הנה דעת הרמ"א ביו"ד סי' ס' דבהמה שנתפטמה כל ימיה רק בדברים האסורים אסורה. והוא מתוס' תמורה דף ל"א ד"ה שינקה. והש"ך השיג דרק באיסורי הנאה יש לאסור אבל לא באיסורי אכילה כיון שאינו אוכל האיסור ומעוכל הוי כשרוף והתוס' כתבו רק בכרשיני עכו"ם שאסורין בהנאה עיין שם שרק מסברא הקשה וכו'. וגם יש שמתירין אף חטים שבתרנגולות שלא אסרי בפסח משום שהוו כמעוכלין. וא"כ איך שייך לאסור הבהמה שנתפטמה מאיסורין הא מה שנכנס לגוף הבהמה שמזה נעשה הבשר והשומן הוא עוד יותר כשרוף ואינו בעין, מהבעין שבמעים אחר שהתחיל להתעכל. דהא לא מחמת שאינו ראוי לאכילה הותר בעכול דהא אף בראוי לאכילה מתירין מחמת עכול דבלא ראוי אין צורך לזה ואין שייך בזה מחלוקת אלא הוא משום דהוי בעכול נחשב כשרוף ואינו בעולם וא"כ כ"ש שמה שנכנס לגוף שממש אינו בעין שהוי כשרוף. ועוד הא ודאי לא נכנס מהאיסור לגוף הבהמה להעשות בשר ושומן רק אחר שנתעכל ואז כבר אינו איסור וכדמותר מטעם זה אפרוח שנולד מביצת טריפה כדאיתא בתמורה דף ל"א.
עיי"ש שהאריך בדברים נפלאים וכבירים כדרכו, ואין צורך להכפיל הדברים. ויש להביא ראיה עצומה לדברי הרמ"א מדברי המלאך לאשת מנוח. דהכי כתיב בקרא (שופטים י"ג ג'-ה'):
וירא מלאך ה' אל האשה ויאמר אליה הנה נא את עקרה ולא ילדת והרית וילדת בן. ועתה השמרי נא ואל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טמא. כי הנך הרה וילדת בן ומורה לא יעלה על ראשו כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן.
ויש להקשות, אטו משום שהנער יהיה נזיר אסור לאמו לשתות שכר, הרי אמו לאו נזירה היא. אלא צ"ל ששמשון היה נזיר מרגע שנכנסה בו נשמתו, והוא עדיין בבטן אמו (ויש לעיין על זה מסוגיין דסנהדרין ואכ"מ), ועל כן אמו אסורה ביין, כי היא זנה את בנה בבטנה. ויש להקשות, אטו היא זנה אותו בשכר, הרי היא לא זנה אותו אלא בדמה, וכדמבואר בסוגיין דנדה ל' ב'. ומבואר שאפילו שהיין נהפך לדם, עדיין אסור הוא. וא"כ הוא הדין יש לומר, דבהמה שאכלה איסור, אפילו שהאיסור נהפך לבשר, עדיין אסור הוא. ולפי זה יש לומר עוד, דכיון שלא הזהיר המלאך אלא שלא תאכל בעת הריונה, אבל אחרי שילדה מותרת היא בשכר, והרי גם אז מניקה את בנה, ולמה לא נאסרה. וצ"ל שכיון שדם נעכר ונעשה חלב, ממילא כיון שהאיסור השתנה, איסור זה כבר אינו אסור. ולפי זה בהמה שנתפטמה באיסורים כל ימיה, חלבה מותר. ויש לעיין.