שמא יטה - מדוע
פורסם: ג' ינואר 14, 2020 9:33 pm
שבת יב: 'לא יקרא לאור הנר שמא יטה'.
נשאלתי למה גזרו דוקא משום 'שמא יטה'. ולמה לא גזרו שמא ייטיב הפתילה. וגם בעיקר הגזירה מדוע חששו לשמא יטה יותר מחשש שמא ייטיב הפתילה וכיו"ב.
(ואה"נ החזו"א החמיר בכל נר ואור, דלא פלוג רבנן, אבל עיקר הגזירה היא שמא יטה).
יתכן שלְמַחֵט הפתילה בזמן שדולקת (ניפוץ הפחם שמתהווה בראשה - באצבעו), אינו מעשה מצוי כ"כ, וגם טרחה ומלכלך הידים ולא גזרו שמא יעשה בידיים דס"ס זוכר ששבת. משא"כ הטיית הנר שהיא פעולה שכיחה והכרחית בנר הדולק, ונעשית מבלי משים, וכרגילות בדבר של מה בכך, ומשו"ה גזרו בה, וכפי שיוסבר להלן.
[בתפא"י אות ל"ו כתב שלמחט הפתילה ליכא חיוב חטאת (ולאו משו"ה גזרו שלא יפלה ויקרא לאור הנר). וצ"ע דאמנם כשאינו דולק א"ז תיקון מנא כמ"ש מ"ב סי' תקי"ד סקכ"ח וסקמ"ז, ורק מצד מוקצה אסור. אבל בעת שדולקת ודאי שמגביר האש, ומבעיר בידים].
תהליך יצירת הנר נעשה בשתי תבניות, חלק עליון וחלק תחתון. (בתבנית העליונה היתה חקוקה דוגמת עיטור הנר, ובליטות לפתח יציקת השמן ונקב הכנסת הפתילה. וגם חקיקה לידית אחיזה בחלקו האחורי של הנר. בתבנית התחתונה היתה חקוקה צורת שולי הנר ודפנותיו).
יצקו שכבה של חימר רך, והדקו אותו אל התבנית, העשויה אבן מוחלקת ומסותתת, או חומר חזק אחר.
לאחר שיצרו את הנר בתבנית, ולאחר שהתקשה החמר דיו בשביל להוציאו מהתבנית מבלי שיתעוות, הדקו את שתי חלקי הנר, ואפוהו בתנור. כשהתקשה הוא נהיה כלי אחד מחובר.
את חלל הנר החליקו לתוך חלל התבניות, בהידוק באצבע (רק גב הנר מהוקצע כצורת התבנית). פעמים שניתן לראות טביעות אצבע של היוצר בחלל הנר.
היות וצורת הנר המקובלת היתה כלי שטוח ונמוך, השמן שבו מתפשט על פני רוחבו. כאשר השמן היה מתמעט היו מטים את הנר בכדי לרכז את השמן לצד נקב הפתילה.
זאת ועוד, היות ופנים הנר (בשונה מגבו) לא עוצב בתבנית אלא מעשה ידיים, הרגילות שעובי שולי הנר אינו שווה לגמרי, ואף ייתכנו שקעים שבהם מצטבר שמן בחלקו האחורי של הנר, ובכדי לרכז את השמן המועט שידלק זמן רב יותר, היטוהו לצד נקב הפתילה, כדי להגביר את כמות השמן הנשאבת לפתילה, או בכדי להגביר האור אם נתמעט בגלל מיעוט השמן בפתילה.
זו הסיבה שאסרו חז"ל לקרא או לעיין לאור הנר שמא יטה. ואמנם גם בנר גבוה וכיו"ב לא פלוג כאמור, אך טעם עיקר הגזירה מצד נר המצוי.
הן אמת שגם פתילות ושמנים שאין מדליקין בהן חששו בהן שמא יטה (כדכתבו הראשונים, ורע"א גליון המשנה ריש פ"ב), אלא ששם חששו שמא יציף השמן, אף כשאינו מעיין או קורא, מדגריעי טפי. אבל הטיה מצויה בכל השמנים כמבואר לעיל.
