פורום אוצר החכמה

כתב הרמב"ם (פ"י הי"ח):

המנער טלית חדשה שחורה כדי לנאותה ולהסיר הציהוב הלבן הנתלה בה כדרך שהאומנין עושין חייב חטאת, ואם אינו מקפיד מותר.

וביאר כסף משנה,

נראה מדברי רבינו שהמנער חייב משום מכה בפטיש כמו יבולת שע"ג הבגדים.

והנה בשער הציון (ס"ק ט) על סוף דברי הרמ"א בשם האור זרוע "אבל מותר להסיר הנוצות מן הבגד בשבת", כתב וז"ל,

ובנשמת אדם ראיתי שמתמה על הרמ"א שהעתיקו להיתר, והלא לדעת הרמב"ם שמחמיר במנער חדש ושחור מן הצהוב הלבן הנתלה בה, גם בזה כן, והנה הדין דלנער ולהפריש מן הקוצים דמותר, העתיקו הרמב"ם גם כן אף דשם נכנסין בתוך עומק הבגד, ולא חלקו כלל אם הבגד חדש או לא, ועל כרחך דזה אינו בכלל תקון מנא, וכל שכן בזה שהנוצות עומדים מלמעלה, והאי דצהוב לבן הנתלה בבגד בעת חידושו שמנערו כדי ליפות הבגד שאני, שהוא מלאכה שהאומנין עושין אותה בעת גמרו והיא מלאכה חשובה, וכן מורה לשון הרמב"ם שכתב על זה כמו שהאומנין עושין.

ובאמת הוא פליאה גדולה מה ענין דברים שנדבקים בבגד בסתם לדברים שהינם השלמת הכנת הבגד 'כדרך שהאומנין עושין', שזה גמר מלאכתו של הבגד, וחיובו משום מכה בפטיש.

אכן באמת יתירה מזו קשיא, שאם אמנם כחילוקו של השעה"צ שאין הכל בכלל, אלא רק דברים השייכים למלאכת האומנים, היאך דנו בגמ' על הסרת הטל אם מותרת, ומבואר דתליא מילתא אי קפיד.

ואמנם כהבנת הנשמת אדם דהרמב"ם מיירי בכל מילי, כבר כתב במ"מ שם, וז"ל,

ונ"ל לפרש לדברי רבינו מ"ש שם אביי הוה יתיב קמיה דרב יוסף אמר ליה הב לי כומתאי חזא דאיכא טלא עליה הוה קא מחסם למיתבה ניהליה אמר ליה נפוץ שדי אנן לא קפדינן מידי. שהענין היה בחשש אביי מפני הטל שהוא מצהיב ע"ג הבגד השחור לבן.

והשיב על דבריו בספר אור שמח, וז"ל,

זה לא מסתבר כלל, כיון דטל הוא דבר המנמס ומתייבש מאליו, ואין דרך האומנין לעשות כן, ואין זה מעשה אומן, וגדולה מזו כתב האור זרוע במלאכת מכה בפטיש שלהסיר נוצות מע"ג צמר מותר אף אם קפיד, והביאו רמ"א סי' ש"ב.
ונראה לרבינו הפירוש כך, דההיא כומתא הוי עלה צמר לבן, והיה יודע אביי הך דרב הונא המנער טליתו חייב חטאת, לכן כשהיה עליה טל היה מונע מלנערה מהטל שמא יסור גם הצמר הלבן המדבק בה, ונהי דאינו מתכוין להסיר הצמר הלבן שעליה מ"מ אפשר הוי כפסיק רישא, וכדרך אביי להחמיר כעין זה, דהוה לייט על הפותח דלת כנגד המדורה ברוח מצויה יעו"ש דף ק"כ ע"ב, ע"ז אמר לי' רב יוסף נפוץ ושדי, דגם להסיר הצמר שעליה שרי, דאנא לא קפדנא בזה ודו"ק.

וכמובן לכל מעיין דברי האור שמח דחוקים מאוד בפירוש שמועת הגמ'.

אמנם מציאה גדולה מצאתי בפירוש ר' פרחיה (מובא בשיטת הקדמונים) וז"ל,

טלא. שמצא אביי על כומתא דרב יוסף השחורה חוטין לבנים, מלשון טלאי על גבי טלאי .

