פורום אוצר החכמה

הקפידא 'ואל יתחוב בסכין' ומקורה

בשו"ע הלכות ברכת הפירות (סי' רו סעיף ד): כל דבר שמברך עליו לאכלו או להריח בו, צריך לאוחזו בימינו כשהוא מברך.

ובמג"א (ס"ק ו): לאוחזו בימינו. ואל יתחוב בסכין (ברכות רמ"מ).

מקור דברי המג"א הוא בספר '[סדר] ברכות' מאת רמ"מ. המדובר הוא בספר על הלכות ברכות מאת רבי יחיאל מיכל ב"ר ידידיה מארפטשיק מלובלין שנדפס לראשונה בקרקא שמ"ב [ושב ונדפס מחדש ע"י מכון זכרון אהרן בירושלים תשס"ג], שם איתא בזה"ל,

וצריך דווקא לאחוז בידו, ואל יתחוב הפרי בסכין ויברך ואז אינו אוחז בידו ממש, וגם הוא שני הפכים בנושא אחד.

והנה בדבריו שמענו ב' ענינים שונים, הא' מענין הדין הנזכר שם שיאחז הפרי ביד, ועל כך קאמר שאם אוחז בסכין אינו נחשב כאוחז בידו ממש,
והב' טעם נוסף משום דהוי 'ב' הפכים בנושא אחד'.

ובאליה רבה (ס"ק ו) הביא את הדברים בשינוי לשון "כתב סדר ברכות ואל יתחוב הפרי שמברך עליו בסכין לפי שבימין עיקר החיים, ואז הוא שני הפכים בנושא אחד".

וכוונת הדברים ביאר בפרי מגדים (א"א ס"ק ו) בתוספת המילים 'כי בימין עיקר החיים וברזל מקצר לא יעשה שני הפכיים'.

הרי שהשמיטו הפוסקים את הטעם הראשון ההלכתי מצד שמיחסרא באחיזה ביד, ונקטו רק הטעם השני,
וכן במשנה ברורה (ס"ק יח): וע"ד הקבלה אין לתחוב הפרי שמברך עליו בסכין אף שיאחוז הסכין בימינו.
וכן העתיקוהו בבאר היטב ובגדי ישע וכף החיים ובן איש חי ועוד.

ולכאורה נפ"מ פשוטה בסכין שאינו עשוי מברזל, דלפי הטעם הראשון עדיין אין כאן אחיזה בידו, ולטעם השני לית לן בה.

מצד שהברזל מקצר או מצד משמעות הסכין

ברם יש לדון עוד, בעיקר פירושו של הפמ"ג שהוסיף על לשון ה'סדר ברכות' ופירש בכוונתו "שברזל מקצר",
ולפי תוספת זו הרי שהבעיה נעוצה בכך שהכלי הוא מברזל, והוא הדין אף בכף או במזלג מברזל.
אולם יתכן לפרש שהדברים אמורים רק בסכין שהוא מיועד לחיתוך ולא בשאר כלים מברזל, ולא מצד הברזל דייקא.

וכך הבין בערוך השולחן כאן (סעיף ז): ולכתחלה אל יתחוב סכין בהדבר שאוכל בשעת ברכה דאין ברכה בחרב ובדיעבד אין זה עיכוב.

ומצאתי שנחלקו בכך הפוסקים בדורינו, הגאון רבי משה שטרן מדברעצין בשו"ת באר משה (ח"ח סי' כח) דן

"בנידון השאלה האוכל בשר עוף וכיוצ"ב שע"י מה שאוחזם בידים, הידים יהי' מלוכלכות איך יברך עליהם דהלא בשעת הברכה הדין נותן לאוחזם בימינו כמפורש בשו"ע (סי' ר"ו סעיף ד') ואם אוחזם בידים הידים מלוכלכות וקשה לברך כמפורש בזוהר הובא בכה"ח (סי' קנ"ח אות נ"ג) ולאחזו במזלג א"א כי הברזל שהיא מתכות היא מקצר והברכה מאריך ואין מן הדין שיניף הברזל המקצר על המאריך (כמפורש במג"א שם סק"ד ובפרמ"ג בשם הא"ר ועיין באה"ט סי' ק"פ סק"ד ועיי"ש בט"ז סק"ג ומג"א סק"ד) ועתה השאלה איך יעשה בדרך ישכון אור להלכה ולמעשה.

