פורום אוצר החכמה

הנה מצינו בכמה וכמה מקומות שתקנו חכמים לברך ברכת שהחיינו,
א. מועדים, ב. מצוות הבאות מזמן לזמן, ג. כלים ובגדים חדשים, ד. פירות חדשים, ה. ראיית חבירו לאחר ל' יום שלא ראהו.
ויל"ע טובא, מהו הצד השווה שבין כל הדברים הנ"ל, ומהו יסוד ושורש תקנת ברכת שהחיינו בכל אלו.

יש שפירשו, שב' גדרים ישנם בברכת שהחיינו, פעמים שתקנו חכמים ברכה זו על השמחה, וכגון בכלים חדשים ובראיית חבירו וכו', ופעמים שתקנו על עצם התחדשות הדבר מזמן לזמן, כגון במצוות ובמועדים. אך לכאו' הדבר רחוק לומר כן, שמצינו ב' טעמים לברכה אחת, ופעמים שתקנוה מחמת הטעם הא' ופעמים מחמת הטעם הב'.

ולכאו' היה נראה טפי, שאי"ז אלא גדר אחד, והיינו, שתקנו חכמים לברך ברכה זו על התחדשות דבר כל שהוא, וזהו טעם התקנה בכל דוכתי, אלא ששמחת לבו של האדם הרי היא כתנאי לברכה זו, ולולא השמחה לא היו מתקנים ברכה זו, [ויש לבאר טפי, שהרי ז"ו שאין עלי חיוב על התחדשות דבר כל שהוא אצל אדם אחר, שהרי אין לי שייכות להתחדשות זו, ומעתה י"ל, שקבעו חכמים שהשמחה היא הקובעת שדב"ז יחשב כהתחדשות השייכת לאדם זה, ודו"ק].

אשמח לשמוע (לראות) חוו"ד הת"ח בנידו"ז. ייש"כ.

'יש שפירשו' יסודו בתשובת הרשב"א, כמדומני.

ושמא ניתן לבארו כדברי מר (היינו שישנו גדר א' והוא שמחת הלב, וממנו מסתעפים ב' פרטים - שמחה בהתחדשות דבר זה עצמו או בחידוש הזמן).

אכן, תשו' הרשב"א ח"א סימן רמה הוא המקור הקדום ביותר (והיחיד בדברי הראשונים, למיעוט ידיעתי) לב' הגדרים הנ"ל.
אבל יעו"ש עוד בסי' רנא, דמיירי לענין ברכת שהחיינו דפירות חדשים, האם יש לברך בשעת ראי' או בשעת אכילה, וכתב שיש לברך בשעת ראיה כי הברכה היא 'על שהגיע לאותו הזמן', ומשמע שהברכה על התחדשות הדבר ולא על השמחה וההנאה, וצ"ע בסתירת דבריו. ואולי אין כוונתו אלא, שאין הברכה על עצם הפרי כברכת בורא פרי העץ וכיו"ב, אלא על הזמן, וצ"ע.

לא עיינתי כעת כה"צ, אך ככל הזכור לי נראה שלשון אחרון עיקר.

שם
https://tablet.otzar.org/book/book.php? ... pagenum=82
דן באריכות בנושא יעוי"ש

לא עיינתי במקורות שצוינו, אבל אתרום נקודה למחשבה:
בגמרא עירובין (בסוגיית השהחינו של יום הכיפורים) משמע ברור שיש ברכת שהחינו שהיא חובה, וכמו ברכת שהחינו של החגים, ויש ברכת שהחינו שהיא רשות, וכמו ברכת שהחינו של פירות חדשים.

הכתב סופר הסתפק האם בברכת שהחיינו אחת אפשר לצאת ידי חובה גם על מועד וגם על פרי חדש (וכתב שאין להוכיח מיום ב' דר"ה כי שם תקנו חז"ל משום שא"א היה אחרת)

וכמו"כ שמעתי פעם מהגר"י זילברשטיין שנשאל באחד שבמדרגות בחזרה מביתו מהבית כנסת אחר תפילת יו"ט נזכר שלא ברך שהחיינו על החליפה החדשה האם ימתין לקידוש או לאו, וכמדומני שהשיב שיברך מיד בגלל דברי הכת"ס.

ויל"ד מרש"י סוכה נו,א ד"ה זמן.

לענ"ד נראה ב' ראיות ברורות, שכל הגדר של ברכת שהחיינו בכל דוכתי, הוא גדר אחד ויחיד. והוא, כמשנ"ת, שהברכה היא על החידוש, והשמחה הרי היא כתנאי לברכה, [וכמשנ"ת שעי"ז ההתחדשות שייכת וקשורה אלי].
ראיה א': כל חמשת המקומות הנ"ל שתקנו חכמים לברך שהחיינו, הרי הם דברים המתחדשים מזל"ז, הלא דבר הוא. ומוכח שזהו אכן הגורם לברכה, ולא שמחת לבו של האדם.
ראיה ב': מאד רחוק לומר, שישנה ברכה אחת שתקנוה חכמים בכמה וכמה מקומות, ובנוסח אחד, ובכל מקום זה מסיבה אחרת.
ודו"ק בכ"ז.

יורנו בדרך כתב:לענ"ד נראה ב' ראיות ברורות, שכל הגדר של ברכת שהחיינו בכל דוכתי, הוא גדר אחד ויחיד. והוא, כמשנ"ת, שהברכה היא על החידוש, והשמחה הרי היא כתנאי לברכה, [וכמשנ"ת שעי"ז ההתחדשות שייכת וקשורה אלי].
ראיה א': כל חמשת המקומות הנ"ל שתקנו חכמים לברך שהחיינו, הרי הם דברים המתחדשים מזל"ז, הלא דבר הוא. ומוכח שזהו אכן הגורם לברכה, ולא שמחת לבו של האדם.
ראיה ב': מאד רחוק לומר, שישנה ברכה אחת שתקנוה חכמים בכמה וכמה מקומות, ובנוסח אחד, ובכל מקום זה מסיבה אחרת.
ודו"ק בכ"ז.