ופירוש זה בודאי עולה בקנה אחד עם שיטת הרמב"ם, כפתור ופרח

יש לדון אם דברי הרמ"א הנ"ל בדין ניעור נוצות בשם האור זרוע קאי גם לשיטת רש"י שחשש לה הרמ"א שם שניעור טלית מעפר ומאבק ג"כ אסור, ומצינו שנחלקו בזה האחרונים, יעויין בשו"ע הרב שחילק "שאין הנוצה דבוקה בבגד כמו האבק והעפר ואין הסרתה דומה כלל לכיבוס". אולם בערוך השולחן כתב דוודאי לפירש"י שפירש במנער טליתו מן העפר שחייב גם בזה אסור אם מקפיד עליו, אלא שהרמ"א אע"פ שמקודם הביא שיש לחשוש לפירש"י מ"מ בנוצות מותר והטעם משום דרובא דאינשי אין מקפידין על זה שהרי אנו רואין שכמה יוצאין בנוצות שעל הכובע, אבל מי שמקפיד וודאי דאסור, וכן יש להורות.

ברם באמת הרמ"א עצמו בדרכי משה העתיק את דברי האו"ז כהאי לישנא:

ואור זרוע (ח"ב סי' פא) כתב דיש לחוש לדברי רש"י במקום שמקפיד עליו ובגד שיש עליו נוצות מותר להסירם בשבת, עכ"ל.

אבל באמת יש כאן תמיהה רבתא ונוראה, שבדברי האור זרוע אין כזה לשון כלל, והחלק הראשון בציטוט נמצא באור זרוע בדברו על שיטת רש"י בסימן פא, ואילו החלק השני נמצא לעיל מיניה כמה שיטין, שהאור זרוע מיירי במלאכת מכה בפטיש, ומיירי בדין מאן דשקיל אקופי מגלימיה חייב משום מכה בפטיש, ומעתיק חילוק הגמ' דהיינו דווקא דקפיד עלייהו, ועלה קאמר "והא דמסיים והוא דקפיד עלייהו, איני יודע אם רצה לומר שאינו חייב חטאת אא"כ מקפיד שלא ללבוש עד שיסיר אותם אקופי, מיהו איסור' דרבנן איכא לכתחילה אף על פי שאין דרכו להקפיד בכך ופעמים לובשה עם אקופי, או שמא אם אינו מקפיד מותר לכתחילה, מיהו לקמן פ' חבית מוכח דהיכא דלא קפיד דמותר לכתחילה", ועלה מייתי כל הך דשמעתין דניעור הטלית דקאמר נמי חילוק בין קפיד ללא קפיד, ומביא פירוש רש"י תוך כדי הבאת השמועה, ואח"כ מסיים בה "וכן אם הבגד מלוכלך בנוצות ההוא ודאי מותר להסירם לכתחילה לכ"ע".

ונראה מסדר דבריו דמיירי כהשלמה לדין של שקיל אקופי מגלימא, דמ"מ חלוק דין נוצות מגלימא. ורק אח"כ בהמשך דבריו שם אגב גררא מיירי בהך דניעור טלית ומביא פירושי רש"י ורבינו חננאל וחש לשיטת רש"י.

ולכאורה היה נראה שדין זה של האו"ז אינו ענין כלל למלאכת מלבן דמיירינן ביה בשו"ע סעיף א, ואי שייך לכאן, אולי יש לשייכו להך דסעיף ב בדין ליקוט יבולות שאסור מצד מכה בפטיש, וזהו הך דינא דשקיל אקופי. ויתכן שאף הרמ"א לא פירש בדברי האו"ז דמיירי מצד מלאכת מלבן, אלא דסו"ס מוכח מתוך היתרו דליכא למיחש בה למידי. אלא שצ"ב הלשון המצוטט בדרכי משה.



והנה כסיוע לדינו בהיתר ניעור הנוצות מייתי מדברי הירושלמי פרק כלל גדול (ה"ב): רבי זעירא בשם רב הונא נסתבכו בגדיו בקוצים הרי זה מפשרן במקום צינעה ובלבד שלא יקרע. ואמנם גם בביאור הגר"א כאן הביא ראיה מדברי הירושלמי הללו להתיר ניעור הנוצות, והוסיף הגר"א 'וכ"ש כאן', והיינו דודאי קוצים שנסתבכו בתוך בגד גרוע מנוצות, שזה הרבה יותר אביק בתוך הבגד, וגם צריך ניעור הרבה יותר בחוזק, ואינו דבר חיצוני כמו נוצה.

והגר"א הוסיף "וכן מפרש"י שכתב שהאבק מקלקל מראיתן משא"כ בחיוורי וכ"ש בנוצות", והיינו שבנידון הניעור אליבא דרש"י משום מלבן, בנוצות אינו נחשב לקלקול המראה של הבגד, וזה ק"ו מבגד לבן.