ובהמשך דבריו מסיק בצירוף טעמים אחרים "וא"כ בשאלתינו הדבר פשוט שיאחוז הצלוחית (הטעלער) שבו מונח הבשר עוף ויברך כך וזה סגי, ויותר טוב מללכלך אצבעותיו ולברך".

על כך כתב לו הגאון רבי מנשה קליין זצוק"ל (שו"ת משנה הלכות חי"א סי' קלא):

גם בעיקר החידוש שאסור לברך שום ברכה כשמחזיק מזלג או כף בידו משום דברזל מקצר וכו' לפענ"ד לא זכיתי להבין דא"כ המקדש בכוס של מתכות האיך יברך שהרי הכוס נמי של מתכות הוא והמל שאוחז הסכין בידו ומברך והשוחט בהמות אוחז הסכין בידו ומברך וכיוצא בו, וגם אמאי לא יורד גם כל מיני מתכות וכלי מתכות מהשלחן כמו הסכין שאמרו להטמין בשעת ברהמ"ז ולא אמרו כן על שאר מתכות להוריד או להטמין בשעת ברהמ"ז מה"ט דמאריך ומקצר, ולפענ"ד דלא אמרו כן אלא בסכין שהוא דומה לגרזן שמשחית ומקצר ימים ח"ו ולא מיבעיא לטעם ב' שהביא שם הב"י בשם הר"ש שפעם הגיע לבונה ירושלים, אלא אפי' לטעם שהשלחן דומה למזבח נמי פשוט דדוקא סכין הוא בכלל האיסור אבל שאר כלי מתכות אין בכלל זה, ואין שום איסור לברך על המאכל כשאחזו בכף או מזלג וכיוצא בו ואדרבה זה הוא עיקר מצותו וכן ראינו אצל רבותינו כשאכלו מרק או מיני קדירה וכיוצא בו שאינו נאכל בידים לקחו קצת בכף וברכו עליו ולא הקפידו אפי' אם הכף או המזלג של כסף או מתכות ואין בזה שום נדנוד איסור.
ומה שכתב שיקח מפית ויקבל במפית הנה קצת חשבתי דאדרבה גריעותא הוא שאינו אוחז המאכל בידו ממש בשעת הברכה אלא ע"י דבר אחר וראי' מהא דיששכר איש כפר ברקאי בפסחים נ"ז דהוה כריך ידיה בשיראי ועביד עבודה וחציצה פוסלת בעבודה, וכהן האוכל נמי עבודה היא וכמ"ש כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים ובגמ' פסחים (ע"ב ע"ב) כל דבריך אינן אלא דברי תימה וכו' מבואר דאפילו אכילת תרומה מקרי עבודה ומיהו אתי מחשבה ובטל מחשבה וכי יש לדחות דלא דמי דידן לדהתם שעשה משום מפנקותיה ולכן אין ראי' משם, ומ"מ לפענ"ד כמ"ש דאין פקפוק מלברך ולאחוז המאכל בידו ואדרבה הכי נאות וזוהמה שאמרו ידים מזוהמות היינו שמזוהמות ממאכל שאכל קודם וכמ"ש להדיא הס"ח הנ"ל כנלפענ"ד.

"כי חרבך הנפת עליה ותחללה" – מלבד הסכינים

על דברי המשנה הלכות יש להוסיף להעיר, שהרי מי שאינו אוחז המאכל בידו כלל אלא בתוך הצלחת בודאי שיש בכך הבעיה הראשונה שנקט ה'סדר ברכות' ש'אינו אחוז בידו ממש'.

