פורום אוצר החכמה

אשמח למראה מקומות בענין זה.

עד עתה מצאתי (כותב מזכרון, ואיתי תלון משוגתי):
בירושלמי ערלה פרק ג' משנה א' - משמע שיש איסור בל תאכילום לגדול - בחמץ, דם ושרצים.
ויש גם דרשה בספרי.
ולכאו' זה צריך להיות בנין אב לכל איסורים שבתורה חוץ מאיסורים שיש דרשה הפוכה (כגון בנזיר).

וברמב"ם בהל' אבל - מחייב מלקות מי שטימא לכהן גדול במזיד, כשהכהן שוגג. ואין זה מטעם לפני עיוור, כדאיתא שם בנו"כ. והלח"מ בסו"ד לא ידע מקורו.
וכן ברמב"ם בהל' כלאיים גבי המלביש חברו בכלאיים/שעטנז במזיד דלוקה, כשהלובש אינו יודע שזה כלאיים.
אבל, כמדומני (עדיין לא בטוח), שהרמב"ם איננו פוסק כך כי אם בנ"ל ובעוד מקום, ולא בכלל הלאווים.
ואולם באחיעזר בשו"ת ח"ג סי' פ"א סעיף ז', כתב שאין איסור ספייה לגדול.

וכן, מה בדיוק גדר החילוק במהות האיסור, בין לפני עיוור ל"בל תאכילום".
בפרטי הדין וודאי יש לחלק, אך מה הגדר שממנו נובע החילוק לדינא?

בשו"ת אחיעזר הנ"ל (סי' פ"א סעיף ז') הוסיף וכתב 2 נפק"מ בין איסור "לפני עיוור" לאיסור "בל תאכילום":
א. על איסור "לפני עיוור" עובר המכשיל בשעת נתינת המכשול (ולכאו' לאו בדווקא שעובר גם אם לא נכשל בפועל, אלא גם אם עובר דווקא אם נכשל בפועל, אך השעה שבה עובר על האיסור היא שעת נתינת המכשול), ואילו על איסור "בל תאכילום" עובר המאכיל רק בשעת אכילת האיסור ע"י הנכשל.
ב. על איסור "לפני עיוור" - לא עוברים כאשר הנכשל יכול היה ליטול את האיסור לבד מבלי הגשת המכשיל (כי המכשיל עובר רק במגיש לנכשל ב"תרי עברי דנהרא").
אבל "בל תאכילום" יעבור המאכיל, גם באופן שהנכשל היה יכול ליטול לבד את האיסור ולאכלו, רק בגלל שבפועל הגיש המאכיל את האיסור לאוכל.

ועדיין אני בשאלתי: אם כן, מה גדר האיסור בזה, ומה בזה?

אדייק ואצטט מירושלמי ערלה פרק ג' הלכה א' (דף י'ז במהד' וילנא ודף ל'ה. במהד' שוטנשטיין)
מתניתא מסייעא לרבי לעזר,
לא יאכל חמץ, לעשות את המאכיל כאוכל....
דברי ר' יאשיה.
וכן שם גבי מאכיל שרצים.
ושם במהר'א פולדא פי' 'מי שמאכיל לחבירו חמץ בפסח חייב המאכיל כמו האוכל'
ובר'ש סירילאו שם כתב, 'דמאן דספי ליה בידיים חייב לאו כמו האוכל'.

יש עוד נפק"מ אם האוכל לא עבר על האיסור כלל, לפני עוור לא שייך בל תאכילום הוא עצם מה שהוא מאכיל דבר איסור
וזה נפק"מ המבארת עיקר גדר לא תאכילום
ומכאן עולה היסוד של גדול האם אפשר להאכילו בלי שהוא בעצמו עובר על איסור?
כי יתכן שדווקא כך יש לא תאכילום
ואולי אפשר בתוחב לו, אבל אז אולי הוא לא כדרך אכילה כלל ואינו עובר כלל
ואולי בזה מתפרש החילוק בין מה שכתב אחיעזר לבין מה שהבאת שכוונתו בדרך כלל לא שייך שיתקיים
ולא עיינתי במקורות בפנים
לעניין עצמו בעקרון יכלו לומר לך שלכו"ע ג' כתובים הבאים כאחד אין מלמדים
אמנם יש לעי' בסוגי' בקידושין אם זה נא' כשמפורש יותר או גם בדרשות (ומקופיא כן, כמו מעילה),

