ומה גם שלימוד שכזה מעולם רחוק הוא מדרך האמת שאין מחוייבים לשום מסקנא והעיקר הוא באמירת סברא כידוע לכל צורב, וביותר שמחנכים התלמידים לעיקרים אלו בלא ליתן דגש כלל בענין ההלכה, וכבר נשתרש בעולם הישיבות שהלומדים טור ב"י אינם מהלמדנים וכהנה רבות, ואין הדברים אמורים כלפי הדור הזה אלא ביחס לראשי הישיבות בדורות קודמים שראינו בהם גדולה ורוממות בקירבתם לד'.
לזאת חישבתי דרכי ואמרתי אלכה נא לדרכי בדד אקח לי למורה את רבינו החזו"א ואתנתק מדרך הישיבות, ומצאתי לי חברים הרבה, מהם שעיקר חינוכם מקדם הי' לזה, ומהם שראו בנפשם לעמוד ולהתחזק בעמל ההלכה להחזיר עטרה ליושנה.
כ"ז הי' עד לזמן האחרון, אחר שהשרשתי בדרכי שדרך החזו"א היא האמת, ראיתי במרן זצ"ל שלימות החכמה והדעת, אהבתי את הביקורת שנתן ז"ל בכל דבר מחמת כח ההגיון הנפלא שזכה בה וראיתי את דרכו כדרך אמת, השלמתי בעצמי מה שהשריש ז"ל שע"י עמל ההלכה זוכים לקירבת הבורא ולתיקון המידות, וככל החזיון שראינו בחזו"א זצ"ל.
ואמנם בתקופה האחרונה רבות מחשבות עלו בי ויבהלוני רעיונותי אולי טועה אני ושוב איני צועד בדרך אמת להשיג הטוב לשמה באתי עדנה, והדברים הלא צריכים בדיקה מתמדת שח"ו לא להבל ניגע ולא לריק נשלים את החיים שנתן לנו הבורא למען הטוב האמיתי שעליו צריך לעבוד.
והנני לפרש דברי, אחר שנים של לימוד הלכתי הנני מביט לאחור ובודק האם לנכון עליתי ביראת ד' האם לנכון עליתי בדרך המידות, ובעיקר האם עליתי בסולם האהבה והדביקות לה נצטוונו חזור ואמור בתורתינו הקדו', לפתע שמתי ליבי כי מעולם לא נתתי דעתי [כוונתי בעיון מעמיק] היכן עומד אני בעיקר התכלית לשמה באתי עדנה שהוא לדבוק בבורא, והנה ידעתי גם ידעתי כי דרכו של החזו"א היא שע"י עמל ההלכה מובטח לו שיבוא לידי שאר שלימויות, וכך גם השלמתי בליבי כי כן הוא ולזה דחקתי כל מחשבה ורגש הפכיים ליסוד זה וכדרכם של אנשים האמונים עלי דרך ואינם רואים חובה לעצמם בדרכם שלהם בעבודת הבורא, והנה אחר העיון מעט והחיפוש בספרים ראיתי לפתע אין ספור מקומות המבוארים להיפך שראשית חכמה יראת ד' ומעיקרא צריך האדם לעבוד על מידת היראה ושאר מידות טובות ואח"כ ליגש אל הקודש פנימה הוי אומר לימוד התו', וכבר כתב במס"י בהקדמה שעבודת היראה עבודה גדולה היא עד מאוד כחיפוש המטמונים והכסף, ואין רצוני לכנוס למאמרי חז"ל ושאר ספרים בזה כי ראה ראיתי שאין בזה תוחלת אחר שכמעט בכל פסוק אפשר לפרש לכמה אנפין וכל אחד מפרש כפי רצונו הוא, והדוגמאות בזה רבות הן, אחת נעלה עלי לגיון מה שאמרה תו' ואהבת וגו' והיו הדברים האלה וגו' ודרשו ז"ל שזהו הדרך לאהבה, והנה מהו ושננתם יש שאומרים להביט במושכלות וכוונתם כפי הנראה להכרת הבריאה וחכמתה, יש שאומרים הכוונה ללימוד האסור והמותר, יש שאומרים הכוונה לאגדה, ולזה ראיתי שא"א ללמוד מפשטות מאמרי חז"ל ופסוקי התנ"ך האיך הדרך להגיע לשלימות העבודה, כ"א ע"י רב.
והנה העומד לנגדי הוא הפסוק בפ' עקב ועתה ישראל מה ד' אלוקך וגו' ואני עומד תמה ונבהל הלא הדבר הראשון בה נצטוונו הוא היראה ואח"כ האהבה ואח"כ ההליכה בדרכיו שהוא המידות ורק אח"כ הוא לימוד חוקים ומשפטים, ושאלתו של בעל המס"י בהקדמתו לספרו עולה גם נצבה היתכן שכל ימיו ישים האדם נפשו בחקר ההלכה והדינים, ובחקר היראה והאהבה לא יתן מגמתו, ולקחתי עצמי לבדיקה במשך השנים שעברו בה השתלמתי ביותר בלימוד הגמ' וההלכה כמה עליתי ביראתו יתברך באהבתו יתברך וקירבתו.
