פורום אוצר החכמה

אשמח למקורות האם מה דדרשינן סמוכין, הוא אפילו אם המילה הסמוכה היא בריחוק של ג' או ד' פסוקים?

נחלקו אם מקרא נדרש רק לפניו או גם לפני פניו, אך ביותר מכך לכאורה לא מצינו.

לפעמים דורשים סמיכות פרשיות, ולא סמיכות פסוקים.
אבל לכאורה גם שם - צריכים שהפרשיות תהיינה סמוכות ממש.

עזריאל ברגר כתב:לפעמים דורשים סמיכות פרשיות, ולא סמיכות פסוקים.
אבל לכאורה גם שם - צריכים שהפרשיות תהיינה סמוכות ממש.

מן הסתם כוונתך לדרשות בסגנון: למה נסמכה פרשת מרים וכו', אבל שם זה רק דרך דרש ולא 'לימודים'.

לאו דווקא, גם מסמיכות פרשיות השומרים בוא"ו החיבור לומדים ששמירה בבעלים זה בכל השומרים ולא רק בשואל.

עזריאל ברגר כתב:לאו דווקא, גם מסמיכות פרשיות השומרים בוא"ו החיבור לומדים ששמירה בבעלים זה בכל השומרים ולא רק בשואל.

מקור?

בבא מציעא צה א

בפירוש הראב"ד לתורת כהנים ריש פרשת צו לכאורה חזינן דדרשינן סמוכין גם בריחוק...

(שמות כט) לז) שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ: (לח) וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד: (לט) אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם: (מ) וְעִשָּׂרֹן סֹלֶת בָּלוּל בְּשֶׁמֶן כָּתִית רֶבַע הַהִין וְנֵסֶךְ רְבִיעִת הַהִין יָיִן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד: (מא) וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכָּהּ תַּעֲשֶׂה לָּהּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַה': (מב) עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם:

יישר כח, ואוי"ל דהיינו דווקא כשהפרשיות מחוברות בוא"ו החיבור, כדלעיל לגבי שומרים.

עזריאל ברגר כתב:יישר כח, ואוי"ל דהיינו דווקא כשהפרשיות מחוברות בוא"ו החיבור, כדלעיל לגבי שומרים.

פשששש...
לא שמתי לב...
אכן בסוף הפסוק של כל הנוגע יש סימן לסוף פרשה (סתומה), ומיד אח"כ וא"ו של 'וזה', וא"כ הדרשה כאן היא מוא"ו מוסיף וסמיכות הפרשיות.

כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ: ס (לח) וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד:

לבי במערב כתב:לכאו' ל' הראב"ד צריכה ביאור קצת, שכתב 'מדכתיב בההיא פרשתא' - ומשמע שבפרשה אחת הכל.

לפני כן התורת כהנים מביא דעת ר"י הגלילי שדרש 'כבשים' וכוונת הראב"ד 'דכתיב בההיא פרשתא' היינו האי פרשתא שמוזכר 'כבשים'...

כל עצמה של מדת 'סמוכין' אומרת, כי פרשיות הסמוכות זו לזו נדרשות אחת מחברתה, וכמאמר רבי עקיבא בספרי: כָּל פָּרָשָׁה שֶׁהִיא סְמוּכָה לַחֲבֶרְתָּהּ – לְמֵדָה הֵימֶנָּה. לאמר: סמיכות פרשיות, ולא סמיכות פסוקים, שהיא מדת 'היקש' שהכל מודים בה. (וחולק עליו רבי ואומר: 'הַרְבֵּה פָּרָשִׁיּוֹת סְמוּכוֹת זוֹ לָזוֹ, וּרְחוֹקוֹת זוֹ מִזּוֹ כִּרְחֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב'.)
ובכך מבאר הראב"ד מחלוקתם של רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא: רבי יוסי הגלילי דריש היקשא (מן הכתוב הסמוך), ורבי עקיבא (לשיטתו) דריש סמוכים (מענין הפרשה הסמוכה).

עזריאל ברגר כתב:י"ל דהיינו דווקא כשהפרשיות מחוברות בוא"ו החיבור.

'ויו מוסיף על ענין ראשון' – היקש הוא שהקיש הכתוב ענין לענין; אך למאן דדריש סמוכין – בלא ויו מוסיף נמי דריש סמיכות פרשיות.
אך מתוך דבריך למדתי, כי מדת 'היקש' אינה נדרשת אלא כאשר שני הכתובים סמוכים בפרשה אחת; אבל כשיש הפסק פרשה ביניהם – אין הם נדרשים בהיקש אלא כאשר ויו החיבור מחברת ביניהם. חדת היא לי, ואי הוה נקיטנא מתנתא דתורא, יהיבנא לך.

ביקורת תהיה כתב: וכמאמר רבי עקיבא בספרי: כָּל פָּרָשָׁה שֶׁהִיא סְמוּכָה לַחֲבֶרְתָּהּ – לְמֵדָה הֵימֶנָּה. לאמר: סמיכות פרשיות, ולא סמיכות פסוקים,
ורבי עקיבא (לשיטתו) דריש סמוכים (מענין הפרשה הסמוכה)
.

