פורום אוצר החכמה

אשמח לעזרת חברי הפורום הי"ו, בשאלה מהו המקור בתורה שכהן קטן אוכל בקדשים?

מה דופי מצאת בפסוק כל זכר יאכל אותו?

רש"י זבחים צ"ט א'
קטן - פסול לעבודה וכו' ובקדשים אוכל דאמרינן במנחות (דף ע"ו) איש כאחיו איש חולק ואין קטן חולק ומדמעיט ליה מחלוקה מכלל דאכיל ועוד כל זכר כתיב.

ביליצר כתב:מה דופי מצאת בפסוק כל זכר יאכל אותו?

אכן רש"י זבחים צט. הביא פסוק זה כראיה משנית! (וצ"ב מדוע).

מה שקשה לי הוא: מדוע לא הביא פסוקים מפורשים:

א) ויקרא (י יד) וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אִתָּךְ כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ נִתְּנוּ מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (טו) שׁוֹק הַתְּרוּמָה וַחֲזֵה הַתְּנוּפָה עַל אִשֵּׁי הַחֲלָבִים יָבִיאוּ לְהָנִיף תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' וְהָיָה לְךָ וּלְבָנֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה':
ב) דברים (יב יח) כִּי אִם לִפְנֵי ה' אֱלֹקיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ:

אולי רש"י הביא רק כראיה משנית משום דשם הגמ' בהנחה סתמית, מי שאינו עובד אינו אוכל, וכדכתיב הכהן המחטא אותה יאכלנה, ולכן אף שיש ריבוי 'כל' אין בזה בכדי לבטל משמעות הפסוק וצריכים לרבות דברים אחרים ולא קטן, אבל אחרי הטעם הא' דנתמעט מחלוקה דוקא ולא מאכילה בעלמא, וניתן לקיים סתמא דמשמעות הקרא דמי שאינו עובד אינו חולק לאכילה, מקבלים הכרעה לפרש כן מכוח הריבוי דכל זכר. (כן נראה להציע).
ומפסוקים דכתיב לבניך במילואים אין ראיה, דיש לפרש על בנים גדולים דראויים לעבוד. אך קשה איך הבנות אוכלות שאינן ראויות לעבודה, ואולי כיון דלא יהיו ראויים לעולם אוכלים בתורת טפל להעובדים, אבל הבנים דעתידים לעבוד סלקא דעתך דאין להם זכות אלא הראוי לעבוד דהיינו הגדולים.

אליהו חיים כתב:רש"י זבחים צ"ט א': קטן פסול לעבודה וכו', ובקדשים אוכל, דאמרינן במנחות: 'איש כאחיו' - איש חולק ואין קטן חולק; ומדמעיט ליה מחלוקה מכלל דאכיל. ועוד, 'כל זכר' כתיב.

המורם מקדשים קלים – אין צריך לפנים שהוא נאכל לקטנים, שהרי הוא נאכל גם לעבדים;
השאלה היא: מנין שמותר להאכיל את הקטן קדשי קדשים, שאינם נאכלים אלא לזכרי כהונה לפנים מן הקלעים?
ביקש רש"י ולא מצא לא בספרא ולא בתלמוד מדרש המלמדנו זאת. עמד רש"י ודרשה:
א. מדמעיט ליה הכתוב מחלוקה מכלל דאכיל.
ב. בפרשת מתנות כהונה שבסדר שלח־לך אמרה תורה:

כָּל־קָרְבָּנָם לְכָל־מִנְחָתָם וּלְכָל־חַטָּאתָם וּלְכָל־אֲשָׁמָם, קֹדֶשׁ קָדָשִׁים לְךָ הוּא וּלְבָנֶיךָ.
בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים תֹּאכְלֶנּוּ, כָּל־זָכָר יֹאכַל אֹתוֹ, קֹדֶשׁ יִהְיֶה־לָּךְ.

'כל זכר יאכל אתו' – לרבות את הקטנים.
ולהעיר: שלש פעמים נאמר אצל אכילת קדשי קדשים בפרשת צו 'כל זכר', אך שלשתן נדרשו בתורת כהנים לבעלי מומין: א' לחלוקה, ב' לבעל מום עובר, ג' לבעל מום קבוע.

אִיךְ-מֶיְין כתב:

ביליצר כתב:מה דופי מצאת בפסוק כל זכר יאכל אותו?

אכן רש"י זבחים צט. הביא פסוק זה כראיה משנית! (וצ"ב מדוע).

