הודעהעל ידי איתן נוי » ב' נובמבר 30, 2020 8:05 pm
נביא כאן ממה שהאיר עיני אחד החברים בפרטי: יש"כ לו.
חו"מ סימן רמו סעיף יז: "כל הנותנים כל נכסיהם, משתבטל המתנה ויחזרו כל הנכסים לבעלים הראשונים, אין המקבל מתנה מחזיר פירות. הגה: האומר לחבירו אכול עמי, צריך לשלם לו,> ולא אמרינן מתנה קא יהיב ליה. ולכן מי שמאכיל לחתנו עם בתו יותר מזמן שקצב לו מזונות, צריך החתן לשלם לו מזונותיו כשיתבע ממנו, אבל לא מזונות אשתו. ודוקא דליכא הוכחה דנתן לו לשם מתנה, אבל היכא דמוכח דנתן לו לשם מתנה, רק אחר כך נפלה קטטה ביניהם ולכן תובע ממנו, פטור (ת"ה סימן שי"ז).
אם איתא נביא ראיה מהמשך הרמ"א " ודוקא דליכא הוכחה דנתן לו לשם מתנה". כלומר לעניננו דווקא בכה"ג שתהיה הוכחה שנתן לו את המלאכה/הפעולה במתנה רק אז לא יצטרך לשלם לו אך אם לא תהיה לו הוכחה ודאי שיצטרך לשלם לו.
וממילא לא נראה שזה שהוא טוען לו "הלוא אתה מפורסם שאתה עושה בחינם ולכן אני לא צריך לשלם לך". להיות ראיה לכך שלא צריך לשלם לו. ולכן אם רק על פי זה אה"נ צריך לשלם לו לפי הרמ"א הנ"ל. דהא לא מוכח שנתן לו במתנה.
ולפי"ז יצא שאילו בעל המלאכה פרסם שנותן שירות מסויים בחינם ורק משום כך הזמין אותו מאן דהוא, והלה תיקן וסידר. ולבסוף ביקש ממנו תשלום, לא יוכל לתבוע ממנו תשלום משום שהוכיח ע"י הפרסום שלא גובה תשלום. ולכן לא היה למזמין לשאול אותו שוב האם זה בתשלום.
ונסתייע עוד מדברי הסמ"ע שם ס"ק כ"ד: ומה שכתב דהיכא דמוכח דנתן לו לשם מתנה כו' פטור, כתב שם טעם לדבר דכיון דמתחילה במחילה באה לידו תו לא מצי לחזור בו.