החפץ בע"ש כתב:הלואי והייתי יודע לזה מקור מפורש ברמב"ם או במפרשיו.
לע"ע מה שבראשי זה ההבנה הפשוטה לענ"ד מה שעולה מכל מפשטות הסוגיות בזבחים ועוד.
וביקשת קודם "מקור להדיא" מצאתי את התוס'.
בפשטות משמע שהרמב"ם לא סובר כך. לא זכיתי לדעת על איזה פשטות הסוגיות בזבחים מדובר, זה עמום מידי. אשמח לדעת על מקום מדויק.
לגבי מה שכתבת
"לא קשה מידי לא מיניה ולא מקצתיה. לית מאן דפליג שנדר חל אגברא, וממתי שחשב להקדיש הוי עליו חיוב לקיים כנדר. אבל הבהמה לא קדושה וע"ז הרמב"ם לא כתב כלום".
במעשה הקרבנות:
אין הנודר ולא המתנדב חייב עד שיהא פיו ולבו שוין, כיצד המתכוון לומר הרי עלי עולה ואמר שלמים, או שנתכוון לומר הרי זו עולה ואמר שלמים לא אמר כלום, נתכוון לנדור בעולה ואמר קרבן, לנדור בחרם ואמר הקדש דבריו קיימים, שהעולה קרבן והחרם הקדש וכן כל כיוצא בזה, בנדרים ונדבות אינו צריך להוציא בשפתיו כלום אלא אם גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו כלום חייב, כיצד גמר בלבו
שזו עולה או שיביא עולה הרי זה חייב להביא שנאמר כל נדיב לב יביאה בנדיבות לב יתחייב להביא, וכן כל כיוצא בזה מנדרי קדשים ונדבותן.
1. משמע בפשטות שמחשבה מהני, אם גמר בלבו ש
זו עולה.
2. ייתכן שדין כזה חשוב שצריך לפרש בפה לא יהיה ברמב"ם?
3. מצאתי באוצר קובץ אור הנר (עמ' ט) שהכותב בו מוכיח להפך מהרמב"ם הנ"ל וכותב: "משמע מדקדוק לשונו שאמר הרי זו חייב להביא, ולכאורה למה לא כתב הרמב"ם הרי הבהמה הקדש, לכן משמע מדבריו דהבהמה עדיין אינה נעשית קדושה במחשבה לחוד ורק יש חיוב גברא עליו להביא קרבן".
ובמחילת כת"ר, הרי ברור לדעת הרמב"ם שצריך להביא
אותה דייקא ומכאן שהיא נעשית קדושת במחשבה.
4. שיטת רש"י לכאורה ברורה בזה שצריך להפריש בדיבורו (עי' פירושו ויקרא כב,כא) ומשמע מדבריו דנדר לא חל במחשבה, וזה לכאורה הפך מדברי הרמב"ם הנ"ל. אבל מרש"י בקידושין דף מא: ד"ה וכל משמע בהדיא דאפילו קדושה חלה על ידי מחשבה וזה כהרמב"ם ממש "שכן ישנן במחשבה - קדשים נמי איתנהו במחשבה (וכן נמי פסול קדשים ופיגול ע"י מחשבה הם באים)
גמר בלבו לומר שור זה עולה הרי הוא עולה כדתני' בשבועות בפ"ג (דף כו:) מוצא שפתיך אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מנין ת"ל כל נדיב לב עולות". בספר יקרא דאורייתא (מצורף צילום) מובא בשם גיליוני הש"ס (לא מצאתי היכן) שכתב ד
לפי זה מחשבה מהני אפילו למעילה ושכן דעת כל הראשונים (ולכאורה במאירי לא משמע כך). בכל אופן, אני מחפש ראיה נוספת לדעת הרמב"ם.
- יקרא דאורייתא (ויקרא) עמוד תקל"ו
- בית המדרש.png (118.93 KiB) נצפה 1068 פעמים
5. ראיתי כעת באנציקלופדיה התלמודית:
"הקדש חל אפילו במחשבה, שכיון שגמר בלבו שזה עולה, אף שלא אמר בפיו, הרי זה קדוש, שנאמר: כל נדיב לב30. יש מפרשים ששני כתובים של נדיב לב הם: כל נדיב לב הביאו31, האמור בתרומת מלאכת המשכן, שהם קדשי בדק הבית, וכל נדיב לב עלות32, האמור בקדשי מזבח, ששניהם קדושים במחשבה33; ויש מפרשים שבין קדשי מזבח ובין קדשי בדק הבית למדום מנדיב לב עולות34; ויש מפרשים שהכתוב הוא: כל נדיב לבו יביאה35, בנדיבות לב יתחייב להביא36.
הקדש שחל במחשבה
יש מהראשונים סוברים שאין החלות על גוף הדבר שהקדיש, אלא שחל חיוב על האדם להביא את הדבר לעולה וכיוצא, כפי שחשב37,
ואין כן דעת שאר ראשונים38; וכן כתבו ראשונים שאם חשב בלבו שור זה עולה, בית זה קרבן אומרים בו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט39".
30. שבועות כו ב; ירושלמי נזיר פ"ה ה"א; רמב"ם מעשה הקרבנות פי"ד הי"ב.
31. שמות לה כב.
32. דברי הימים ב כט לא.
33. רש"י שבועות שם ותוס' חגיגה י א ד"ה לאפוקי, ועי' ריטב"א שבועות שם.
34. ריטב"א שבועות שם, וכ"ה לד' ר"ת ותוס' ורשב"א שם שתרומה בגמ' שם היא תרומה ממש ונלמד מונחשב לכם תרומתכם.
35. שמות לה ה. רמב"ם מעשה"ק שם, ולב ברמב"ם שם טס"ה וצ"ל לבו, וכן בחגיגה י א כ' כל נדיב לבו ואם אינו ט"ס הוא הפסוק הזה.
36. רמב"ם שם.
37. מאירי חגיגה שם, עי"ש שכ' אף על פי שאינו קדוש לענין מעילה מצוה לקיימו, וכ"כ בצפנת פענח נזירות פ"א ה"ג ובגליוני הש"ס קדושין מא ב בכוונת הרמב"ם מעשה הקרבנות פי"ד הי"ב, ובצפע"נ שם כ"כ בפי' הירושלמי תרומות פ"ג ה"ד מה דאמר שמואל לקרבן שר"ל לגוף הקרבן אין גמר בלבו מועיל. ועי' שו"ת עונג יום טוב סי' קיז שהביא מנדרים ז בבעיא אם יש יד לצדקה והרי עכ"פ יש כאן מחשבה אלא שבמחשבה לא נתפס בגוף הדבר.
38. עי' רש"י קדושין מא ב ד"ה שכן כו' גמר בלבו כו' הרי הוא עולה, ועי' גליוני הש"ס שם שכ"ד כל הראשונים, ושם כ' שכן מוכח מגמ' בשבועות שם שתרומה וקדשים הם שני כתובים ומוכח שדיניהם שוים.
39. מרדכי קדושין פ"א סי' תצה, ומוכח שחל בגוף הדבר. ועי' שו"ת ושב הכהן סי' יח שכ' במחשבה אין אומרים אמירתו לגבוה כו' (ולא הביא את המרדכי), אבל גם הוא לא כ' רק שנ"מ לענין חזרה בתוך כדי דיבור, וע"ע תוך כדי דיבור.