בשו"ת 'במראה הבזק' ח"ח כתב:נחלקו הרמב"ם והרמב"ן האם המצווה להתפלל היא מן התורה או מדרבנן, ויש שכתבו שלפי מחלוקת זו יחלקו גם בפירוש גמרא זאת (ראה מאירי על אתר, ולגבי הגירסה ראה לקמן). לרמב"ן שהמצווה היא מדרבנן יש לומר שגמרא זאת מלמדת שלמרות שזו מצווה שהזמן גרמא שבאופן כללי נשים פטורות ממנה (משנה בקידושין דף כט ע"א), מצווה זאת היא יוצאת דופן ואף הן חייבות בה, והטעם לכך הוא כנאמר בגמרא "דרחמי נינהו". לעומתו, הרמב"ם שסובר שחיוב התפילה הוא מן התורה אין צורך לטעם זה של "דרחמי נינהו" כיון שמן התורה אין זמן מסוים לתפילה, ואם כן הרי שזו מצות עשה שלא הזמן גרמא ופשוט שהן חייבות. לדבריו צריך להבין מהו זה שאמרה בגמרא 'דרחמי נינהו'. יש שכתב שאכן הרמב"ם לא גרס מילים אלו בגמרא (עיין דקדוקי סופרים שיש שאין גורסים רק "דרחמי נינהו" ויש שאין גורסים את כל השקלא וטריא בגמרא לגבי חיוב נשים בתפילה) ושלכן לא הזכיר טעם זה כמקור לחיוב נשים בתפילה בשום מקום, וכן שלפי זה מתבאר שאין מקור בגמרא לכך שנשים חייבות במצווה מדרבנן של תפילה (היינו מנין התפלות, נוסח התפלה וזמן התפילה, ע' רמב"ם הלכות תפילה פ"א, ה"א). כדרך זאת משמע מה"מגן אברהם" (סימן קו ס"ק ב) על פי ביאור ה"פרי מגדים" על אתר (ר' להלן שלהלכה דעתו שחייבות, כרמב"ן), וכן העלה מאחרוני זמננו הרב עובדיה יוסף בשו"ת "יחוה דעת" (ח"ג סי' ז ובעוד מקומות). מדבריהם משמע שכך היא דעת המחבר (שו"ע או"ח סי' קו). ב"יחוה דעת" (שם) כתב שלמרות שבב"י הביא את הגירסא "דרחמי נינהו" ולא העיר כלום מהבדלי הגירסא, מכל מקום יש לומר שכך הבין לאחר מכן, ולכן בשו"ע בסימן קו (מובא להלן) כתב שהטעם של "לא הזמן גרמא" ולא הזכיר את דברי הגמרא "דרחמי נינהו". אמנם, אף אם אין גורסים בגמרא "דרחמי נינהו" עדיין אין מכאן הכרח לפטור נשים מדיני התפילה מדרבנן, מכיוון שהגמרא אינה מבחינה במפורש בשום מקום בין דיני התפילה מדאורייתא לדיני התפילה מדרבנן, ובדרך כלל כאשר המשנה והגמרא דנים בתפילה הכוונה גם או רק לחיוב התפילה מדרבנן. וממילא, ייתכן שכוונת המשנה והגמרא שנשים חייבות בתפילה, הן במצווה מן התורה, וכן באופן שחכמים תקנו שיש לקיים מצווה זו.
אכן הרמב"ם עצמו כתב במפורש שנשים חייבות אף דיני התפילה מדרבנן. וז"ל בפירוש המשנה בקידושין פ"א, משנה ז: "ומצות עשה שהזמן גרמה היא שחובת עשייתה בזמן מסויים, ושלא באותו הזמן אין חיובה חל כגון הסוכה והלולב והשופר והתפילין והציצית לפי שחובתן ביום ולא בלילה, וכל כיוצא באלו. ומצות עשה שלא הזמן גרמה הן המצות שחובתן חלה בכל הזמנים כגון המזוזה והמעקה והצדקה, וכבר ידעת שכלל הוא אצלינו אין למדים מן הכללות, ואמרו כל רוצה לומר על הרוב, אבל מצות עשה שהנשים חייבות ומה שאינן חייבות בכל הקפן אין להן כלל אלא נמסרים על פה והם דברים מקובלים, הלא ידעת שאכילת מצה ליל פסח, ושמחה במועדים, והקהל, ותפלה, ומקרא מגלה, ונר חנוכה, ונר שבת, וקדוש היום, כל אלו מצות עשה שהזמן גרמה וכל אחת מהן חיובה לנשים כחיובה לאנשים...". בדברי הרמב"ם כאן שנשים חייבות בתפילה הכוונה חיוב מדרבנן שהרי הרמב"ם מגדיר כאן תפילה כמצוות עשה שהזמן גרמא, ואילו בהלכות תפילה כתב הרמב"ם שמצוות התפילה מן התורה היא מצות עשה שלא הזמן גרמא, ועל כורחך כוונתו כאן לחיוב מדרבנן שאף הוא הזמן גרמא, מכל מקום נשים חייבות. בנוסף לכך, לא מצינו בשום מקום שכתבו הרמב"ם והשו"ע במפורש שנשים פטורות מחיוב התפילה מדרבנן, ולא זו בלבד אלא שכתבו בסתם שחייבות, ומשמע גם בחיובי התפילה מדרבנן. וז"ל הרמב"ם (הלכות תפילה פרק ו הלכה י): "נשים ועבדים וקטנים חייבים בתפלה, וכל איש שפטור מקריאת שמע פטור מן התפלה, וכל המלוין את המת אף על פי שאין למטה צורך בהן פטורין מן התפלה".