אולם באמת הבאר משה מתבסס בדבריו על דברי הפוסקים בסי' קפ בטעם הראשון, ואף שלא ציטט לשונם בדיוק, מ"מ ודאי שהלשון משמע יותר שהקפידא היא בכל כלי ברזל ולא רק בסכין גרידא, וז"ל הב"י:

כתב הרוקח בסימן של"ב מכסין סכין בשעת ברכת המזון על שם לא תניף עליהם ברזל (דברים כז ה) במכילתא (פרשה יא אות ח) אינו דין שיניף המקצר על המאריך ושולחן כמזבח.

ומקור לשון זה "אינו דין שיניף המקצר על המאריך" הוא במתני' מידות (פ"ג מ"ד): רבי אומר כל ערב שבת מלבנים אותו במפה מפני הדמים לא היו סדין אותן בכפיס של ברזל שמא יגע ויפסול שהברזל נברא לקצר ימיו של אדם והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם אינו בדין שיונף המקצר על המאריך.

הרי דלא מיירי בסכין או בכלי משחית, אלא בסתם כלי של ברזל, וכלשון המדרשים (מכילתא ותנחומא ועוד; מובא ברש"י) בסוף פרשת יתרו ש"הברזל נברא לקצר ימיו של אדם', ולאו דווקא סכין.

ואף כי מצינו הך מילתא בנוסח אחר במסכת שמחות (פ"ח הט"ז): וכי מה נשתנה ברזל להיות פסול למזבח מכל מיני מתכות, לפי שהחרב נעשה ממנו, וחרב סימן קללה, והמזבח סימן ברכה, ומעבירין דבר שהוא סימן קללה בשביל דבר שהוא סימן ברכה, מ"מ הפוסקים נקטו לעיקר את הטעם שברזל מקצר.

יתירה מזו, במקור דין זה – הפס' בסוף פרשת יתרו (כ, כב) "כי חרבך הנפת עליה ותחללה", כתב הרמב"ן, וז"ל, וזהו הטעם שהזכירו הכתוב בפירוש אשר לא תבנה אתהן גזית, כי בהניפך עליהם שום ברזל לעשותם כן הנפת עליה חרבך המרצח ומרבה חללים וחללת אותה. ומפני זה לא היה במשכן ברזל, כי גם יתידותיו שהיו טובות יותר מברזל, עשה נחשת. וכן בבית עולמים לא נעשה בו כלי ברזל מלבד הסכינים, כי השחיטה אינה עבודה.

הרי שאדרבה במקור האיסור, הסכינים של השחיטה לא היו בכלל!.

חילוק בין מזבח ושולחן לשחיטה

אולם היה מקום לומר, דזיל בתר טעמא, כאן עיקר הטענה היא 'שני הפכים בנושא אחד', וכאן המזבח נברא להאריך ימיו של אדם וכך גם השולחן הדומה למזבח, והברזל מקצר, ואילו בשחיטה ע"י סכין – השחיטה באה ג"כ לקצר, וזו עבודתה, ואף שהרמב"ן לא נקט טעם זה באשר לשחיטה, אלא שאינה עבודה,
מצאתי חילוק זה בדברי החת"ס בחידושיו לפסחים (עד, א) לחלק בענין השימוש בברזל בין צליית הפסח בשפוד של ברזל לשחיטה, וז"ל בתו"ד,

הוה ס"ל כיון שהוא מצות עשה בצלי ע"כ אין ליקח ברזל שלא יניף המקצר על המאריך כפרש"י בפסוק לא תניף עליהם ברזל ולא דמי לסכינים של שחיטה בבהמ"ק דשחיטה גופי' מקצר הוא וראוי ע"י ברזל אבל לצלות פסח אינו ראוי.