ואביט ואין עוזר ואשתומם ואין סומך, ועולה בעיני הפסוק בעמוס הנה ימים באים וגו' לא רעב ללחם כ"א לשמוע את דבר ד', מחפש אני בין יושבי ועמלי תו' מי שיבאר לי האיך מתקרבים לבורא האיך יבוא האור הא-לוקי בתוככי הלב, האיך נעבוד ומה נעשה כדי שלא יאמר עלי ודכוותי תופסי התו' לא ידעוני, הנה שמתי ליבי כי גם דקדוק ההלכה שעלי' עמלתי היא מצות אנשים מלומדה, כדוגמא, מעולם מאז הלכתי בדרכו של חזו"א ז"ל החמרתי מאוד שלא להשתמש בחשמל בשבת מחמת חילול ד' שצווח מרן ז"ל ככרוכיא, ונתתי ליבי שהדבר הוא מיסודי היהדות ומי שאינו מקפיד בדבר כמעט שאין בו רגש לקירבתו יתברך ועשיית רצונו, ופתאום כעת ראיתי שלא חילול השבת הי' איכפת לי כי מעולם לא כאב ליבי לראות יהודי הנוסע במכוניתו בשבת או שאר חילולי שבת, ורק נתפסתי לחיצוניות שבדברים ועזבתי את העיקר ודשדשתי בטפל, ועיני טחו מראות היכן אני עומד.
וכן הוא בשאר דברים, וראיתי כי כמעט בכל שיטה הדרך להתפס לחיצוניות ושוכחים עיקר העבודה לדבוק בו יתברך לאוהבו ליראה ממנו ומימלא לשמור חוקיו ודיניו.
והנה ראיתי שהדבר כמעט נשכח מלב, וכשם שראיתי מובא בשם הבעש"ט שאמר אין לי זמן ללמוד כי אני צריך לאהוב את בוראי[איני יודע אם באמת אמר משפט זה אבל אי"ז משנה] כן אנו אומרים ומשרישים לילדינו ותלמידינו כאילו אין לנו זמן ח"ו לאהוב כי אנו צריכים ללמוד, היתכן.
ומחשבות נוגות סבבוני והדריכו מנוחתי הלא כמעט איננו רואים אנשי מעלה מכל גווני הקשת בציבור היראים שנתנו כתף סוררת לחינוכם מקדם ועבדו את בוראם בדרכם שלהם, [הנה אף שבאברהם נאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' מ"מ ראינו שיצחק הלך בדרך משלו בעבודת הבורא וכמש"א ז"ל אברהם מידת החסד יצחק מדת הגבורה, ולמדנו שהחיקוי כמעט תמיד אינו אמת] וכל גדולי הדור כאחד מטיפים לתלמידיהם להחזיק בדבר אותם קיבלו הם, ומבטלים הדרך של הציבור האחד, דוגמא הציבור הלטאי משריש לתלמידיו עזבו את דרך החסידות לא תמצאו שם מאומה הלא טועים הם, וכאותו החיזיון נמצא גם בציבור החסידי להיפוך, וכשאנו מסתכלים על התוצאה של דרך זו או אחרת א"א לבטל מאומה כי מעלות יש בכל שיטה וכמו"כ גם חסרונות, וסופו ש"ד האדם הקטן שמשיל מעליו כל נטיות מוקדמות ורוצה באמת להכיר בבוראו ולעבדו עומד לו נבוך ותמה מהי הדרך ומהי השיטה, הלא אי"ז מוחלט שבעמל ההלכה באים לידי הדביקות, אב"א מקרא שצריך לעבוד על היראה והאהבה בפנ"ע, ואב"א ממה שאנו רואים הרבה מעמלי תו' שאין מידותיהם מתוקנות ואין יראתם אלא מצות אנשים מלומדה, וכשאנו מסתכלים על תורת החסידות ג"כ תמהים אנו היתכן לעבוד את הבורא בלא דקדוק ההלכה וחומרת הדין, ומהי הדרך לאהבת הבורא אותם מקנים הם לתלמידיהם, אולי על דרך הדמיון מושבם, וכהנה כהנה על כל דרך ושיטה, ואנכי הקטן עומד בתוך מערבולת זו בלא לידע האיך אפנה לימין או לשמאל, הלא הצו הא-לוקי שאמר הכתוב ועתה ישראל מה ד' אלוקך וגו' מצלצל באוזני כל אחד בכל דור וזמן, וא"כ מה הוא הדרך ומהי האופנים לעבוד את בוראנו לידבק בו לאוהבו וליראה ממנו.
בנקודת דרך לימוד המוסר לא נגעתי כי חוששני שגם דרך זו אינה כ"א להולכים כבר באור ד' ורוצים לעלות למעלה למשכיל אבל נדמה בעיני שא"א ע"י קביעות בספרי המוסר להביא לניצוץ הדביקות שבה רצה הבורא מעמנו, מה גם שלעיקר תורת המוסר לא הגעתי.