מצורפות תמונות נרות, ממוזיאון הכט בחיפה (אסור בכניסה לכהנים).
נשאלתי למה גזרו דוקא משום 'שמא יטה'. ולמה לא גזרו שמא ייטיב הפתילה. וגם בעיקר הגזירה מדוע חששו לשמא יטה יותר מחשש שמא ייטיב הפתילה וכיו"ב.
(ואה"נ החזו"א החמיר בכל נר ואור, דלא פלוג רבנן, אבל עיקר הגזירה היא שמא יטה).
יתכן שלְמַחֵט הפתילה בזמן שדולקת (ניפוץ הפחם שמתהווה בראשה - באצבעו), אינו מעשה מצוי כ"כ, וגם טרחה ומלכלך הידים ולא גזרו שמא יעשה בידיים דס"ס זוכר ששבת. משא"כ הטיית הנר שהיא פעולה שכיחה והכרחית בנר הדולק, ונעשית מבלי משים, וכרגילות בדבר של מה בכך, ומשו"ה גזרו בה, וכפי שיוסבר להלן.
[בתפא"י אות ל"ו כתב שלמחט הפתילה ליכא חיוב חטאת (ולאו משו"ה גזרו שלא יפלה ויקרא לאור הנר). וצ"ע דאמנם כשאינו דולק א"ז תיקון מנא כמ"ש מ"ב סי' תקי"ד סקכ"ח וסקמ"ז, ורק מצד מוקצה אסור. אבל בעת שדולקת ודאי שמגביר האש, ומבעיר בידים].
תהליך יצירת הנר נעשה בשתי תבניות, חלק עליון וחלק תחתון. (בתבנית העליונה היתה חקוקה דוגמת עיטור הנר, ובליטות לפתח יציקת השמן ונקב הכנסת הפתילה. וגם חקיקה לידית אחיזה בחלקו האחורי של הנר. בתבנית התחתונה היתה חקוקה צורת שולי הנר ודפנותיו).
יצקו שכבה של חימר רך, והדקו אותו אל התבנית, העשויה אבן מוחלקת ומסותתת, או חומר חזק אחר.
לאחר שיצרו את הנר בתבנית, ולאחר שהתקשה החמר דיו בשביל להוציאו מהתבנית מבלי שיתעוות, הדקו את שתי חלקי הנר, ואפוהו בתנור. כשהתקשה הוא נהיה כלי אחד מחובר.
את חלל הנר החליקו לתוך חלל התבניות, בהידוק באצבע (רק גב הנר מהוקצע כצורת התבנית). פעמים שניתן לראות טביעות אצבע של היוצר בחלל הנר.
היות וצורת הנר המקובלת היתה כלי שטוח ונמוך, השמן שבו מתפשט על פני רוחבו. כאשר השמן היה מתמעט היו מטים את הנר בכדי לרכז את השמן לצד נקב הפתילה.
זאת ועוד, היות ופנים הנר (בשונה מגבו) לא עוצב בתבנית אלא מעשה ידיים, הרגילות שעובי שולי הנר אינו שווה לגמרי, ואף ייתכנו שקעים שבהם מצטבר שמן בחלקו האחורי של הנר, ובכדי לרכז את השמן המועט שידלק זמן רב יותר, היטוהו לצד נקב הפתילה, כדי להגביר את כמות השמן הנשאבת לפתילה, או בכדי להגביר האור אם נתמעט בגלל מיעוט השמן בפתילה.
זו הסיבה שאסרו חז"ל לקרא או לעיין לאור הנר שמא יטה. ואמנם גם בנר גבוה וכיו"ב לא פלוג כאמור, אך טעם עיקר הגזירה מצד נר המצוי.
הן אמת שגם פתילות ושמנים שאין מדליקין בהן חששו בהן שמא יטה (כדכתבו הראשונים, ורע"א גליון המשנה ריש פ"ב), אלא ששם חששו שמא יציף השמן, אף כשאינו מעיין או קורא, מדגריעי טפי. אבל הטיה מצויה בכל השמנים כמבואר לעיל.
מצורפות תמונות נרות, ממוזיאון הכט בחיפה (אסור בכניסה לכהנים).