יש"כ.
אף מרש"י על התורה (שמות כט לז) בהביאו דברי התורת כהנים, נראה דדריש ר"ע סמוכין, ודריש סמיכות פרשיות (מזה שכתב 'ת"ל וזה אשר תעשה', ושינה מלשון התו"כ שכתב 'ת"ל עולה').
רק צריך ביאור מדוע שביק רש"י דברי ר"י הגלילי שלמד מ'כבשים'?

פי האתון כתב:אף מרש"י על התורה נראה דדריש ר"ע סמוכין.

בפשטות, הא דאין המזבח מקדש את שאינן ראויין לו - לאו מהיקשא מידרשא, אלא מעניינא דקרא הוא דשמיע לן. כלומר, 'וזה אשר תעשה על המזבח' לפרש בא מי הוא זה האמור בו 'הנוגע במזבח יקדש' (כעין האמור אצל נח: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי־גֹפֶר', וסמיך ליה: 'וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ'). ואומר 'כבשים', ואומר 'עולה', ופליגי רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא הי מינייהו עיקר. והכי אמרינן בפרק המזבח מקדש:

לְמַאן דְּמַיְתֵי לָהּ מִ'כְּבָשִׂים', הָכְתִיב 'עֹלָה'? אִי כְּתִיב 'כְּבָשִׂים' וְלָא כְּתִיב 'עֹלָה', הֲוָה אָמֵינָא אֲפִלּוּ מֵחַיִּים, כְּתַב רַחֲמָנָא 'עֹלָה'. וּלְמַאן דְּמַיְתֵי לֵיהּ מֵ'עֹלָה', הָא כְּתִיב 'כְּבָשִׂים'? אִי כְּתִיב 'עֹלָה' וְלָא כְּתִיב 'כְּבָשִׂים', הֲוָה אָמֵינָא אֲפִלּוּ מִנְחָה, כְּתַב רַחֲמָנָא 'כְּבָשִׂים'.

פי האתון כתב:מדוע שביק רש"י דברי ר"י הגלילי שלמד מ'כבשים'?

יכילנא לשנויי לך משום דהכי הלכתא, מיהו שינויא דלאו הוא לא משנינא לך. דהא בריש סידרא דאתי, אצל האמור בכלי שרת 'כל הנוגע בהם יקדש', כותב רש"י וז"ל:

אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָהֶם – אֵין מְקַדְּשִׁין. וּשְׁנוּיָה הִיא מִשְׁנָה שְׁלֵמָה אֵצֶל מִזְבֵּחַ: מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱמַר 'כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ', שׁוֹמֵעַ אֲנִי בֵּין רָאוּי בֵּין שֶׁאֵינוֹ רָאוּי, תַּלְמוּד לוֹמַר 'כְּבָשִׂים' – מַה כְּבָשִׂים רְאוּיִים, אַף כֹּל רָאוּי.

מר קשישא ערך סמוכים

ברייתא זו דתורת כהנים המוזכרת לעיל, הובאה גם בזבחים פג: וסנהדרין לד:
ושם כתב רש"י: ר' עקיבא אומר - עולה בהאי קרא כתיב.
ובסנהדרין כתב: עולה - בההוא קרא נמי כתיב.
ולכאורה הכוונה בההוא קרא דכתיב 'כבשים' שמשם למד ר"י הגלילי, כתיב נמי עולה.
וקשה, דבההוא קרא לא כתיב עולה רק ד' פסוקים אח"כ?
(חיפשתי בכתבי הידות של רש"י לזבחים אולי יש כאן טעות - אבל בב' כתב הידות הוא כלפנינו...).

פי האתון כתב:לכאורה הכוונה בההוא קרא דכתיב 'כבשים', שמשם למד ר"י הגלילי, כתיב נמי עולה.

לא כי, אלא בההוא קרא שהזכיר רש"י: 'וזה אשר תעשה על המזבח'. וכלומר, מלת־הרמז 'זה', כשם שהיא רומזת על כבשים, כך היא רומזת על עולה.

ביקורת תהיה כתב:

פי האתון כתב:לכאורה הכוונה בההוא קרא דכתיב 'כבשים', שמשם למד ר"י הגלילי, כתיב נמי עולה.

לא כי, אלא בההוא קרא שהזכיר רש"י: 'וזה אשר תעשה על המזבח'. וכלומר, מלת־הרמז 'זה', כשם שהיא רומזת על כבשים, כך היא רומזת על עולה.

וזה נקרא בההוא קרא? נו באמת?
היה לו לרש"י לומר 'בההיא פרשתא' (כמו שהביאו להגיה בהשלמות להגהות וציונים בעוז והדר שם - אבל זה ממש לא נכון, כיון שרש"י חזר ע"ז פעמיים גם בזבחים וגם בסנהדרין).

י. אברהם כתב:מר קשישא ערך סמוכים

סמוכים.PDF

יש"כ.
שם ציין דנחלקו תנאים ביבמות ד. אם דרשינן סמוכין אפילו בפסוק סמוך! כשיש נושא אחר המפסיק בתחילת הפסוק.