פורום אוצר החכמה

בס"ד

הנה עובדא הוה באברך אחד שנדר לעצמו ללמוד סך מסוים של חומר, ולשון הנדר היה שילמד את זה "בשבוע הראשון של הזמן". וחשב כך, כיון שבתוך חמשה עד שבע ימים יש לו אפשרות לסיים את הלימוד. אח"כ הסתכל בלוח ושם לב שהשבוע הראשון של הזמן הינו רק יומיים, מאחר וראש חודש היה ביום רביעי, ונשאר רק חמישי ושישי.

וכעת נסתפק, מכיון שלא אמר את הנדר בלשון "בשבע ימים הראשונים של הזמן", אלא לשונו היה בשבוע הראשון של הזמן, דהיינו באותו שבוע שחל בו תחילת הזמן. האם הוא חייב ללמוד הכל בתוך אותו זמן של יומיים, או מאחר וכוונתו באמת היתה לשבוע ימים של זמן רגיל בכולל, יכול ללמוד במשך שבוע ימים אע"פ שכבר נחשב בשבועות כשבוע שני של הזמן.

והנה העירוני דיש מקום לצדד דהוא פטור מללמוד הכל ביומיים - כיוון שהנודר חייב שיהיה פיו ולבו שווין (שו"ע יו"ד סי' רי ס"א). רק דיש לצדד שיהיה פטור לחלוטין מללמוד הכל בשבעה ימים, כיוון שאם נאמר ש"שבוע ראשון של הזמן" פירושו האמיתי רק היומיים האלה, והוא בלבו חשב שזה שבעה ימים, ייתכן שדינו כאותו אחד (שו"ע שם) שהיה בלבו 'פת חטים' (בנידון דידן 'שבעה ימים') והוציא בשפתיו 'פת שעורים' (בנידון דידן 'שבוע ראשון') שפטור משניהם.

ועוד סברא י"ל דמיירי הרי על מה שנדר ללמוד, שכוונתו היא למה שיכול ללמוד במשך הזמן שהיה בדעתו מלכתחילה (כלומר,שעשה אומדנא שיכול להספיק במשך 5 - 7 ימים). ואם ילמד במשך שני ימים, זה לא ייקרא לימוד, וממילא לא הייתה דעתו לכך.

והגאון רבי שמאי קהת גראס שליט"א (בעמח"ס שו"ת שבט הקהתי) כתב לי על סברא קמייתא – "נכון דבעינן פיו ולבו שוין". ושוב כתב לי בסוף – "מסכים למה שכתב", עכ"ל.

והגאון רבי אליהו שלזינגר שליט"א (רבה של שכונת גילה, ירושלים) כתב לי: "השבוע הראשון של הזמן הוא תמיד שבוע שלם. הוא לא אמר השבוע עד שבת, אלא השבוע הראשון של הזמן שייגמר בדיוק שבוע מאז קיבל על עצמו והתחיל ללמוד", עכ"ל.

והגאון רבי אברהם צבי הכהן שליט"א (בעמח"ס שו"ת ויצב אברהם) כתב לי ע"ז: "לענ"ד דומה יותר לאומר פת סתם, דאזלינן בתר מה שבלבו, וה"ה בנ"ד, היות ויכול להתפרש בשתי משמעויות, אזלינן בתר מחשבת לבו. ולכן, אם היתה כוונתו לשבוע הראשון עד שבת, הוי נדר בטעות ולא חל כלל, כיון שסבר שיש יותר ימים בשבוע. אבל אם היה כוונתו לשבוע ימים אחר התחלת הזמן, צריך לקיים נדרו ולסיים עד אז", עכ"ל.

אשרי יושבי ביתך כתב:והנה העירוני דיש מקום לצדד דהוא פטור מללמוד הכל ביומיים - כיוון שהנודר חייב שיהיה פיו ולבו שווין (שו"ע יו"ד סי' רי ס"א). רק דיש לצדד שיהיה פטור לחלוטין מללמוד הכל בשבעה ימים, כיוון שאם נאמר ש"שבוע ראשון של הזמן" פירושו האמיתי רק היומיים האלה, והוא בלבו חשב שזה שבעה ימים, ייתכן שדינו כאותו אחד (שו"ע שם) שהיה בלבו 'פת חטים' (בנידון דידן 'שבעה ימים') והוציא בשפתיו 'פת שעורים' (בנידון דידן 'שבוע ראשון') שפטור משניהם.

נראה, דהיות דיש במשמעות הדבר שני משמעויות, ה"ז כמתנ' סתם נדרים להחמיר [נדרים יח:], והתם לא אזלינן בתר כוונת ליבו.
ומ"ש בשו"ע בפת חיטים, אינו דומה, דשם בעת נדרו לא היה דעתו לומר כלל פת חיטים, ו'אישתקיל מילוליה', משא"כ כאן שבעת שנדר נכונו דבריו, רק היות וב' משמעויות בדבר, בעי להחמיר, ולכך מתחרט, והווה ככל פתח, הצריך חכם להתירו. - אכן נזדקק לשואלו, אם היה יודע דבעי להחמיר, האם יספיק ללמוד הכל, ואם מסכים לזה, ואם מסכים ה"ז נדר.

