כל אלמנה ויתום לא תענון - תמיהה על דברי החפץ חיים בפתיחה
פורסם: ב' פברואר 24, 2020 11:10 am
בפתיחה לחפץ חיים לאוין ט"ו כותב בזה הלשון:
ומבואר דדווקא באומלל.
וצ"ע דזה לשון רש"י
ומבואר לכאורה דגם אדם שאינו אומלל בכלל הלאו.
ולכאורה יתכן שהחפץ חיים הבין שדיבר הכתוב בהווה שהם אומללים, והוא הדין לכל אומלל. כי נראה תמוה בעיניו להוציא את הכתוב מפשטיה לגמרי. ודוחק, כי אינו משמע בלשון.
וביותר מבואר דכל אדם הוא כפשוטו במכילתא מקור הדין, ובדברי הגור אריה שם:
ושיטת רש"י בפרשת משפטים משמע דהוא הדין בכל אדם שהוא אומלל יש גם כן לאו זה, עיין שם
ומבואר דדווקא באומלל.
וצ"ע דזה לשון רש"י
כל אלמנה ויתום לא תענון - הוא הדין לכל אדם, אלא שדבר הכתוב בהווה, לפי שהם תשושי כח ודבר מצוי לענותם:
ומבואר לכאורה דגם אדם שאינו אומלל בכלל הלאו.
ולכאורה יתכן שהחפץ חיים הבין שדיבר הכתוב בהווה שהם אומללים, והוא הדין לכל אומלל. כי נראה תמוה בעיניו להוציא את הכתוב מפשטיה לגמרי. ודוחק, כי אינו משמע בלשון.
וביותר מבואר דכל אדם הוא כפשוטו במכילתא מקור הדין, ובדברי הגור אריה שם:
הוא הדין לכל אדם. במכילתא. והכי איתא התם, "כל אלמנה ויתום לא תענון", שאר כל אדם מנין, תלמוד לומר "לא תענון". ונראה לי לפרש דהכי פירושו, מדכתיב "כל אלמנה ויתום לא תענון", ולא כתיב 'לא תענון יתום ואלמנה', דהוי כמו כלל ופרט, "לא תענון" כלל, "אלמנה ויתום" פרט, ואין בכלל אלא מה שבפרט (פסחים ו:), אבל עכשיו דכתיב "לא תענון" בסוף, הוי פרט וכלל, ומרבה הכל (שם). אלא דקשה לי למה הניח דברי רבי עקיבא, דהלכה כמותו נגד חבירו (עירובין מו.), דסבירא ליה ביתום ואלמנה דבר הכתוב, שמצוי לענותן, לכך מזהיר עליו ביותר, ולא שדבר הכתוב בהוה, ואפשר כי רש"י מפרש דבין לרבי ישמעאל ובין לרבי עקיבא אין חילוק בין יתום ואלמנה ושאר אדם, אלא דרבי ישמעאל דריש מקרא כדלעיל, וקאמר רבי עקיבא שאין צריך לדרוש ולרבות שאר כל אדם, שהרי מצוי לענותם, ומדבר הכתוב בהוה, ואין צריך לרבות שאר בני אדם. וכן משמע מדברי רש"י שמפרש כך דברי רבי עקיבא, שהרי אמר 'אלא שדבר הכתוב בהוה', וכן הן דברי רבי עקיבא. אבל לא נראה לי פירוש זה דבהא פליגי הך תנאי: