הנה דין ברור ומפורש דאין משיחין בשעת הסעודה. ובמהר"ל ביאר דאינו רק משום סכנה, אלא דעל פי האמת הוא כן, שיש סדר להכניס ויש סדר להוציא, ואין לערב ביניהם. ועל כן כתב שאין לדבר כלל בסעודה, גם אם אינו ממש בזמן שאוכל ובולע המזון.
והנה בימינו נתרשלה השמירה על הלכה זו, ורבים מדברים בפה מלא וריקן, והוא סכנה כמבואר בחז"ל, ואינו מכוון על פי האמת כדברי המהר"ל, וחסר נימוס משווע, כאשר יראה כל אחד בעיניו.
ויש לעורר בסעודות המצווה שבעת הקורונה, שכמובן נערכות לפי כללי הזהירות האפשריים. אמנם כשיושבים יחדיו ואוכלים הרי אי אפשר לשבת עם מסיכה, ועל כן גם יראי ה' מקילים לעצמם לשבת מבלי המסיכה.
ברם האמת להיפך, ומצוה גוררת מצוה. ויש להבין שעיקר החשש הוא בעת השיחה, שהדיבור מוציא הבל ורסיסי רוק. ועל כן ראוי להחזיר עטרת חז"ל ליושנה, ולהיזהר לאכול המנות בשתיקה, ולאחר מכן, בין מנה למנה, לחבוש שוב את המסיכה, ואז להשיח בדברי תורה ויראת ה' כדין המפורש בהלכה להשיח בדברי תורה על השלחן. או לשורר על חסדי ה' כמפורש בהלכה דנהגו כל ישראל לשורר בחסדי ה' על היין בשעת סעודה.
וכל מבין על דבר יראה כמה התאפקות ויופי וזהירות יש בהנהגה זו. והוא עוד מרגלית ומעלה שניתן להוציא מהכרח הימים הללו, וכל דעביד רחמנא לטב עביד.