אם כלי כסף בכלל ברזל

במה שנקט בשו"ת משנה הלכות כדבר פשוט, שאף שאר כלי מתכות כמו כלי כסף בכלל ברזל,
מפורש בדברי הרמב"ן בסוף פרשת יתרו שם שלא כדבריו "ואם בא לסתת אותן בכלי כסף או בשמיר שהזכירו רבותינו הרי זה מותר, אף על פי שאינן שלמות".

אכן עי' בתוס' בחולין (יח, א ד"ה וכמה) דמפורש שלא כדברי הרמב"ן.

וראה בשו"ת דברי יציב (אה"ע סי' נג אות ט) שכתב בתוך דבריו:

ומהאי טעמא גופא י"ל מה שצריך לאחוז בימין כשמברך כמ"ש שם בסי' ר"ו ס"ד. ושם בפרמ"ג בא"א סק"ו צידד באיטר יד דאפשר בתר ימין דעלמא אזלינן כי ימין הוא בחי' חיים, והוא עפמ"ש בא"ר סק"ו שלא יתחוב הפרי בסכין שבימין עיקר החיים ואז הוא שני הפכים בנושא אחד. (ובפרמ"ג הוסיף שברזל מקצר עיין שם, ואפשר דלזה היה המנהג אצל צדיקים שאכלו בכפות של כסף ולא של ברזל, דאפשר שבשאר מתכות אין קפידא שגבי מזבח בפ"א מבית הבחירה הט"ו נקט רק ברזל פוגם, והוא משום שלא יניף המקצר על המאריך [מכילתא יתרו מסכתא דבחדש פי"א וברש"י ורמב"ן שם כ' כ"ב] ודו"ק ואכמ"ל).

'שולחן דומה למזבח' בשבת

אגב גררא נעיר כמה דאיתא בשו"ע סי' קפ סעיף ה: נוהגים לכסות הסכין בשעת בהמ"ז, ונהגו שלא לכסותו בשבת ויום טוב.

ובמג"א "דהטעם משום ששלחן דומה למזבח ובמזבח כתיב לא תניף עליהם ברזל ובשבת אין בונין מזבח וליכא רמז למזבח".

וכתב בשו"ת שבט הלוי (ח"א סי' רה): צ"ע דמבואר במדות פ"ג מ"ד דאפילו שלא בשעת בנין רק אח"כ אם נגע ברזל במזבח פסול אבן שנגע בה, וא"כ אפי' בשבת שאין שייך בנין יהיה שייך פגם של ברזל, ואם נפרש שאין בנין בשבת אין בחי' מזבח הוא קשה מאד דאם בחול דומה שלחנו של אדם למזבח כ"ש בשבת וצ"ע.

אולם באמת מצינו ביאור הענין בדברי הלבוש על אתר [מובא בדברי חמודות ברכות פ"ו סי' לא], וז"ל,

וצריך עיון מאי שנא שבת ויום טוב מבחול, גם לפי טעם הראשון, וכי בשבת ויום טוב אין השולחן נקרא מזבח כמו בחול. ואפשר לי לומר שבארצותיו סבירא להו כטעם הראשון, והם נוהגין כן מפני שהם מפרשים שהטעם דלא תניף עליו ברזל הכוונה הוא הא דמסלקין הסכין הוא סימן כדי שיהא לנו לזכרון שלא היו מניפין ברזל על המזבח בשעת עשייתו בהבנותו, ולא נטעה בזה כשנזכה לבניינו במהרה בימינו, אבל בשבת ויום טוב שכבר ידוע שאין בנין בית המקדש דוחה שבת ויום טוב, לפיכך אין צריכין לעשות זכרון ללאו דלא תניף. וכמו שמן הטעם הזה מנהגינו בארצות אלו לומר מזמור לתודה בחול ואין אומרים אותו בשבת כדאיתא לעיל סימן נ"א [סעיף ז], אבל בסכין לא ראיתי נוהגין כן בארצות אלו שאין מחלקין בין חול ושבת ויום טוב... אי נמי אפילו לטעם הראשון סבירא לן דאין פירוש טעם דלא תניף כמו שמפרשים הם אלא לסימנא בעלמא הוא, כמו שצוה השם יתברך במזבח לא תניף עליו ברזל, ונתנו חכמינו ז"ל הטעם אינו בדין שיניף המקצר על המאריך, הכי נמי כוונתינו בשולחנינו שאנו עושין סימן, דסימנא מילתא היא ומבקשין מלפניו יתברך אחר שזיכנו להיות שולחנינו מזבח לפניו יתברך שמברכין עליו לו יתברך, כן יזכינו להאריך ימינו ולא לקצרם על ידי הברזל המקצר, ולפי זה גם כן אין טעם לחלק בין שבת ויום טוב, נ"ל.