והעולה מדברי הגר"א שהיתרו של הרמ"א הוא גם בכה"ג שהנוצות תחובים ומסובכים בתוך הבגד, וזהו הק"ו מקוצים, ואף כי בפרי מגדים (אשל אברהם ס"ק ד) כתב: בלבוש [סעיף א] שאין הנוצות תחובים בבגד כמו המים ועפר, משמע אם הנוצות תחובים בבגד אסור, כל שכן בבגד שחור שמיפהו בכך, והוה כמכה בפטיש להר"מ ז"ל.

כבר השיב בשעה"צ (ס"ק ט) וז"ל, והנה הדין דלנער ולהפריש מן הקוצים דמותר, העתיקו הרמב"ם גם כן אף דשם נכנסין בתוך עומק הבגד, ולא חלקו כלל אם הבגד חדש או לא, ועל כרחך דזה אינו בכלל תקון מנא, וכל שכן בזה שהנוצות עומדים מלמעלה.

והנה המגן אברהם (ס"ק ד) הביא דברי מהר"ש אבוהב בספר הזכרונות (דף נ"ג) שחשש לאיסור. ולאחר מכן כתב: הקורע אב מלאכה לפיכך מי שנסתבכו לו בגדיו בקוצים מפרישן בצנעה ומתמהמה כדי שלא יקרעו ואם נקרעו אינו חייב שהרי לא נתכוין ועסי' שי"ז ס"ג.

ודין זה על קורע הוא ציטוט כמעט מדויק של לשון הרמב"ם בפכ"ב הכ"ד, ומה שציין לסי' שיז היינו בנידון מלאכת קורע באינו מתכוין. ויש להבין מפני מה העתיק כאן המג"א את דינו זה של הרמב"ם. ובדברי הגר"א הנ"ל שמבאר את היתרו של הרמ"א לנער נוצות, וז"ל, ועמ"א והוא מירושלמי זה וכ' הרמב"ם ג"כ. והיינו שבעצם דברי הרמב"ם הללו הם הם דברי הירושלמי. והיינו שמבואר בדברי הירושלמי שכל הנידון מצד מלאכת קורע, אבל באופן שמתמהמה ואינו מנער בצורה שמוכרח שיקרע מותר.

ולפי"ז נמצא שציטוט זה של המג"א בא לחזק את פסק הרמ"א כנגד מה שחשש בספר הזכרונות לאסור, ופשוט. וזה שלא כדברי החיי אדם (כלל כב סעיף ט) שכתב: ולהסיר הנוצות בידו, המ"א אוסר. וצ"ע. ובאמת בשו"ע הרב שדרכו לפסוק כמג"א נקט להלכה כדעת הרמ"א. [ובשער הציון (ס"ק ט) ג"כ נראה שהסכים עם הבנת החיי"א בדברי המג"א, אלא שהוסיף לבאר שסתם להקל משום דברי הגר"א. וצ"ע].

אולם המעיין בספר הזכרונות יבין שבאמת יש בזה עומק נוסף, שספר הזכרונות כתב לתמוך את איסורו להסיר הנוצות מכח דברי הרמב"ם הנ"ל שהמנער טלית כדי לנאותה ולהסיר הציהוב הלבן הנתלה בה חייב, ומאי שנא 'ציהוב הלבן' מנוצות, והביא עוד מדברי המ"מ המובאים בפנים שה"ה כל דבר שמצהיב את הבגד כמו טל, וע"כ שגם נוצות המצהיבים את הבגד אסור, וע"ז שפיר בא המג"א לתמוך את היתר הרמ"א מדברי הרמב"ם שמתיר בקוצים, וע"כ דצהוב שאני. (מטעמו של השעה"צ המובא בפנים או מטעם אחר, יעוי' בפמ"ג).

[הערה זאת מתוך מאמרו של הרב מיכאל י"ל הירש שיחי' בקובץ זכור לאברהם (חולון) תשס"ד, עמ' תקצז].

עיין בערוה"ש הכא דפי' היכא שייך לפסוק כרש"י ובכ"ז להתיר בנוצות.

וקצת תמוה לי דהא המרדכי (תמד) כתב דאנן לא קפדינן בכלום רק בטל אבל אבק מותר בכל מכל.
וכ"כ הבגדי ישע(שם על המרדכי)
וכן משמע מעובדא דהיתה דחזי דקא מנפצי ואמרינן דאנן לא קפדינן.
ומשמע דשרי היום דמסתמא לא קפיד.
ועוד תמוה לי מש"כ הערוה"ש שאף בנוצות היכא דקא קפיד אסור כיון דהטעם ששרי הוא דסתמא אין מקפיד
והרי מקור דין זה הוא מאו"ז לעיל והתם הוא כותב במפורש שזה אף היכא שמקפיד.
ובאמת כך פסק המשנ"ב דאף אם מקפיד שרי