פרי יהושע כתב:יש עוד נפק"מ אם האוכל לא עבר על האיסור כלל, לפני עוור לא שייך בל תאכילום הוא עצם מה שהוא מאכיל דבר איסור
וזה נפק"מ המבארת עיקר גדר לא תאכילום
ומכאן עולה היסוד של גדול האם אפשר להאכילו בלי שהוא בעצמו עובר על איסור?
כי יתכן שדווקא כך יש לא תאכילום
ואולי אפשר בתוחב לו, אבל אז אולי הוא לא כדרך אכילה כלל ואינו עובר כלל
ואולי בזה מתפרש החילוק בין מה שכתב אחיעזר לבין מה שהבאת שכוונתו בדרך כלל לא שייך שיתקיים
ולא עיינתי במקורות בפנים
לעניין עצמו בעקרון יכלו לומר לך שלכו"ע ג' כתובים הבאים כאחד אין מלמדים
אמנם יש לעי' בסוגי' בקידושין אם זה נא' כשמפורש יותר או גם בדרשות (ומקופיא כן, כמו מעילה),

ב'בל תאכילום' של קטן מצאנו משמיה דתרומת הדשן (פסקים ס'ב) שהוא מצד שלא ירגילוהו בעבירות, ולכשיגדיל יבקש לימודו.
וזה לכאורה לא שייך בהאכלת איסור לגדול.
אגב, טעם זה קצת צ'ע לענ'ד, וכי אם יאכילוהו 'פעם אחת' כבר יתרגל?
מאי שנא מ'התרגלות' של שור המועד שרק בשלוש פעמים נחשב ש'התרגל' לנגוח?

אליהו בן עמרם כתב:

פרי יהושע כתב:יש עוד נפק"מ אם האוכל לא עבר על האיסור כלל, לפני עוור לא שייך בל תאכילום הוא עצם מה שהוא מאכיל דבר איסור
וזה נפק"מ המבארת עיקר גדר לא תאכילום
ומכאן עולה היסוד של גדול האם אפשר להאכילו בלי שהוא בעצמו עובר על איסור?
כי יתכן שדווקא כך יש לא תאכילום
ואולי אפשר בתוחב לו, אבל אז אולי הוא לא כדרך אכילה כלל ואינו עובר כלל
ואולי בזה מתפרש החילוק בין מה שכתב אחיעזר לבין מה שהבאת שכוונתו בדרך כלל לא שייך שיתקיים
ולא עיינתי במקורות בפנים
לעניין עצמו בעקרון יכלו לומר לך שלכו"ע ג' כתובים הבאים כאחד אין מלמדים
אמנם יש לעי' בסוגי' בקידושין אם זה נא' כשמפורש יותר או גם בדרשות (ומקופיא כן, כמו מעילה),

ב'בל תאכילום' של קטן מצאנו משמיה דתרומת הדשן (פסקים ס'ב) שהוא מצד שלא ירגילוהו בעבירות, ולכשיגדיל יבקש לימודו.
וזה לכאורה לא שייך בהאכלת איסור לגדול.
אגב, טעם זה קצת צ'ע לענ'ד, וכי אם יאכילוהו 'פעם אחת' כבר יתרגל?
מאי שנא מ'התרגלות' של שור המועד שרק בשלוש פעמים נחשב ש'התרגל' לנגוח?

זה בהחלט לא שייך לשור המועד זה לא טבע נרכש לאכול דבר איסור, אלא אם אתה לא מרגיל את הקטן שהדבר הזה אסור ויש להיזהר ללא לאכלו ממילא הוא יאכל

פרי יהושע כתב:

אליהו בן עמרם כתב:ב'בל תאכילום' של קטן מצאנו משמיה דתרומת הדשן (פסקים ס'ב) שהוא מצד שלא ירגילוהו בעבירות, ולכשיגדיל יבקש לימודו.
וזה לכאורה לא שייך בהאכלת איסור לגדול.
אגב, טעם זה קצת צ'ע לענ'ד, וכי אם יאכילוהו 'פעם אחת' כבר יתרגל?
מאי שנא מ'התרגלות' של שור המועד שרק בשלוש פעמים נחשב ש'התרגל' לנגוח?

זה בהחלט לא שייך לשור המועד זה לא טבע נרכש לאכול דבר איסור, אלא אם אתה לא מרגיל את הקטן שהדבר הזה אסור ויש להיזהר ללא לאכלו ממילא הוא יאכל

איך שהבנתי, כוונת מר לומר בפשטות כך:
הטבע הבסיסי של כל אדם משעת לידתו - לאכול ולעשות הכל ללא כל מניעה (ובלשון מושאלת: "מועד לאכילת ועשיית כל דבר")
במצב כזה, צריך "להרגילו" (לחנכו) להימנע מכל מיני איסור, אכילה ועשייה.
ולכן, מי שכן מאכיל אותו דבר איסור, הרי משאיר אותו ב"טבעו" - לאכול כל דבר. וזאת משמעותו של "הרגל" עבירה, לא ממש "להרגילו" שוב ושוב (כמשמעות הפשוטה של רכישת הרגל) אל להשאירו ב"טבעו" והרגלו.

