הגמ' יומא (פו ע"ב): "והאמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות, שנאמר ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם יחיה. לא קשיא; כאן - מאהבה, כאן - מיראה".
מהרש"א חידושי אגדות יומא דף פו ע"ב: "אבל בסמוך דקאמר שזדונות נעשו לו כזכיות כו'. הוא לכאורה דבר תמוה דנמצא חוטא נשכר וי"ל דעושה תשובה מאהבה כדמסיק דבהכי איירי ודאי דעושה תשובה גמורה ומוסיף במעשיו הטובים יתר מכדי הצורך לגבי אותו עון והרי אותן מעשים טובים שמוסיף הם נעשים לו כזכיות וקרא דמייתי מוכיח כן שנאמר ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם חיה וגו' דמשמע משפט וצדקה שהוסיף לעשות על תשובתו עליהם חיה יחיה".
ולכאורה קשה המהרש"א מוציא הפשט מידי פשוטו שהרי בפשט רואים שעצם כך שחזר מאהבה כבר נעשות לו כזכויות בלי תנאי.
ואה"נ שהוא תמוה. אך מהיכי תיתי לומר שלא עצם החזרה מאהבה היא זו שמהפכת לו לזכות אלא מעשיו הטובים אחרים שיעשה לאחר החזרה בתשובה הם אלו שיעלו לו לזכויות, הלוא לא כן מוכיח פשט הגמ'?