ומלבד שלא חילק בין חיוב התפילה מדאורייתא לדרבנן, ניתן להביא ראיה נוספת שכוונתו בהלכה זו אינה על תפילה מן התורה בלבד מכך שכתב הרמב"ם לגבי הפטור של האיש "וכל איש שפטור מקריאת שמע פטור מן התפילה", והרי ודאי שהפטור מקריאת שמע פטור אף מתפילה דרבנן ולא רק מתפילה דאורייתא, ואם כן גם תחילת ההלכה עוסקת גם בחיוב תפילה מדרבנן ולא רק מדאורייתא. וז"ל המחבר (שו"ע או"ח סי' קי סע' א): "כל הפטורים מק"ש פטורים מתפלה, וכל שחייב בק"ש חייב בתפלה; חוץ מהמלוין את המת, שאין למטה צורך בהם, שאע"פ שהם חייבים בק"ש, פטורים מתפלה; ונשים ועבדים, שאע"פ שפטורים מק"ש חייבים בתפלה, מפני שהיא מ"ע שלא הזמן גרמא; וקטנים שהגיעו לחינוך, חייבים לחנכם".
אמנם יש להעיר על הבדל בין הרמב"ם לשו"ע. בעוד שהרמב"ם כתב את הסיבה של 'לא הזמן גרמא' בפרק א בהלכות תפילה (פ"א ה"ב) בביאור חיוב הנשים להתפלל מן התורה "ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפלה לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא", המחבר כתב זאת לדברינו גם על החיוב מדרבנן. ונראה שכוונת השו"ע היא שמכיוון שהחיוב מדרבנן הינו הרחבה לחיוב דאורייתא להתפלל, ובחיוב דאורייתא נשים חייבות מכיוון שזו מצות עשה שלא הזמן גרמא, ממילא הן חייבות אף בחיוב מדרבנן. וייתכן שזו גם כוונת הרי"ף (ברכות יא ע"ב) שכתב שנשים חייבות בתפילה משום שאין זו מצוות עשה שהזמן גרמא.
מכל מקום יש לציין שדעת השו"ע אינה ברורה לגמרי ונחלקו האחרונים בדעתו (ר' שו"ת מחזה אליהו סימן יט עמ' נח). ועוד יש לציין שה"מגן אברהם" כתב (סי' קו ס"ק ב): "כ"כ הרמב"ם דס"ל דתפלה מ"ע דאורייתא היא דכתיב ולעבדו בכל לבבכם וכו' אך מדאורייתא די בפעם אחד ביום ובכל נוסח שירצה ולכן נהגו רוב נשים שאין מתפללות בתמידות משום דאומרי' מיד בבוקר סמוך לנטילה איזה בקשה ומדאורייתא די בזה ואפשר שגם חכמים לא חייבום יותר והרמב"ן סובר תפלה דרבנן וכן דעת רוב הפוסקים ועיין בתוס' ברכות (דף כ' ריש ע"ב) ובסמ"ק כ' שמצו' להתפלל בעת צרה". לעיל כתבנו, על פי הפרי מגדים, כיצד תתבאר הגמרא על פי מחלוקת הראשונים במקור חיוב התפילה לשיטתו. אך על מה שכתב "איזו בקשה" יש הקשו שלפי הרמב"ם החיוב מן התורה הוא: "..אלא חיוב מצווה זו כך הוא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כחו" (הלכות תפילה פ"א, ה"ב), ולכן לא די ב"איזו בקשה". ותירצו שבנוסח ברכת התורה וברכות השחר יש שבח בקשה ושבח, כנדרש לפי הרמב"ם הנ"ל. אמנם על פי האמור לעיל, בדעת הרמב"ם אין הדברים נראים, ובפרט שבפירוש המשנה כתב הרמב"ם במפורש להפך. ומכיוון שה"מגן אברהם" עצמו כתב שדעת רוב הפוסקים כרמב"ן ולשיטתו ודאי שחיוב הנשים הוא כאנשים, ואף לשיטת הרמב"ם נראה שבדיני התפילה שתקנו חכמים (מנין התפילות, נוסח התפילה וזמני התפילה) אין הבדל בין אנשים לנשים, הרי שלמסקנה מעיקר הדין נשים חייבות בתפילה כמו אנשים, מלבד מתפילת ערבית שהיא רשות והנשים לא קיבלו אותה כחובה. וכן פסק ה"משנה ברורה" (שו"ע או"ח סי' קו ס"ק ד).