ועוד סברא י"ל דמיירי הרי על מה שנדר ללמוד, שכוונתו היא למה שיכול ללמוד במשך הזמן שהיה בדעתו מלכתחילה (כלומר,שעשה אומדנא שיכול להספיק במשך 5 - 7 ימים). ואם ילמד במשך שני ימים, זה לא ייקרא לימוד, וממילא לא הייתה דעתו לכך.

כמובן יש לשאלו על כך, אם יש בכוחו, ואם ישיב שיש, ל"ש הנ"ל.

אך לא בינותי הנידון, דהא כלל אינו נדר, כיוון דהא ליכא נדר בקום ועשה, וכדאי', [וכלשון הר"ן נדרים ח.], דנדרים אינם חלים על דבר שאי"ב ממש, וכל מה דחל, הוא במצווה ששם חל על קום ועשה, כדילפינן בצדקה דאמר הרי עלי, אך כאן אינו מצווה לגמור הפרק ב'שבוע' בלבד, וא"כ אינו מצווה ולא הוי נדר כלל?

'בנדרים הַלֵּך אחר לשון בני־אדם' (נדרים מט, א. נפסק להלכה ברמב"ם הל' נדרים רפ"ט, ובטושו"ע יו"ד ר"ס ריז), ואינו מובן כלל הפלפול ב'גדר האמיתי' דפירוש תיבת שבוע.
ובפשטות, רובא דאינשי מתכוונים באמרם 'בשבוע הראשון' - לשבעת הימים הראשונים.

כוונת האנשים - תלוי איפה מי ומתי, ולגבי איזה נושא, וכאן אפשר כוונתו להספיק עד 'שבת' וכד'.
ואה"נ - כמ"ש, נזדקק לשאלו מה כוונתו, והיאך התייחס אל הדברים. אם ישוב, נפתח לו פתח ככל הנדרים.

ליתר דיוק: יש לברר כיצד מקובל בסביבתו לפרש זאת.
עכ"פ, אין כאן מעיקרא שום נדון לגבי 'הגדר האמיתי בפירוש שבוע'.

שולחן ערוך (יו"ד רכ,ג):

היה עומד באמצע השבוע, או קודם לו, ואמר: קונם יין שאני טועם שבוע זה, אסור עד תשלום כל השבוע ויום השבת הבא אסור ג"כ. (ומותר אחר כך בלא שאלת חכם) (רבינו ירוחם ני"ד). ואם אמר: שבוע אחד, או שבוע, סתם, אסור מעת לעת.

וכאן הלשון באמת סובלת את שתי הפרשנויות.
אלא שכאן זה הפוך, שהוא התחייב לעשות משהו בתוך השבוע הראשון.
ממליץ מאוד לעשות התרת נדרים על כך שהוציא מפיו דבר דו-משמעי.

עזריאל ברגר כתב:ממליץ מאוד לעשות התרת נדרים על כך שהוציא מפיו דבר דו-משמעי.

כנראה ממדת חסידות ודרך הנהגה טובה.
כי מעיקר הדין, ציינתי כבר בעניי לגמ' מפורשת (שנפסקה להלכה ברמב"ם, טושו"ע וכו') ד'בנדרים הלך אחר לשון בנ"א', ותול"מ.

לבי במערב כתב:

עזריאל ברגר כתב:ממליץ מאוד לעשות התרת נדרים על כך שהוציא מפיו דבר דו-משמעי.

כנראה ממדת חסידות ודרך הנהגה טובה.
כי מעיקר הדין, ציינתי כבר בעניי לגמ' מפורשת (שנפסקה להלכה ברמב"ם, טושו"ע וכו') ד'בנדרים הלך אחר לשון בנ"א', ותול"מ.

ובלשון בני-אדם - יש את שתי המשמעויות!

אפשר דמר כי אתרי' ולא פליגי.
עכ"פ, זהו הענין אותו יש לברר, ולא 'הגדר האמיתי בפירוש תיבת שבוע'.

יוצר אור כתב: אך לא בינותי הנידון, דהא כלל אינו נדר, כיוון דהא ליכא נדר בקום ועשה, וכדאי', [וכלשון הר"ן נדרים ח.], דנדרים אינם חלים על דבר שאי"ב ממש, וכל מה דחל, הוא במצווה ששם חל על קום ועשה, כדילפינן בצדקה דאמר הרי עלי, אך כאן אינו מצווה לגמור הפרק ב'שבוע' בלבד, וא"כ אינו מצווה ולא הוי נדר כלל?

שמתי ליבי דשבועה ודאי הווה, וזהו דברי הר"ן [נדרים ח.] בהאומר אשכים ואשנה כו', אך בכותרת האשכול צ"ל שבועה.