זבחים צט.jpg

מה שקשה לי הוא: מדוע לא הביא פסוקים מפורשים:

א) ויקרא (י יד) וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אִתָּךְ כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ נִתְּנוּ מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (טו) שׁוֹק הַתְּרוּמָה וַחֲזֵה הַתְּנוּפָה עַל אִשֵּׁי הַחֲלָבִים יָבִיאוּ לְהָנִיף תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' וְהָיָה לְךָ וּלְבָנֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה':
ב) דברים (יב יח) כִּי אִם לִפְנֵי ה' אֱלֹקיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ:

א. פסוקים אלו נאמרו ביום השמיני למילואים, בו בניו של אהרן היו כבר גדולים (השלישי מהם - היה כבר אב לבן). ואפשר לומר ש"בניך" היינו "בניך הראויים לעבודה".
ב. פסוק זה מדבר בקדשים קלים, בהם ברור שאין צורך בכהן הראוי לעבודה (וכדכתיב "ועבדך ואמתך והלוי" - וכנראה כוונת פשט הפסוק היא על מעשר דגן, ולמדרש רז"ל גם על שאר קדשים הראויים לאכילה לכולם).

אליהו חיים כתב:אולי רש"י הביא רק כראיה משנית משום דשם הגמ' בהנחה סתמית, מי שאינו עובד אינו אוכל, וכדכתיב הכהן המחטא אותה יאכלנה, ולכן אף שיש ריבוי 'כל' אין בזה בכדי לבטל משמעות הפסוק וצריכים לרבות דברים אחרים ולא קטן, אבל אחרי הטעם הא' דנתמעט מחלוקה דוקא ולא מאכילה בעלמא, וניתן לקיים סתמא דמשמעות הקרא דמי שאינו עובד אינו חולק לאכילה, מקבלים הכרעה לפרש כן מכוח הריבוי דכל זכר. (כן נראה להציע).
יפה.
ומפסוקים דכתיב לבניך במילואים אין ראיה, דיש לפרש על בנים גדולים דראויים לעבוד. אך קשה איך הבנות אוכלות שאינן ראויות לעבודה, ואולי כיון דלא יהיו ראויים לעולם אוכלים בתורת טפל להעובדים, אבל הבנים דעתידים לעבוד סלקא דעתך דאין להם זכות אלא הראוי לעבוד דהיינו הגדולים.

לדידי פשיטא לי ד'בניך' היינו הקטנים, דאי לאו הכי הוא בכלל מה שנא' בפסוק 'אתה'... הלא כן?

עזריאל ברגר כתב:א. פסוקים אלו נאמרו ביום השמיני למילואים, בו בניו של אהרן היו כבר גדולים (השלישי מהם - היה כבר אב לבן). ואפשר לומר ש"בניך" היינו "בניך הראויים לעבודה".

יתכן שאכן אין ראיה מפסוק יד, כמש"כ כת"ר דבמילואים בניו היו גדולים, אבל פסוק טו איירי כבר לדורות... וְהָיָה לְךָ וּלְבָנֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם

ביקורת תהיה כתב:

אליהו חיים כתב:רש"י זבחים צ"ט א': קטן פסול לעבודה וכו', ובקדשים אוכל, דאמרינן במנחות: 'איש כאחיו' - איש חולק ואין קטן חולק; ומדמעיט ליה מחלוקה מכלל דאכיל. ועוד, 'כל זכר' כתיב.

המורם מקדשים קלים – אין צריך לפנים שהוא נאכל לקטנים, שהרי הוא נאכל גם לעבדים;
השאלה היא: מנין שמותר להאכיל את הקטן קדשי קדשים, שאינם נאכלים אלא לזכרי כהונה לפנים מן הקלעים?
ביקש רש"י ולא מצא לא בספרא ולא בתלמוד מדרש המלמדנו זאת. עמד רש"י ודרשה:
א. מדמעיט ליה הכתוב מחלוקה מכלל דאכיל.
ב. בפרשת מתנות כהונה שבסדר שלח־לך אמרה תורה:

כָּל־קָרְבָּנָם לְכָל־מִנְחָתָם וּלְכָל־חַטָּאתָם וּלְכָל־אֲשָׁמָם, קֹדֶשׁ קָדָשִׁים לְךָ הוּא וּלְבָנֶיךָ.
בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים תֹּאכְלֶנּוּ, כָּל־זָכָר יֹאכַל אֹתוֹ, קֹדֶשׁ יִהְיֶה־לָּךְ.

'כל זכר יאכל אתו' – לרבות את הקטנים.
ולהעיר: שלש פעמים נאמר אצל אכילת קדשי קדשים בפרשת צו 'כל זכר', אך שלשתן נדרשו בתורת כהנים לבעלי מומין: א' לחלוקה, ב' לבעל מום עובר, ג' לבעל מום קבוע.

