פורום אוצר החכמה

בשו"ע סי' תקע"ו סע' ט:

וכן על הארבה והחסיל, אפילו לא נראה מהם אלא כנף אחד בכל ארץ ישראל, ואפילו אינו משחית יבול הארץ, מתענין ומתריעין עליהם, ועל הגובאי בכל שהוא; אבל על החגב אין מתענין עליו ולא מתריעין, אלא זועקין בלבד; ועכשיו שאין אנו מכירין מינים הללו, על כולם מתריעין.

מובא גם בערוך השולחן סעיף ט"ז.

האם יש כאן אדם שלא ראה חגב בודד בא"י? מה הסיבה שלא מתריעין בזמנינו? (ועי' ערוה"ש סימן תקע"ו סע' ד שחולק על פשט דברי הראשונים והשו"ע וכותב דבר מחודש לגמרי)

אם היינו הולכים לפי שורת הדין - היינו חייבים להתענות כל שני וחמישי מלבד במועדות וכיו"ב, שהרי קיי"ל שמתענים על החרב, ואנחנו רואים "חרבות" (חיילים ושוטרים ואזרחים חמושים) בינינו כל הזמן...
וזה שאיננו עושים כך - לכאורה רק מפני שאין כוח בציבור להתענות!

הכוונה היא לא למלחמה ממש, ח"ו?

הטרור הוא מלחמה...
ועכ"פ המצב שלנו הרבה יותר גרוע לעומת ארץ היושבת לבטח ועוברים דרכה חיילים בדרכם להילחם בארץ אחרת.

למיטב זכרוני יש עוד נפק"מ להגדרת המצב הרגיל בכל מקום כמלחמה ממש, ולגביהם לא נוקטים כך.
ולגבי המשפט השני שכתב כתר"ה, לענ"ד כשיש שלווה ושקט ופתאום עוברים בארץ חיילים גויים ימש?"ו כדי להילחם בגויים אחרים ימש"ו זו באמת צרה גדולה, ואילו המצב היום הוא צרה הרבה יותר קטנה.

עזריאל ברגר כתב:אם היינו הולכים לפי שורת הדין - היינו חייבים להתענות כל שני וחמישי מלבד במועדות וכיו"ב, שהרי קיי"ל שמתענים על החרב, ואנחנו רואים "חרבות" (חיילים ושוטרים ואזרחים חמושים) בינינו כל הזמן...
וזה שאיננו עושים כך - לכאורה רק מפני שאין כוח בציבור להתענות!

משמע מעיקר הדין לפי השו"ע יש להתענות בראיית כל חגב. לכאורה נפק"מ לכל הפחות לחסידים ולאנשי מעשה שיש בכוחם ורוצים לקיים את פסק השו"ע.

אבל לא ברור מעיקר הדין עד מתי יש להתענות כשרואים כנף אחד, כי בכל הדברים אמורים להתענות עד שהסכנה נעלמת, ואילו במקרה הזה כשהחגב נעלם אף אחד לא יכול לדעת מתי תהיה הפעם הבאה.

יש הבדל גדול בין חגב לארבה, חגב רגיל גם 100 כאלו לא מסכנים את התבואה, ארבה זה חגב שהשתנה מאד בצורתו עקב הורמונים מסוימים, והם נהפכים ללהקה ענקית בתוך זמן קצר ויכולים לאבד שדות שלמות.
כנראה שמי שרק מי שרואה חגב אחד ממין ארבה צריך להתענות, כי הוא בוודאי חלק מלהקה ענקית, ולא חגב רגיל שאינו שונה מהותית מחרקים אחרים.

דברי הרב הרואה נכונים.
אבל בר מן דין, לא היתה סיבה מיוחדת להתענות בימינו גם על ארבה.
כי אין סכנת רעב ממנו, וגם הנזק ממוני מינורי לחלוטין.
והרי על נזקי ממון קשים פי כמה איננו מתענים.

כלומר בטל הטעם בטלה התקנה? אם כן, נכנסת כאן לעניין לא פשוט בכלל שכבר נדון רבות בספרים וגם בפורום.

לדעתי במקרה הזה אין ספק שלא מתענים על דבר שאינו צרה. בלי קשר למקומות אחרים.

באר שבע, ליל הושענא רבה ה'תשפ"א. הושע נא חיטה מחגב הושע נא, הושע נא טרף מגובי הושע נא.

עזריאל ברגר כתב:אם היינו הולכים לפי שורת הדין - היינו חייבים להתענות כל שני וחמישי מלבד במועדות וכיו"ב, שהרי קיי"ל שמתענים על החרב, ואנחנו רואים "חרבות" (חיילים ושוטרים ואזרחים חמושים) בינינו כל הזמן...
וזה שאיננו עושים כך - לכאורה רק מפני שאין כוח בציבור להתענות!

תענית מדרבנן, אבל התרעה דאורייתא ולכאו' זה ספק דאורייתא. לפחות היה מקום להחמיר בדאורייתא בהתרעה בלבד.

סליחות כתב:

עזריאל ברגר כתב:אם היינו הולכים לפי שורת הדין - היינו חייבים להתענות כל שני וחמישי מלבד במועדות וכיו"ב, שהרי קיי"ל שמתענים על החרב, ואנחנו רואים "חרבות" (חיילים ושוטרים ואזרחים חמושים) בינינו כל הזמן...
וזה שאיננו עושים כך - לכאורה רק מפני שאין כוח בציבור להתענות!

תענית מדרבנן, אבל התרעה דאורייתא ולכאו' זה ספק דאורייתא. לפחות היה מקום להחמיר בדאורייתא בהתרעה בלבד.

לא נהיגינן בהתרעה, כידוע.

על אודות שחגבים גרים בערבות יעוין שבת עז: -

מאי טעמא קרנא דקמצא רכיכא?
משום דדיירא בחילפי.

ופרש"י -
קמצא - ארבה ול"נ קמצא [נמלה]:

חילפי - ערבה: