פורום אוצר החכמה

אדם שיכול למנוע בקלות חילול שבת ממי שבלאו הכי מחלל שבת,
האם עליו למנוע או אמרינן 'הלעיטהו לרשע וימת'?

מתי בדיוק אמרינן הליעטהו?

נידון בפורום פעמים הרבה.
הנה אחת מהן.

אתה יודע את המסקנה?

אם למשל יש אפשרות להדליק את האור במדרגות לכל השבת,

האם חייב לעשות זאת כדי שלא ידליקו בשבת או אמרינן 'הלעיטהו לרשע וימת'?

עד כמה שידי מגעת, אם אנו מגדירים את חילול השבת שלהם כמזיד, זו דוגמא מובהקת של הלעיטהו.

יאיר כתב:אדם שיכול למנוע בקלות חילול שבת ממי שבלאו הכי מחלל שבת,
האם עליו למנוע או אמרינן 'הלעיטהו לרשע וימת'?

מתי בדיוק אמרינן הליעטהו?

הגמרא נוקטת את זה שאדם לא מחויב לשים שלט על פרדסו שהפירות ערלה כי מי שגונב שיכשל גם בעוון ערלה בשוגג וזה אינו לפני עיוור. אבל לגבי גניבה מדובר במזידים ולכן רשעים , סתם חילוני אינו מזיד ולו משום שכך בסביבתו וחינוכו ואינו שונה ממי שלא תחמוד לא משמע ליה וכיוצא בזה ולכן אינו מקבל שם רשע. אבל מאידך הרי באי מניעה אינו עובר בלפני עיוור ואין כאן מצוות תוכחה כי לא ישמע ולמנוע במעשה זה חובת ביה"ד ולא כל אחד , לכן אני חושב שאין חובה לא מצד הלעיטהו , ומאידך אם זה לא בכוח ולא יצור חיכוכים יש מסתמא עניין.

תודה

אני רואה גם פה שהענין ההלכתי והנושא בכלל שנוי במחלוקת, כך שהדברים לכאורה לא ברורים להלכה
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7 ... 7%95%D7%AA

או שנשאל אחרת, האם אדם שמונע חילול שבת (ממחלל שבת במזיד) מקיים מצוה?

צריך לדעת קודם מה התשובה על תמיהת החו"י מה בין דין 'הלעיטהו' לדין 'לאפרושי מאיסורא'.
ומקופיא, לפי רוב ההסברים, ראוי להדליק את האור במדרגות לכל השבת, ומי שמונע חילול שבת במזיד קיים מצוה.

יישר כח

מתוך ספרי ויאמר שמואל:

הלעיטהו לכשר וימות?!
נודע הפולמוס בדבר פרסום שמה של מופקרת שנדבקה במחלה קשה והיא מדביקה את הפרוצים הבאים במחיצתה לעבור עבירות במחלתה, האם צריך לפרסם שמה כדי שיזהרו ויתרחקו ממנה.והגרי"ש אלישיב שליט"א כתב בזה מכתב תשובה דמדין "הלעיטהו לרשע וימות" א"צ להזהירם, וד' תשובתו נתפרסמה בס' קובץ תשובות ובס' משנת פיקו"נ ובס' מילואי שלמה להר"ש לורינץ, דון מינה ואוקי באתרא. והנה הר"ש לורינץ שם העיר אמאי שלא נזהיר האנשים הפרוצים הללו מפני שהרי ידביקו הם את נשותיהם הכשרות שלא חטאו במחלה זו, והגריש"א לא נחית לזה ונראה דסבר דלא חיישינן להכי, יעוי"ש. ויש להעיר בזה וכדלקמן.


א] בסוגיה בב"ק (ס"ט א') נאמר שאין צורך לציין את פירות הערלה, כדי שהגנבים לא יגנבו אותם ויכשלו באיסור ערלה. לכאורה הלא יתכן שהגנבים יתנו את הפירות לבני ביתם ולא יידעו אותם על כך?- מכאן לכאו' אפשר קצת להוכיח שאנו לא צריכים לחשוש שהרשעים יכשילו אחרים בעבירה. אמנם יש לחלק בין ספק איסור לבין מיתה ודאית, שתיגרם ע"י נתינת המזון הרעיל לאחרים. אמנם בפני משה (דמאי שם) כתב בפירוש (וכ"מ מהרמב"ם מע"ש י"א י"ב) שצריך לעשר מזון שמוסר לאשה, שיכולה לגנוב אותו ממנו ולהאכילו לאחרים, שכן הוא מכשיל אחרים שלא חטאו. וכך פסק הרמב"ם הנ"ל. וצ"ע. [והגר"ח קניבסקי כתב לי בזה: מה נפ"מ בין ספק לודאי, ועוד דתמיד הוא ספק, עכ"ד].

ב] בפוסקים (עי' רדב"ז ח"ד קנ"ב) מצינו שבמקרים מסוימים אומרים "הלעיטהו לרשע וימות" ומשביעים את האדם, למרות שאנו יודעים שנשבע לשקר. ולכאורה קשה, שהרי בשבועות ל"ט נאמר שבגין שבועת שקר נענשים בני משפחות הנשבע. וחזינן שלא חוששים לזאת ואומרים "הלעיטהו לרשע", וכדברי הגריש"א בזה.
ג] יש להעיר שבש"ס מצאנו רק שאנו לא צריכים להציל רשעים מאיסורי תורה. אך לא מצינו שאנו לא מצווים להצילם ממיתה. (ואולי הלשון "הלעיטהו לרשע וימות" מורה שהוא הדין), וצ"ע. ועיין ברמב"ם בפיהמ"ש (מע"ש ה' א') שכתב שאין לנו לעשות תקנה לגזלן, לפי שעוון הגזלנות יותר גדול מאיסור ערלה. וא"כ זה אינו שייך באופן שהגזלן ימות בעקבות הגזילה. ויעויין בדברי החזו"א דמאי (סימן ח' סק"ט) שכ' דטעמא דרשב"ג דאמר דהלעיטהו לרשע פירושו "דכל שנוטל באיסור לא מקרי שאני מכשילו, שהרי הדבר מנוע מחמת איסור, והנוטל נוטלו בלא הזמנת הבעלים לזה, והא דאמר "הלעיטהו" הוא לישנא בעלמא שאינך זקוק למעשהו ולשקוד על הצלתו". אמנם המאירי בב"ק (ס"ט, א') ובביאור הר"ש סירילאו לירושלמי דמאי (ג' ה') כתב שאנו רוצים להרבות על הגנב איסורים, כדי שימות במהרה.

עושה חדשות כתב:ראוי להדליק את האור במדרגות לכל השבת, ומי שמונע חילול שבת במזיד קיים מצוה.

יל"ע בזה מד' הרמב"ם פ"ה מהל' שבועות שהנשבע על אחרים אינם מחוייבים לקיים את דבריו, ("ואם קיימו דבריו הרי אלו משובחין"), ומבואר דאין בזה חיוב של לאפרושי מאיסורא. ואולי יש ללמוד מזה שאין חיוב של הוצאת ממון פרטי או שאר טרחות משלו עבור הפרשת חבירו מאיסור, וממילא ה"ה בהדלקת האור ע"ח כל השכנים.

עושה חדשות כתב:יל"ע בד' הרמב"ם פ"ה מהל' שבועות שהנשבע על אחרים אינם מחוייבים לקיים את דבריו, ("ואם קיימו דבריו הרי אלו משובחין"), ומבואר דאין בזה חיוב של לאפרושי מאיסורא. ואולי יש ללמוד מזה שאין חיוב של הוצאת ממון פרטי או שאר טרחות משלו עבור הפרשת חבירו מאיסור, וממילא ה"ה בהדלקת האור ע"ח כל השכנים.

ענין דומה מצינו בשו"ע או"ח סי' קב שאם ישב אדם ובא אחר להתפלל אחריו, אין הלה חייב לקום כי זה בא בגבולו, ואף שבקימתו הוא מציל את המתפלל מן האיסור של גנאי בישיבה לפני המתפלל המוטל בכה"ג על ראשו.

עוד מצינו כן בהל' עביד איניש דינא לנפשיה (בתוס' ב"ק כח. ד"ה משבר) שהרי מוטל עליו לטרוח ולילך לב"ד, ואעפ"כ אינו חייב לטרוח לצאת מביתו באופן שלא ישבר את החביות.

וזו לכאו' הסברא שחידשו האחרו' (הגרשז"א במנחת שלמה והגרש"ר בזכרון שמואל) לגבי רודף, שאם אפשר להצילו בלי הריגתו באופן שיסכים לדרישותיו, אין הנרדף מחוייב בזה אלא יכול להורגו.

ודו"ק דהכל עולה למקום אחד לכאו', דאין חיוב 'להסכים' לדבר שנעשה שלא כדין, למנוע מאדם לעשות כהוגן בתוך שלו, אפילו שיש חיוב בעלמא לטרוח להציל ולמנוע ולהפריש וכו'.



אני מצרף כאן ב' תש' השייכות (במידה מסויימת) לנושא זה.