דברים ישרים ונכוחים מתובל בחידוש דהפסוק כל זכר שהובא ברש"י אינו מפ' צו אלא מפרשת קרח (כצ"ל ולא פ' שלח).
אך לא מתיישב לי עדיין כראוי בסוגיא, דנדרש שם מפסוק , הכהן המחטא אותה יאכלנה, ולומדים הכהן הראוי לחיטוי אוכל ושאינו ראוי לא [ולמסקנא לומדים דכהן הראוי לחיטוי חולק ושאינו ראוי לא], והנה הפסוק כתיב בקדשי קדשים אך מכאן המקור שטבו"י ומחו"כ ושאינו ראוי לאכול אינו בפרשה זו אף בקדשים קלים ולא מחלקים ביניהם. ולפי זה גם פרכת הגמ' מקטן הוא מכל האכילות שבקדשים, ואם אוכל בקדשים קלים הרי דאף כהן שאינו מחטא אוכל וראוי שיהא פירכא אף מקדשים קלים על כל הלימוד וא"כ למה לא הביא רש"י מקדשים קלים.

אִיךְ-מֶיְין כתב:

אליהו חיים כתב:אולי רש"י הביא רק כראיה משנית משום דשם הגמ' בהנחה סתמית, מי שאינו עובד אינו אוכל, וכדכתיב הכהן המחטא אותה יאכלנה, ולכן אף שיש ריבוי 'כל' אין בזה בכדי לבטל משמעות הפסוק וצריכים לרבות דברים אחרים ולא קטן, אבל אחרי הטעם הא' דנתמעט מחלוקה דוקא ולא מאכילה בעלמא, וניתן לקיים סתמא דמשמעות הקרא דמי שאינו עובד אינו חולק לאכילה, מקבלים הכרעה לפרש כן מכוח הריבוי דכל זכר. (כן נראה להציע).
יפה.
ומפסוקים דכתיב לבניך במילואים אין ראיה, דיש לפרש על בנים גדולים דראויים לעבוד. אך קשה איך הבנות אוכלות שאינן ראויות לעבודה, ואולי כיון דלא יהיו ראויים לעולם אוכלים בתורת טפל להעובדים, אבל הבנים דעתידים לעבוד סלקא דעתך דאין להם זכות אלא הראוי לעבוד דהיינו הגדולים.

לדידי פשיטא לי ד'בניך' היינו הקטנים, דאי לאו הכי הוא בכלל מה שנא' בפסוק 'אתה'... הלא כן?

אתה - אהרן - כהן גדול.
בניך - ד בני אהרן - כהנים הדיוטות הראויים לעבודה.

אִיךְ-מֶיְין כתב:

עזריאל ברגר כתב:א. פסוקים אלו נאמרו ביום השמיני למילואים, בו בניו של אהרן היו כבר גדולים (השלישי מהם - היה כבר אב לבן). ואפשר לומר ש"בניך" היינו "בניך הראויים לעבודה".

יתכן שאכן אין ראיה מפסוק יד, כמש"כ כת"ר דבמילואים בניו היו גדולים, אבל פסוק טו איירי כבר לדורות... וְהָיָה לְךָ וּלְבָנֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם

עמדתי על קושייתך, וכתבתי שאפשר לפרש "בניך - הראויים לעבודה", וכפי שבריבוי מקומות כתוב "בני אהרן" והכוונה בנים הראויים לעבודה.
אם כי לגבי מראות נגעים כתוב אהרן ובניו, ולהלכה היינו אפילו קטן (רמב"ם הלכות צרעת ט,ב), וצ"ע מנלן.

אליהו חיים כתב:

ביקורת תהיה כתב:

אליהו חיים כתב:רש"י זבחים צ"ט א': קטן פסול לעבודה וכו', ובקדשים אוכל, דאמרינן במנחות: 'איש כאחיו' - איש חולק ואין קטן חולק; ומדמעיט ליה מחלוקה מכלל דאכיל. ועוד, 'כל זכר' כתיב.

המורם מקדשים קלים – אין צריך לפנים שהוא נאכל לקטנים, שהרי הוא נאכל גם לעבדים;
השאלה היא: מנין שמותר להאכיל את הקטן קדשי קדשים, שאינם נאכלים אלא לזכרי כהונה לפנים מן הקלעים?
ביקש רש"י ולא מצא לא בספרא ולא בתלמוד מדרש המלמדנו זאת. עמד רש"י ודרשה:
א. מדמעיט ליה הכתוב מחלוקה מכלל דאכיל.
ב. בפרשת מתנות כהונה שבסדר שלח־לך אמרה תורה:

כָּל־קָרְבָּנָם לְכָל־מִנְחָתָם וּלְכָל־חַטָּאתָם וּלְכָל־אֲשָׁמָם, קֹדֶשׁ קָדָשִׁים לְךָ הוּא וּלְבָנֶיךָ.
בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים תֹּאכְלֶנּוּ, כָּל־זָכָר יֹאכַל אֹתוֹ, קֹדֶשׁ יִהְיֶה־לָּךְ.

'כל זכר יאכל אתו' – לרבות את הקטנים.
ולהעיר: שלש פעמים נאמר אצל אכילת קדשי קדשים בפרשת צו 'כל זכר', אך שלשתן נדרשו בתורת כהנים לבעלי מומין: א' לחלוקה, ב' לבעל מום עובר, ג' לבעל מום קבוע.

דברים ישרים ונכוחים מתובל בחידוש דהפסוק כל זכר שהובא ברש"י אינו מפ' צו אלא מפרשת קרח (כצ"ל ולא פ' שלח).
אך לא מתיישב לי עדיין כראוי בסוגיא, דנדרש שם מפסוק , הכהן המחטא אותה יאכלנה, ולומדים הכהן הראוי לחיטוי אוכל ושאינו ראוי לא [ולמסקנא לומדים דכהן הראוי לחיטוי חולק ושאינו ראוי לא], והנה הפסוק כתיב בקדשי קדשים אך מכאן המקור שטבו"י ומחו"כ ושאינו ראוי לאכול אינו בפרשה זו אף בקדשים קלים ולא מחלקים ביניהם. ולפי זה גם פרכת הגמ' מקטן הוא מכל האכילות שבקדשים, ואם אוכל בקדשים קלים הרי דאף כהן שאינו מחטא אוכל וראוי שיהא פירכא אף מקדשים קלים על כל הלימוד וא"כ למה לא הביא רש"י מקדשים קלים.

כבר הובא לעיל שקטן אוכל ואינו חולק, ודלא כבעל מום. ומה בדיוק הקושיא?

אִיךְ-מֶיְין כתב:

אליהו חיים כתב:ומפסוקים דכתיב לבניך במילואים אין ראיה, דיש לפרש על בנים גדולים דראויים לעבוד. אך קשה איך הבנות אוכלות שאינן ראויות לעבודה, ואולי כיון דלא יהיו ראויים לעולם אוכלים בתורת טפל להעובדים, אבל הבנים דעתידים לעבוד סלקא דעתך דאין להם זכות אלא הראוי לעבוד דהיינו הגדולים.

לדידי פשיטא לי ד'בניך' היינו הקטנים, דאי לאו הכי הוא בכלל מה שנא' בפסוק 'אתה'... הלא כן?

הצפנת פענח [על התורה פ' שמיני מתוך הל' מתנו"ע פ"א ה"א (כ"ז א' בספרו שם על יד ה* שם)] מפרש לה על בנים מגיל י"ג עד בני כ' או עד שיתמלאו זקנם דגם הם בחלוקה [וכמו שנדרש בתו"כ אתה ובניך בחלק ובנותיך במתנות] וזה עפ"י התוספתא קרבנות פי"א ה"ד דלא קיבלו אותם לעבודה עד שיעור גדלות כזה ובזה מחדש הפסוק אתה ובניך דגם להם חק אכילה כמוך.

עזריאל ברגר כתב:

אִיךְ-מֶיְין כתב:

אליהו חיים כתב:אולי רש"י הביא רק כראיה משנית משום דשם הגמ' בהנחה סתמית, מי שאינו עובד אינו אוכל, וכדכתיב הכהן המחטא אותה יאכלנה, ולכן אף שיש ריבוי 'כל' אין בזה בכדי לבטל משמעות הפסוק וצריכים לרבות דברים אחרים ולא קטן, אבל אחרי הטעם הא' דנתמעט מחלוקה דוקא ולא מאכילה בעלמא, וניתן לקיים סתמא דמשמעות הקרא דמי שאינו עובד אינו חולק לאכילה, מקבלים הכרעה לפרש כן מכוח הריבוי דכל זכר. (כן נראה להציע).
יפה.
ומפסוקים דכתיב לבניך במילואים אין ראיה, דיש לפרש על בנים גדולים דראויים לעבוד. אך קשה איך הבנות אוכלות שאינן ראויות לעבודה, ואולי כיון דלא יהיו ראויים לעולם אוכלים בתורת טפל להעובדים, אבל הבנים דעתידים לעבוד סלקא דעתך דאין להם זכות אלא הראוי לעבוד דהיינו הגדולים.

לדידי פשיטא לי ד'בניך' היינו הקטנים, דאי לאו הכי הוא בכלל מה שנא' בפסוק 'אתה'... הלא כן?

אתה - אהרן - כהן גדול.
בניך - ד בני אהרן - כהנים הדיוטות הראויים לעבודה.

ומה עם אתה ובנך דדברים יב יח, שם לא קאי על אהרן דווקא, אלא ציווי כללי לכהנים... (ובודאי קאי גם על קדשים כמדרש חז"ל).

עזריאל ברגר כתב:

אליהו חיים כתב:

ביקורת תהיה כתב:

אליהו חיים כתב:רש"י זבחים צ"ט א': קטן פסול לעבודה וכו', ובקדשים אוכל, דאמרינן במנחות: 'איש כאחיו' - איש חולק ואין קטן חולק; ומדמעיט ליה מחלוקה מכלל דאכיל. ועוד, 'כל זכר' כתיב.