וקצת צ"ע בזה, כיון שקשה לומר על כל עשיית איסור, שזה טבעו והרגלו של אדם מלידתו (בחינת "עייר פרא יוולד"), הרי יש איסורים שגם האדם בעצמו מבין שאסור לעשותם (כגון חבלה, גניבה והיזק), ומ"מ יהיה בזה איסור "בל תאכילום" (כגון באופן שיאמר לו: חבול/גנוב וכיוצ"ב, כדאיתא במשנ"ב שמ"ג ס"ק ד: "דכל איסורי תורה אסור להאכילם או לצוותם שיעברו", ומקורו כמדומני בראשונים ביבמות קי"ד).

אך ניתן לבאר את דברי מר באופן אחר קצת:
אין הפשט שאם יאכיל את הקטן "פעם אחת" כבר יתרגל לעבירות, שכן בפעם אחת של אכילת איסור - אין באמת "התרגלות" לאכול דבר איסור.
אלא שצריך להרגיל אותו להימנע מאכילת שקצים ורמשים, וממילא אם מאכיל אותו דבר איסור אפילו פעם אחת, הרי זה בניגוד למה שהוא צריך להתרגל אליו.
והחידוש בדבר, שעל אף שמי שצריך "לחנכו", כלומר "להרגילו" בעשיית מצוות והימנעות מאיסורים - זה אביו בדווקא.
ומכל מקום, כל אחד (ולאו דווקא אביו) מחויב לא "לקלקל" את ההתרגלות הזאת שאביו מחויב בה, אפילו ב"פעם אחת".

יישר כח!

אליהו בן עמרם כתב:בשו"ת אחיעזר הנ"ל (סי' פ"א סעיף ז') הוסיף וכתב 2 נפק"מ בין איסור "לפני עיוור" לאיסור "בל תאכילום":
א. על איסור "לפני עיוור" עובר המכשיל בשעת נתינת המכשול (ולכאו' לאו בדווקא שעובר גם אם לא נכשל בפועל, אלא גם אם עובר דווקא אם נכשל בפועל, אך השעה שבה עובר על האיסור היא שעת נתינת המכשול), ואילו על איסור "בל תאכילום" עובר המאכיל רק בשעת אכילת האיסור ע"י הנכשל.
ב. על איסור "לפני עיוור" - לא עוברים כאשר הנכשל יכול היה ליטול את האיסור לבד מבלי הגשת המכשיל (כי המכשיל עובר רק במגיש לנכשל ב"תרי עברי דנהרא").
אבל "בל תאכילום" יעבור המאכיל, גם באופן שהנכשל היה יכול ליטול לבד את האיסור ולאכלו, רק בגלל שבפועל הגיש המאכיל את האיסור לאוכל.

ועדיין אני בשאלתי: אם כן, מה גדר האיסור בזה, ומה בזה?

יעוין במשנ"ב סי' תרי"ז סק"ו
"ונשתנו פניו: ובלא נשתנו פניו אע"פ שאומר שלבו חלש וצריך לאכול אין מאכילין אותו. [כ"כ מ"א וא"ר ובישועות יעקב מגמגם בזה ועיין בחתם סופר בחלק אה"ע ח"ב סי' פ"ב שדעתו דאף שאנו אין מאכילין אותו מחמת שהוא בחזקת בריא מ"מ החולה עצמו היודע מרת נפשו יוכל ליקח לעצמו ולאכול בין ביוה"כ בין בשאר איסורין כיון שמרגיש בעצמו שיוכל לבא לידי סכנה]"
ולכאורה, א"נ ש"לפני עיוור" תלוי אם הווי איסור ל"נכשל", הרי בנידון דהחת"ס הנ"ל מותר ל"נכשל" עצמו לאכול שיודע מרת נפשו, וא"כ לא יעבור ה"נכשל" על איסור כלשהו גם אם יאכילוהו אחרים, ומדוע א"כ יעבור ה"מכשיל" על "לפני עיוור", הרי לא גרם כשלון ל"נכשל"?
אך א"נ שיש "בל תאכילום" גם בגדול, אולי אפשר להבין, שיש כאן איסור עצמי למאכיל בגלל חזקת בריא שיש ל"חולה", גם אם לחולה עצמו מותר לאכול בעצמו על פי הרגשתו האישית. (כי יסוד "בל תאכילום" אינו גרימת הכישלון לחברי, אלא הרחבת האיסור שלי, לא רק שאסור לי לאכול/להאכיל את עצמי אלא גם את חברי, ולפי זה הכל נמדד לפי ידיעתי כלפי חברי)