אשמח אם יוכלו לעזור לי בזה.
במשנה ברורה סי' תנ"ד סוף סקי"ג מעתיק את דברי החיי אדם לגבי חיילים גויים שכופין על יהודי לקבל מהם גריסים ולבשל אותם בשבילם. אף שמעיקר הדין אם חולטים את הקמח ברותחין שוב אינו מחמיץ, היום אנו לא בקיאים בזה ויש בזה חשש חמץ, אבל במקום שאין ברירה אכן סומכים על חליטה. לכן כותב המשנה ברורה:
"אם יכול להציל עצמו בממון, מחוייב ליתן כפי יכלתו, ואם לאו, אזי יזהר הישראל על כל פנים לעשות חליטה כו'."
ויש לעיין במה שכותב כפי יכלתו, דלא משמע שצריך להוציא כל ממונו, ורק מה ש"יכול" צריך לתת להם. ומה שאין צריך ליתן כל ממונו, יש לפרש בשני אופנים:
א. שעל ידי חליטה הוא רק ספק איסור, ולא ברור אם צריך להוציא כל ממונו על ספק איסור (ראה בס' יקח מצוות על הוצאת ממון על המצוות, פרק יא סעיף ג', שהביא שנסתפק בזה בספר חבצלות השרון יורה דעה סי' ע). או שכאן הוא פחות אפילו מספק איסור אלא חששא בעלמא, ומעיקר הדין יש לומר שמותר.
ב. שבל יראה נקרא שוא"ת, אף שהישראל גורם שיווצר חמץ, מכל מקום את בל יראה עובר על ידי עצם השהיית החמץ בלבד, ויש דעות שבשוא"ת אין צריך להוציא כל ממונו.
אבל גם אם כנים הדברים, אם כן מהכ"ת שצריך להוציא ממון כפי יכלתו. ואם דנים אותו כמ"ע, יצטרך להוציא עד חומש. אבל מהו השיעור של "כפי יכלתו"?