המורם מקדשים קלים – אין צריך לפנים שהוא נאכל לקטנים, שהרי הוא נאכל גם לעבדים;
השאלה היא: מנין שמותר להאכיל את הקטן קדשי קדשים, שאינם נאכלים אלא לזכרי כהונה לפנים מן הקלעים?
ביקש רש"י ולא מצא לא בספרא ולא בתלמוד מדרש המלמדנו זאת. עמד רש"י ודרשה:
א. מדמעיט ליה הכתוב מחלוקה מכלל דאכיל.
ב. בפרשת מתנות כהונה שבסדר שלח־לך אמרה תורה:

כָּל־קָרְבָּנָם לְכָל־מִנְחָתָם וּלְכָל־חַטָּאתָם וּלְכָל־אֲשָׁמָם, קֹדֶשׁ קָדָשִׁים לְךָ הוּא וּלְבָנֶיךָ.
בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים תֹּאכְלֶנּוּ, כָּל־זָכָר יֹאכַל אֹתוֹ, קֹדֶשׁ יִהְיֶה־לָּךְ.

'כל זכר יאכל אתו' – לרבות את הקטנים.
ולהעיר: שלש פעמים נאמר אצל אכילת קדשי קדשים בפרשת צו 'כל זכר', אך שלשתן נדרשו בתורת כהנים לבעלי מומין: א' לחלוקה, ב' לבעל מום עובר, ג' לבעל מום קבוע.

דברים ישרים ונכוחים מתובל בחידוש דהפסוק כל זכר שהובא ברש"י אינו מפ' צו אלא מפרשת קרח (כצ"ל ולא פ' שלח).
אך לא מתיישב לי עדיין כראוי בסוגיא.

כבר הובא לעיל שקטן אוכל ואינו חולק, ודלא כבעל מום. ומה בדיוק הקושיא?

התכוונתי שלא מתיישב מה שלא הביא רש"י מפסוק של מילואים לומר דשם בקדשים קלים ואין הכלל של מי שאינו עובד אינו אוכל [וכדכתב בעל 'ביקורת תהיה'], דאם מחלקים בין ק"ק וקק"ל בעיקר הכלל, איך נלמד מעיקרא מפסוק דכתיב בקדשי קדשים דמי שאינו עובד אינו אוכל (או מחלק) לומר כך גם על אכילת קדשים קלים [וכדתנן במשנה על כל הקדשים], וע"כ דאין חילוק, והוא ככלל בפנ"ע דמי שאינו עובד אינו אוכל (או מחלק) ונלמד מק"ק על קק"ל,
וא"כ השואל הראשון ('איך מיין') הקשה קושיא חזקה למה לא מביא רש"י פסוקים שבקדשים קלים דהרי אף משם יהא פירכא על הכלל [וכמו ממקום שבאת מעיקרא].

אכן גם אנכי הקטן נתכוונתי לכתוב קושיא זו על דבריו (האמיתים מאד) של 'ביקרת תהיה' דא"כ הוה ליה לרש"י לכתוב דבקדשים קלים המקור שאוכל הוא: כך וכך, ובקדשי קדשים המקור: כך וכך. דודאי הסוגיא איירי גם בקדשים קלים.

אליהו חיים כתב:למה לא הביא רש"י מקדשים קלים.

הלוא הקדמנו, שדבר זה (שקטן אוכל בקדשים קלים) אין צריך לפנים; אבל היתר אכילת קטן בקדשי קדשים לא שמענו בלתי היום, ובגלל כן היה צריך רש"י להביא מדרש לכך. ופשוט.

רש"י לא מעוניין כאן לבאר מקורות סתמית אלא רק לבאר פירכת הגמ' דמי שאינו עובד אוכל, ולזה הקשה השואל דמעיקרא דאם פשוט כל כך בקדשים קלים מפסוקים שהביא לא צריך לרש"י אלא להביא מהמפורש ולסתור הכלל דאף מי שאינו עובד אוכל [וכמו שמעיקרא בגמ' הכלל דמי שאינו עובד אינו אוכל כתיב בק"ק ונלמד לקק"ל כן סתירת הכלל די בזה גם להיות כן]. [וזה מה שכוונתי להקשות לעיל ולא מתיישב לי]

ביקורת תהיה כתב:המורם מקדשים קלים נאכל לעבדים.

ואיידי דאתא לידן נעיר, כי לא אתפרש בשום דוכתא מנא לן הא ד'המורם נאכל לכהנים ולעבדיהם'.

ביקורת תהיה כתב:

ביקורת תהיה כתב:המורם מקדשים קלים נאכל לעבדים.