נוטר הכרמים כתב:אם כלי כסף בכלל ברזל

במה שנקט בשו"ת משנה הלכות כדבר פשוט, שאף שאר כלי מתכות כמו כלי כסף בכלל ברזל,
מפורש בדברי הרמב"ן בסוף פרשת יתרו שם שלא כדבריו "ואם בא לסתת אותן בכלי כסף או בשמיר שהזכירו רבותינו הרי זה מותר, אף על פי שאינן שלמות".

אכן עי' בתוס' בחולין (יח, א ד"ה וכמה) דמפורש שלא כדברי הרמב"ן.

וראה בשו"ת דברי יציב (אה"ע סי' נג אות ט) שכתב בתוך דבריו:

ומהאי טעמא גופא י"ל מה שצריך לאחוז בימין כשמברך כמ"ש שם בסי' ר"ו ס"ד. ושם בפרמ"ג בא"א סק"ו צידד באיטר יד דאפשר בתר ימין דעלמא אזלינן כי ימין הוא בחי' חיים, והוא עפמ"ש בא"ר סק"ו שלא יתחוב הפרי בסכין שבימין עיקר החיים ואז הוא שני הפכים בנושא אחד. (ובפרמ"ג הוסיף שברזל מקצר עיין שם, ואפשר דלזה היה המנהג אצל צדיקים שאכלו בכפות של כסף ולא של ברזל, דאפשר שבשאר מתכות אין קפידא שגבי מזבח בפ"א מבית הבחירה הט"ו נקט רק ברזל פוגם, והוא משום שלא יניף המקצר על המאריך [מכילתא יתרו מסכתא דבחדש פי"א וברש"י ורמב"ן שם כ' כ"ב] ודו"ק ואכמ"ל).

בנוגע לכסף אם הוא בכלל ברזל לעניננו - ברוח חיים, בא״ח וכה״ח על אתר כתבו להדיא רק בברזל ולא בכסף.
בכללות הענין, אם גם בכף ומזלג של ברזל יש להקפיד - ברו״ח ובא״ח מפורש לגבי מזלג. ובכה״ח לגבי כף. וכפה״נ אישתמיט להבא״מ ומשנ״ה, ויבדחל״ח להרב נוטר הכרמים. וע״ד הצחות ילה״ע מהשקו״ט - ראה להלן - אם שייך דוחקא דסכינא במזלג או אפילו בכף דרך דחיקה.
ומועתק בכאן לשון כה״ח על אתר:
לא) שם. צריך לאחזו בימינו וכו'. ואל יתחוב הפרי שמברך עליו בסכין לפי שבימין עיקר החיים ואז הוא שני הפכיים בנושא אחד. א"ר שם. וכ"כ הרו"ח אות ב' בשם ס' אור החיים. בן א"ח פ' בלק אות ד'. וע"כ דבר שדרכו לאחז במזלג ולברך עליו אם אפשר יש לעשות המזלג של כסף ואם לאו יש לאחזו בידיו ולא יאחז במזלג של ברזל ויברך מטעם הנז'. וכ"כ הרו"ח שם. בן א"ח שם:
לב) שם. צריך לאחזו בימינו וכו'. ויש ליזהר לאחז בידו דוקא ואם יש לו בית יד צריך להסירו בשעת ברכה. וכן לא יאחז ע"י כלי או ע"י כף בשעת ברכה משום דאינו דרך כבוד. רק אם דרך לאכלו בכף שרי אם אינו של ברזל כנז':