מצו"ב מאמר שיסודו להוכיח מחמש ראיות חזקות מאד,
שברכת שהחיינו על מצות לולב וסוכה, אינה על קיום המצוה!
אלא על הזמן שהגיענו אליו שהמיוחדות בזמן זה הוא שיש בו את המצוות הנ"ל.
אשמח לחוו"ד המעיינים.

רון כתב:

יורנו בדרך כתב:לענ"ד נראה ב' ראיות ברורות, שכל הגדר של ברכת שהחיינו בכל דוכתי, הוא גדר אחד ויחיד. והוא, כמשנ"ת, שהברכה היא על החידוש, והשמחה הרי היא כתנאי לברכה, [וכמשנ"ת שעי"ז ההתחדשות שייכת וקשורה אלי].
ראיה א': כל חמשת המקומות הנ"ל שתקנו חכמים לברך שהחיינו, הרי הם דברים המתחדשים מזל"ז, הלא דבר הוא. ומוכח שזהו אכן הגורם לברכה, ולא שמחת לבו של האדם.
ראיה ב': מאד רחוק לומר, שישנה ברכה אחת שתקנוה חכמים בכמה וכמה מקומות, ובנוסח אחד, ובכל מקום זה מסיבה אחרת.
ודו"ק בכ"ז.

מצו"ב מאמר שיסודו להוכיח מחמש ראיות חזקות מאד,
שברכת שהחיינו על מצות לולב וסוכה, אינה על קיום המצוה!
אלא על הזמן שהגיענו אליו שהמיוחדות בזמן זה הוא שיש בו את המצוות הנ"ל.
אשמח לחוו"ד המעיינים.

העירוני שהמאמר ארוך מדי ולכן אכתוב בקצרה נקודות עיקריות.

א. צ"ע מדוע לגבי ברכת שהחיינו על פרי הוא רק כל זמן שיש לו שמחה בחידוש הפרי, אבל לאחר אכילה ראשונה כבר אינו מברך שהחיינו, ואילו לגבי ברכת שהחיינו על מצות לולב למשל אם לא בירך ביום ראשון מברך בכל הז' ימים כשיזכר?

ב. מה הדין במי שישב בסוכה בלילה ראשון בגשם לפי השיטות שלא מקיים מצות סוכה ובירך שהחיינו האם מברך שוב לאחר שפסק הגשם שהחיינו? הלא לא קיים מצות סוכה?

ג. מה הדין במי שישב תחת סוכה ששכחו לפתוח את הגג שמעליו, ובירך שהחיינו, ואח"כ נזכר שלא פתח את הגג, האם חייב לחזור ולברך שהחיינו?

ד. מה הדין במי שאכל ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית שאינו י"ח [לשיטות שאינו יוצא מן התורה לאחר שרבנן ביטלו את מצותו], האם חוזר ומברך שהחיינו

ה. מה הדין במי שנטל לולב ביו"ט ראשון שחל בשבת [לשיטות הנ"ל] ובירך בשבת שהחיינו, האם חוזר ומברך שהחיינו?

ו. וראש לכל מה ביאור דברי הגמ' דהעושה לולב מערב חג [כלומר אוגדו] וכן העושה סוכה בערב חג דיכול לברך שהחיינו אז על מצות הסוכה והלולב, הלא אינו מקיים אז כלל לא מצות לולב ולא מצות סוכה וצע"ג.

דרך אגב אכתוב כאן ישוב נפלא שאמר לי הגאון רבי ישעיה רוטנברג שליט"א בעל המנחת פרי מרא דאתרא דבהכ"נ הגר"א בבית וגן.

וההר צבי באו"ח ח"ב סימן פו' כתב להפליא על רע"א במערכה ח' שכתב בפשיטות דהתוקע בשופר בר"ה שחל בשבת דיוצא ידי חובה מן התורה, אף שעבר על איסור דרבנן. וז"ל שו"ת הר צבי אורח חיים ב סימן פח "אבל עדיין יש להפליא על דברי רע"א דאומר כ"כ בפשיטות דעבר על שבות ומ"מ המצוה קיים במקום שהתוס' לא ס"ל כן".
וא"ל הגאון הנ"ל להעיר על דברי המקראי קדש דאין זה נוגע לכאן כלל מחלוקת הראשונים שנחלקו מה הביאור בהא דלא קיימת מצות סוכה מימיך. דשם נחלקו באופן שחז"ל פסלו את הצורה של הישיבה בסוכה. ובזה הוא דיש לדון מה נאמר בזה, אי הוי עקירה של המצוה כיון שנעשתה שלא כדינה או דרק מדרבנן לא יוצא. אבל בכה"ג שאסרו לו ליטול לולב בשבת, הלא לא נאמרה כאן שום הלכה בהלכות לולב, רק הלכה בהלכות שבת, והוי שבות מדרבנן, ומהיכא תיתי שדבר כזה יכול לגרום שלא יקיים את המצוה דאורייתא, דהא אינו עובר על הלכות לולב רק עובר על איסור שבות דרבנן של הלכות שבת. ובזה מיושבת בשופי הערתו על הגרע"א ולא קשה כלל.

ייש"כ, הדברים מרנינים כל לב