ואיידי דאתא לידן נעיר, כי לא אתפרש בשום דוכתא מנא לן הא ד'המורם נאכל לכהנים ולעבדיהם'.

ברמב"ם פ"י ממעשה הקרבנות ה"ה וכל אלו הנאכלים לכהנות נאכלים לעבדי הכהנים ונשיהם כתרומה, וברדב"ז לפי שהשוה אותם הכתוב כתרומה ולכן נקראו מורם.
[ובעיקר הענין מקור לאכילת נשים ובנות רש"י בזבחים נ"ה הביא מפסוק דפרשת שמיני אתה ובניך ובנותיך, אבל הרמב"ם לא מביא אלא מפסוק דפרשת קרח לך נתתים לבניך ולבנותיך, וכנראה סובר דלא ילפינן קדשי דורות מקדשי שעה].

אליהו חיים כתב:[ובעיקר הענין מקור לאכילת נשים ובנות רש"י בזבחים נ"ה הביא מפסוק דפרשת שמיני אתה ובניך ובנותיך, אבל הרמב"ם לא מביא אלא מפסוק דפרשת קרח לך נתתים לבניך ולבנותיך, וכנראה סובר דלא ילפינן קדשי דורות מקדשי שעה].

לכאורה המקור שהביא רש"י מתאים רק לבנות, אבל אשתו לא כתיבא בקרא?
וכבר עמד בזה הקרן אורה (מסכת יבמות דף פז עמוד א)
"דהא נאכל לנשיהם ולעבדיהם כדתנן בזבחים (נ"ה ע"א) אלא דהא גופא תיקשי מנלן דנשים ועבדיהם אוכלים בחזה ושוק, דהא בניך ובנותיך כתיב. וי"ל מדכתיב בתרי' דכהן כי יקנה נפש כו' קרא דובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל. משמע דקנין כספו ויליד ביתו אוכלין גם בתרומת הקדשים, ודו"ק".
ולכאורה זו ג"כ כוונת הרדב"ז שציינת לעיל.

אִיךְ-מֶיְין כתב:

עזריאל ברגר כתב:

אִיךְ-מֶיְין כתב:

אליהו חיים כתב:אולי רש"י הביא רק כראיה משנית משום דשם הגמ' בהנחה סתמית, מי שאינו עובד אינו אוכל, וכדכתיב הכהן המחטא אותה יאכלנה, ולכן אף שיש ריבוי 'כל' אין בזה בכדי לבטל משמעות הפסוק וצריכים לרבות דברים אחרים ולא קטן, אבל אחרי הטעם הא' דנתמעט מחלוקה דוקא ולא מאכילה בעלמא, וניתן לקיים סתמא דמשמעות הקרא דמי שאינו עובד אינו חולק לאכילה, מקבלים הכרעה לפרש כן מכוח הריבוי דכל זכר. (כן נראה להציע).
יפה.
ומפסוקים דכתיב לבניך במילואים אין ראיה, דיש לפרש על בנים גדולים דראויים לעבוד. אך קשה איך הבנות אוכלות שאינן ראויות לעבודה, ואולי כיון דלא יהיו ראויים לעולם אוכלים בתורת טפל להעובדים, אבל הבנים דעתידים לעבוד סלקא דעתך דאין להם זכות אלא הראוי לעבוד דהיינו הגדולים.

לדידי פשיטא לי ד'בניך' היינו הקטנים, דאי לאו הכי הוא בכלל מה שנא' בפסוק 'אתה'... הלא כן?

אתה - אהרן - כהן גדול.
בניך - ד בני אהרן - כהנים הדיוטות הראויים לעבודה.

ומה עם אתה ובנך דדברים יב יח, שם לא קאי על אהרן דווקא, אלא ציווי כללי לכהנים... (ובודאי קאי גם על קדשים כמדרש חז"ל).

כתבתי עליו לעיל, ששם כתוב גם "עבדך ואמתך והלוי", ובהכרח דלצדדין קאמר קרא, ואיכא למימר דבנך היינו בקדשים קלים, או מעשר דגן וכו'.

עזריאל ברגר כתב:
כתבתי עליו לעיל, ששם כתוב גם "עבדך ואמתך והלוי", ובהכרח דלצדדין קאמר קרא, ואיכא למימר דבנך היינו בקדשים קלים, או מעשר דגן וכו'.

נא באר דבריך.

לא הבנתי מה לא מובן.
הפסוק הזה לפי הפשט מדבר על מעשר דגן ועל בכור, שהם נאכלים גם לעבדי הכהנים וכו', ואין מה להוכיח ממנו לקדשי קדשים.

ביקורת תהיה כתב:ביקש רש"י ולא מצא מדרש־חכמים המלמדנו זאת, עמד ודרשה.