————
בהשקו״ט בענין דוחקא דסכינא - מועתק בזה מרשימותיי בנושא:
והנה, בנוגע לתחיבת מזלג אם הוא בגדר דוחקא דסכינא, אינו פשוט כלל, שאף שבדרכ״ת צד, קא הביא משו״ת ריב״ם שנייטוך לא, שהוא בגדר דוחקא דסכינא - סתימת כל הפוסקים שלא פירטו בדבר המצוי - שהרי כבר בימים מקדם השתמשו במזלג, ונז׳ בפיר״ח ב״מ כה, ב, שחייב בהשבה. וראה קובץ עץ חיים באבוב כא. ושם כב במכתבים, מכמה מקורות - מוכיח שהוא רק בסכין וכדומה. וראה בפת״ש סט, ג מחוו״ד סט, ביאורים ג, דמוכח מיני׳ שבשיניים ל״ש דוחקא. אבל ראה דרכ״ת סז, י. סט, יג.
ועוד, שבגורר בסכין אי״ז בגדר דוחקא - ראה ש״ך סד, יד. שו״ת טוטו״ד תליתאי רטו. דרכ״ת צו, נד. ולכאורה מזלג דמיא לגרירה. ויש לחלק בפשיטות בין חתיכה לתחיבה, ובין דבר חד כסכין למזלג. אבל בכ״מ בפשטות, דבסכין שייך דוחקא גם בתחיבה. ואדרבה, חיתוך לפעמים עדיף שאין כ״כ דוחק ולחץ. ולהעיר מהשקו״ט בדין דוחקא לגבי הקערה והקרש. ואכ״מ
ומצאנו שדנו בוועלגער האלץ אם הוא בגדר דוחקא - שו״ת פתחא זוטא לב. דע״ת סט, ט ד״ה ומעשה. דע״ק פט, ו. וכ״ה כבר בפמ״ג או״ח תנא במ״ז כו בלישת עיסה. אבל גם להאוסרים אינו דומה ששם הוא בכח ובדוחק.
וכבר העירו מרמ״א עו, ב, שבתחיבת שפוד א״צ לחזור ולהדיח, והרי בדוחקא דסכינא יוצא דם. ובפשטות הכוונה שהתחיבה אחר ההדחה. ואולי כנ״ל שראשו עב ואינו כסכין.
ושו״ר למי שהביא ראי׳ מפורשת מר״ן פסחים ל, ב, שבסכין צריך הגעלה בכ״ר מחמת דוחקא, לאופן שני שם. ועכ״ז בעץ פרור כתב שם הטעם שתשמישו בכ״ר, ולא מחמת דוחקא. ויל״ד, שרצה לכתוב באופן השכיח, או דעדיפא מינה קאמר, ושטעם זה מועיל לב׳ האופנים.
וכדעת הריב״ם כתבו כמה מלקטים. וכ״ה במסורת משה ב ע׳ קפ.
ולכאו׳ מקום לחלק בין הדוחק בחוזק להמשתמש בניחותא. ואת״ל כפשוטו, נמצא לפ״ז שגם בכף שייך דוחקא. ולא מצינו כזה בשום מקום (אף שכ״כ בס׳ הכשרות י, הע׳ רכד). וכבר העיר בזה בדבר חריף א הע׳ עא. ואדרבה, ראה שו״ת רב פעלים א יו״ד יט, שבתחיבת כף בדבר גוש ודאי לא חשיב דוחקא. ובפשטות כ״ה בט״ז צד, יד.

בעניין איסור תחיבת סכין בלחם יש ב'ספר קושיות'. נמצא באוצר.