ומיהו בשעת שלום לא חשבינן ליה פיקוח נפש אע"ג דשכיח בזמן מן הזמנים שיצטרכו לזה, כמו שאין עושין כלי זיין בשבת בשעת שלום, דא"כ בטלת כל המצות, אלא לא מקרי ספק פ"נ בדברים עתידים שבהוה אין להם כל זכר, ובאמת שאין אנו בקיאים בעתידות ופעמים שמה שחשבונם להצלה מתהפך לרועץ, והלכך אין דנים בשביל עתידות רחוקות,
עושה חדשות כתב:תודה למשיבים דלעיל.
שאלה נוספת, אולי שייכת במקצת. הנה בזמנים קדומים יותר, היו הנשים מסוכנות מאד למות בשעת לידתן, כך מבואר גם בחז"ל, וכמדומה שראיתי פעם שהמוות בלידה היה בשכיחות של אחד לעשר או יותר. אעפ"כ לא נמנעו כמובן לפרות ולרבות, וגם לערב לא הניחו ידם. לעומת זאת, היום ב"ה כמעט לא שומעים על מוות ליולדת בלידה ולא מחמת ההריון, רק אחת לרבבות או אפילו פחות. והנה לו יצוייר כעת אשה שיש לה מחלה מסויימת שהרופאים קבעו שסכנה לה להתעבר וללדת, בשיעור של עשר אחוז סיכון למוות, לכאו' ההוראה תהיה להימנע מהריונות ולידות, ובודאי לא ייאמר כאן חיוב של 'לערב אל תנח' אם כבר קיימו פ"ו. וצריך קצת הסבר והגדרה (אם ההנחות נכונות) איך משתנה שיעור הדברים בשינוי הטבעים.
סגי נהור כתב:לכאורה המקור הראשון בנדון שאלתך הוא החילוק בין דבר לחולי לענין תענית ציבור, שעל הדבר מתענין רק כשיצאו ג' מתים בג' ימים מעיר של ה' מאות, ועל החולי מתענים כל "שירד חולי אחד לאנשים הרבה באותה העיר כו' והיו מתים באותו החולי" (לשון הרמב"ם פ"ב מהל' תעניות הי"ג, ופשט דבריו שלא נאמר שיעור במתים. וראה בנו"כ). ודנו בזה בראשית ימי הקורונה לומר שאף שאינו בגדר דבר, חולי מיהא הוי.
להורות נתן ח"ט וחי בהם ג,א כתב:והרה"ג ר' ישראל מילר נ"י הקשה, דמה זו ראיה דיולדת הוי סכנה פחותה משאר חולה שיש בו סכנה מהא דאין אחת מאלף מתה מחמת לידה, הלא י"ל דמשום הכי אין אחת מאלף מתה מחמת לידה הואיל שעושין לה כל צרכי רפואה, אבל אי לאו שעושין לה כל צרכי רפואה אפשר שהיא מסוכנת כמו כל שאר חולים שיש בהם סכנה, ומנלן להחמיר ביולדת שיצטרך שינוי. אולם נראה הכונה, דבשאר חולים שיש בהם סכנה, אף שעושין להם כל צרכי רפואה, מכל מקום איכא מיעוט המצוי שאין הרפואה מועלת להם, אבל יולדת כשעושין להן כל צרכי רפואה ליכא אפילו אחת מאלף שמתה מחמת לידה, וליכא מיעוט המצוי, וזה מוכיח דסכנה של יולדת הוי פחותה משאר חולי שיש בו סכנה, דהא חזינן דביולדת מועלת הרפואה מלבד במיעוט שאינו מצוי, ואלו בשאר חולי איכא מיעוט המצוי שאין הרפואה מועלת להם.
וכן נקט הרב רובין במכתבו המופיע כאן אות יב.עושה חדשות כתב:על השאלה הפותחת, יעויין בס' ארחות שבת ח"ב עמוד רכח.
עושה חדשות כתב:הנה לא התפרש לגמרי בדברי הפוס' מה שיעור של דבר כדי להיחשב סכנה לדחות איסורים וכד', האם אחד למאה או אפילו אחד לאלף וכד'. אבל לצורך הדיון דלהלן נניח שיש לזה גבול מסודר, וכגון אחד למאה. והיינו שמותר לחלל שבת כדי למנוע מאדם לחלות במחלה אשר אחד ממאה אנשים שחלו בה מת, אבל אם רק אחד מתוך יותר ממאה מת ממחלה זו, הר"ז חשש רחוק ואינו דוחה איסורים.
כעת יש לדון, באופן שהמוות מצוי במחלה זו בפחות מ1%, אלא שהסכנה מצויה באחוז גבוה יותר. כי מתוך מאה חולים יכנסו עשרה למצב של סכנה מוחשית, ויצטרכו לטיפול מאסיבי של מיכשור ותרופות חזקות, (לא תרופות שבשגרה כמו אנטיביוטיקה בזמננו אלא תרופות נדירות שיש להם תופעות לוואי מסוכנות שכדי לפתור אותם צריכים עוד טיפול וכו' מצבים מסובכים ורגישים), והסטטי' מורה שמתוך עשרים מסוכנים כאלו ינצלו י"ט ורק אחד ימות.
השאלה היא האם מתחשבים רק במקרי המוות בסופו של דבר, או שכל אלו שהיו בסכנה גמורה ולא ניצלו אלא ע"י פעולות עוצמתיות כנ"ל גם הם מצטרפים לחשבון.
כמובן שיכול להיות לנידון זה השלכה גם על סוגיית הקורונה, כי אם יש טענה שאחוז הנפטרים במחלה אינו כ"כ גבוה להצדיק פעולות של חילול שבת עבור פעולות של הצלה רחוקות כמו בידודים וכד', אבל אולי החישוב צריך להיות לא רק לפי הנפטרים ח"ו, אלא לפי כל אלו שחלו והיו במצב קשה ונצרכו לטיפול-נמרץ, אף שבחסדי שמיים ניתנה רשות לרופא וכו' וחייהם ניצלו.
אצטט כדוג' את דברי האבנ"ז ביו"ד סי' שכה. ז"ל "והנה בשהי' לו שני ילדים ושניהם נסתכנו מחמת מילה ואחד הבריא שמעתי מחכם א' שלא למול השלישי. והטעם דלכאורה אפי' שניהם הבריאו כיון שנסתכנו חזקה שגם השלישי יסתכן וסכנה דוחה שבת וה"ה מילה. אך ז"א דחזקה כשם שהראשונים הבריאו כן גם השלישי יבריא. וכיון שכל עצמך באת לומר שלא ימול השלישי משום חזקה. והרי החזקה מורה על הבריאות שגם השלישי יבריא. וזה אם שניהם הבריאו. אבל אם האחד מת ואין חזקה על הבריאות ועל הסכנה יש חזקה שגם השלישי יסתכן. ואם יבריא אם לא לא נדע. שוב אסור למולו. ויפה אמר. וא"כ בנ"ד כיון שגם השלישי נסתכן. הרי עכ"פ על הסכנה יש חזקה. ומכח זה הא' שהבריא אין חזקה שיבריא גם השני".
מה דעתכם.
משתמשים הגולשים בפורום זה: בברכה המשולשת ו־ 197 אורחים