כיוצא בזה זמן אכילת שיירי מנחות.
תנן בפרק קדשי קדשים: מְנָחוֹת נֶאֱכָלוֹת לְיוֹם וָלַיְלָה עַד חֲצוֹת. ביקש רש"י ולא מצא מדרש־חכמים המלמדנו זאת, עמד ודרשה:
א. דְּיָלְפִינַן מִמִּנְחַת לַחְמֵי תּוֹדָה (שם במשנה).
ב. דְּאִתַּקַּשׁ לְחַטָּאת וְאָשָׁם, וּבְחַטָּאת וְאָשָׁם אָמְרִינַן בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים גַּבֵּי תּוֹדָה: מִנַּיִן לְרַבּוֹת חַטָּאת וְאָשָׁם דְּיֵאָכֵל בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: 'זֶבַח' (פ"ק דמנחות).

ביקורת תהיה כתב:לא אתפרש בשום דוכתא מנא לן הא ד'המורם נאכל לכהנים ולעבדיהם'.

כיוצא בו, לא אתפרש בשום דוכתא מנלן דזבחי שלמי צבור נאכלין ליום ולילה.

והנה רש"י בריש מסכת ברכות כתב:

וְכָל הַנֶּאֱכָלִים לְיוֹם אֶחָד, כְּגוֹן חַטָּאת וְאָשָׁם וְכִבְשֵׂי עֲצֶרֶת וּמְנָחוֹת וְתוֹדָה, זְמַן אֲכִילָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר, וְהוּא מְבִיאָן לִהְיוֹת נוֹתָר. דִּכְתִיב בְּתוֹדָה: 'לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר', וְכֻלָּם מִתּוֹדָה יִלָּמְדוּ.

חלקת הלשון מורה כי קרבן־תודה בנה אב לשאר כל הקרבנות, והדבר צריך תלמוד.

עזריאל ברגר כתב:

אִיךְ-מֶיְין כתב:

עזריאל ברגר כתב:
כתבתי עליו לעיל, ששם כתוב גם "עבדך ואמתך והלוי", ובהכרח דלצדדין קאמר קרא, ואיכא למימר דבנך היינו בקדשים קלים, או מעשר דגן וכו'.

נא באר דבריך.

לא הבנתי מה לא מובן.
הפסוק הזה לפי הפשט מדבר על מעשר דגן ועל בכור, שהם נאכלים גם לעבדי הכהנים וכו', ואין מה להוכיח ממנו לקדשי קדשים.

פשיטא שהפסוק מדבר רק על קדשים קלים.
רק שאני רציתי להוכיח מהמילה אַתָּה וּבִנְךָ דאיירי בבן קטן, ומכאן מקור שקטן אוכל קדשים קלים, והשיבוני דדלמא בבנך גדול איירי, והשבתי אני דא"כ זה כלול במילה 'אתה', ומר השיב ד'אתה' קאי על אהרן, והשבתי אני דבמקרא דספר דברים ליכא למימר הכי דשם הוא ציווי כללי לכל הכהנים ולא קאי על אהרן.

עכשיו הבנתי. ועדיין איכא לאוקומי במעשר דגן בלבד, כמו שכתוב "והלוי" ואין הלוי אוכל בכור. ולמדרש רז"ל שנרמזו בפסוק זה כל הקדשים - עדיין היה אפשר לומר שקטן אוכל גם בקדשים קלים הנאכלין לכל אדם, אבל לא במורם מהם ולא בבכור.
וכל זה ע"פ הכרח הכתוב, שבלי ספק הוא נאמר "לצדדין".

אִיךְ-מֶיְין כתב:

אליהו חיים כתב:ומפסוקים דכתיב לבניך במילואים אין ראיה, דיש לפרש על בנים גדולים דראויים לעבוד. .

לדידי פשיטא לי ד'בניך' היינו הקטנים, דאי לאו הכי הוא בכלל מה שנא' בפסוק 'אתה'... הלא כן?

נסתר מרש"י שם (מהתו"כ) אתה ובנך בחלק אבל בנותיך לא בחלק אלא אם תתנו להן מתנות וכו', הרי דבבנים גדולים המקבלים בחלוקה מדובר. ואתמול כתבתי בס"ד מהצפנת פענח שהחידוש של הבנים הוא כשעדיין לא מקבלים אותן לעבודה (בפועל) מחמת שלא נתמלאו זקנם או שאינם בני כ' שבני חלוקה הם עכת"ד, ולפי זה מתפרש 'אתה' העובד במשמר 'ובנך' שכשרים לעבודה אך מתעכב לעבודה [לא מסיבה צדדית אלא מחמת לתא דעבודה לכתחילה], ומובן מאוד חלוקת הפסוק כאן.

אליהו חיים כתב:

אִיךְ-מֶיְין כתב:

אליהו חיים כתב:ומפסוקים דכתיב לבניך במילואים אין ראיה, דיש לפרש על בנים גדולים דראויים לעבוד. .

