ראה ברמב"ם סוף הל' מתנות עניים, וז"ל:
כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִטּל וּמְרַמֶּה אֶת הָעָם וְנוֹטֵל אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁיִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. וַהֲרֵי הוּא בִּכְלַל (ירמיה יז ה) "אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם".
וְכָל מִי שֶׁצָּרִיךְ לִטּל וְאֵינוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת אֶלָּא אִם כֵּן נוֹטֵל כְּגוֹן זָקֵן אוֹ חוֹלֶה אוֹ בַּעַל יִסּוּרִין וּמֵגִיס דַּעְתּוֹ וְאֵינוֹ נוֹטֵל הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים וּמִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ וְאֵין לוֹ בְּצַעֲרוֹ אֶלָּא חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת.
וְכָל מִי שֶׁצָּרִיךְ לִטּל וְצִעֵר וְדָחַק אֶת הַשָּׁעָה וְחָיָה חַיֵּי צַעַר כְּדֵי שֶׁלֹּא יַטְרִיחַ עַל הַצִּבּוּר אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁיְּפַרְנֵס אֲחֵרִים מִשֶּׁלּוֹ. וְעָלָיו וְעַל כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה נֶאֱמַר (ירמיה יז ז) "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה'"
ומקור הרמב"ם בסוף משניות פאה ובירושלמי.
הרי שלשה דינים. א) האינו צריך ולוקח - מדה רעה. ב) הצריך ואינו לוקח - מדה רעה. ג)הצריך ודוחק את השעה - מדה טובה.
ולכאורה צ"ע דסתרי אהדדי דבמק"א נאמר שהצריך ואינו נוטל, הרי זה שופך דמים. ובמק"א נאמר שעליו נאמר "ברוך הגבר" וכו'.
ובחי' הר"ש סוף פאה, תירץ בשם רבינו שמשון, דמש"א הרי זה שופך דמים - הוא על מי שאינו יכול להספיק "במעשה ידיו" ומסגף את עצמו "בחיים רעים". אבל מי שמסתפק ע"י "שדוחק עצמו במלאכה", קודם שיתפרנס מאחרים, נאמר "ברוך הגבר" וכו' ע"כ תוכ"ד.
הרי דמי שאינו יכול להתפרנס ע"י עצמו בכדי שיחיה חיים טובים נורמלים, ואינו לוקח מן הצדקה נקרא שופך דמים. אבל מי שיכול שדחוק עצמו במלאכה בזריזות טפי (וכדו') בכדי להתפרנס ממעשה ידיו, קודם שמחליט מיד לקחת מהצדקה, עליו נאמר "ברוך הגבר" וכו'.
יוצאת שמש"א שונה מתנות יחיה, ושחסר במדת הבטחות, אינו אלא במי שעדיין יכול לדחוק ולעבוד ולהתפרנס כדבעי. אבל הקופץ מיד ולוקח מן הצדקה חסר במידת הבטחון, שהקב"ה יתן ברכה במלאכתו.
הרי מדברי הירושלמי גדר חדש במידת הבטחון
(ועדיין צריך עוד עיון בהגדרתו), ומ"מ ברור שמי שחיי בקושי חיים רעים, לא שנא צדיק ול"ש אנשים רגילים - מי שאינו מקבל נחשב לשופך דמים.