לדידי פשיטא לי ד'בניך' היינו הקטנים, דאי לאו הכי הוא בכלל מה שנא' בפסוק 'אתה'... הלא כן?

נסתר מרש"י שם (מהתו"כ) אתה ובנך בחלק אבל בנותיך לא בחלק אלא אם תתנו להן מתנות וכו', הרי דבבנים גדולים המקבלים בחלוקה מדובר.

יש"כ, אכן ראיה ברורה דבגדולים מיירי.

אני עדיין מתעקש לטעון שלפחות מהפסוק שהבאתי לעיל דספר דברים (יב יח) "כִּי אִם לִפְנֵי ה' אֱלֹקיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" יש ראיה לקטנים, ודרשא דספרא שהבאת דאיירי בחלק, היא כיון דכתב התם 'חקך וחק בניך' וחק היינו חלק, אבל בקרא דדברים דלא כתיב חק איירי אפי' בקטנים.

מותר וראוי להתעקש והעקשן מצליח,
אך איך מתפרש עוד פסוקים שם טז יא-יד דכתיב אתה ובנך וגו' בשמחת החג, ולא מדובר שם באכילת קרבנות.
אלא דלפי פשוטו של מקרא כן דרך שלימות השמחה בירושלים וברגל במשפחה שלימה ולכן מפרט שם הפסוקים כך, ומסתבר שגם הפסוק שהבאתם מתפרש עד"ז שכך שמחים לפני ה' א' ע"י אכילת בכור ומעשרות בשלימות המשפחה יחד (ובפרט דסתם הבאת קרבנות בפרשיות אלו הם קרוב לחג או בחג וכמו דנדרש מפסוק ובאת שמה והבאתם שמה בפרשה הקודמת דעובר במ"ע אם לא מביא ברגל הראשון שאז באים למקדש ויודעים חז"ל לפרש כן עד שהזמן הבאה עד הרגל ממש במצוות עשה קאי והעובר ביטל עשה).

אליהו חיים כתב:

ביקורת תהיה כתב:ב. בפרשת מתנות כהונה שבסדר שלח־לך אמרה תורה:

כָּל־קָרְבָּנָם לְכָל־מִנְחָתָם וּלְכָל־חַטָּאתָם וּלְכָל־אֲשָׁמָם, קֹדֶשׁ קָדָשִׁים לְךָ הוּא וּלְבָנֶיךָ.
בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים תֹּאכְלֶנּוּ, כָּל־זָכָר יֹאכַל אֹתוֹ, קֹדֶשׁ יִהְיֶה־לָּךְ.

'כל זכר יאכל אתו' – לרבות את הקטנים.
ולהעיר: שלש פעמים נאמר אצל אכילת קדשי קדשים בפרשת צו 'כל זכר', אך שלשתן נדרשו בתורת כהנים לבעלי מומין: א' לחלוקה, ב' לבעל מום עובר, ג' לבעל מום קבוע.

דברים ישרים ונכוחים מתובל בחידוש דהפסוק כל זכר שהובא ברש"י אינו מפ' צו אלא מפרשת קרח (כצ"ל ולא פ' שלח).

אמנם בפסקי הרי"ד ('הראשון' היחיד שיש על זבחים) כתב דאיירי בקרא דצו... (כל זכר בכהנים), אבל אין בזה כ"כ נפק"מ דגם התם איירי בקדשי קדשים (חטאת).

ותימה, דהלא בסמוך אמרינן ד'כל זכר בכהנים' לרבות בעל מום לחלוקה.

ביקורת תהיה כתב:ותימה, דהלא בסמוך אמרינן ד'כל זכר בכהנים' לרבות בעל מום לחלוקה.

המילה 'זכר' כוללת קטנים (כמו: המול לכם כל זכר) בניגוד ל'איש' שמשמעו גדול, וא"כ לא נצרכא לריבוייא ד'כל' לקטן, ומרבי בע"מ.

מאחר וקטן פסול לעבודה, יש צורך בהיתר מפורש לאכילת קדשים, כמו בעל מום שכתבה תורה: 'לחם אלדיו מקדשי הקדשים יאכל'.

ביקורת תהיה כתב:מאחר וקטן פסול לעבודה, יש צורך בהיתר מפורש לאכילת קדשים, כמו בעל מום שכתבה תורה: 'לחם אלדיו מקדשי הקדשים יאכל'.

לא מספיק לך
כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ?
ואם צדקו דברי, תיושב ג"כ קושיית הגרמ"ד (לרפו"ש).

אִיךְ-מֶיְין כתב:לא מספיק כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ?

ודאי שלא! שהרי גם בעל מום וגם טבול יום זכרים הם, ואעפ"כ אינם בכלל מקרא זה.
לפי דברינו, שקטן נתרבה מ'כל זכר' דפרשת קרח, אין מקום לתמיהת הגרמ"ד.