'ייחוד ברכה וקדושה' - מאת הגרא"מ פייבלזון שליט"א

[יותם]

לרגל שמחת נישואי בתו במזל טוב, זכינו לקונטרס מיוחד מאת מו"ר הגאון ר' אליהו מאיר פייבלזון שליט"א:
ייחוד ברכה וקדושה
החיבור הקצר עוסק בין השאר בנושא היחס בין קדושה לחסד, ונוסף בו גם שיעור על חשיבות הנישואין.

ייחוד ברכה וקדושה.pdf

ייחוד, קדושה וברכה - הרא"מ פייבלזון

(584.39 KiB) הורד 649 פעמים

[דרומי]

בעמוד כח בתחילתו מובא 'ווארט מחודד' בשם ר"מ שפירא, ויש דיון עד כמה 'ווארט' זה הוא אמיתי.

יש להעיר, כי מסתבר מאוד שמקור 'ווארט' זה הוא מספר לקוטי תורה (לבעה"ת) פרשת תזריע, מאמר ד"ה 'שוש תשיש' (כ, ב).

[יותם]

לענ"ד לא נראה שמקורו משם, אף שהוא אומר את אותו וורט.

[חרסון]

ייתכן. ר"מ שפירא הרבה מאד לצטט נקודות מספרי חסידות שלא בשמם. וראה באשכול עליו כמה דוגמאות לזה, ויש עוד.

*

התחלתי לקרוא והחוברת יפה מאד, אך לולא דמסתפינא הייתי אומר שהדפיסו לרא"מ כמה אשכולות מפורום אוצר החכמה לפני שפתח בסדרת השיעורים הזו... (כמליצה, כמובן. אני לא יודע אם דווקא מכאן).

[יותם]

מה שלא היה נראה לי זה לא עצם האפשרות שר' משה יגיד רעיון ממקור חסידי, אלא מנוסח הדברים שהובא לעומת הנוסח בלקוטי תורה.

[יוסף פ]

ל יד דרומי.
לא הבנתי מה התכוונת לומר שיש דיון עד כמה וארט זה הוא אמיתי.
א. אם זה כתוב בליקוט תורה - הרי אדמוה"ז לא חשוד להגיד ווארטים מנותקים מהפשט.
ב. הרי בנידון דידן ברור שזה הפשט של פרס, אתה עושה בשבילי משהו ואני נותן לך חלק ממה שעשית (הוא משהו כתמורת חלק ממה שעשית). פשוט ש"פרס" לא אומר שאני נותן לך את מה שעשית, תמיד מה שעשית הוא הרבה יותר מהפרס

[דרומי]

מה לא מובן. בקובץ כאן הזכירו ווארט בשם ר"מ שפירא, והזכירו זאת כאילו מדובר באיזה 'חידוד' בעלמא.

ע"ז הבאתי שיש לזה מקורות נאמנים, ומסתבר מאוד שר"מ ראה את זה במקורות הקדומים וכדרכו לא אמר דבר בשם אומרו ולכן השומע הבין כאילו יש כאן איזה 'חידוד' חדש.

[לענין]

נהניתי כדי מדתי ברפרוף ראשוני, והגם שאיני מתחבר לסגנון כאשר העירותי ובצדק זה מכבר. דברים דקים כמו אלו, אינם יכולים להמסר עלי ספר בצורה מתומללת, ובפרט שבענייני אלקות הדיבור צריך להיות רגיש וזהיר, ודי בזה.
אך מה שתופס אותי זה הלמעשה'דיק ההלכתי.

הה"כ נר"ו מעלה נידון מה חובתו לכוין בקריאת שמע, באומרנו תבת 'אלהינו', אם כלפי ענין שאנו עובדים אותו, או מה שמשגיח עלינו ומושיע אותנו [ומביא בזה מהשיח תפילה מ"ש בזה הגרש"ז, וי"ל ועי'].
ומביא דיוק נפלא בברכה שלאחריה דק"ש דערבית, 'ואמונה כל זאת וקים עלינו כי הוא י''י אלהינו', דהיינו אותו ה' אלהינו שהכרנו בקריאת שמע, הוא הפודנו וגואלנו ומצילנו וכו', ודפח"ח (מליון דולר!).

ואני הקטן חושב ששתי המשמעויות של 'אלהינו', אחד הם ואחוזות המה זו בזו בשייכות שאינה ניתנת להפרדה. כמו שברור ש'אלהי אברהם' המכוון הוא כלפי שתי המשמעויות גם יחד, אברהם עבד את הקב"ה ולכן נקרא שמו עליו, והקב"ה הוא שהעמיד את אברהם לעמוד לפניו לעובדו והוציא מזרעו את עם השם. גם 'אלהינו' הוא מוכרח לכלול את שתי המשמעויות גם יחד, עבודת ה' מצידנו, והשגחתו עלינו, חד נינהו.

ומעתה התבוננתי שגם בשחרית מזכירים 'השם אלקינו', שאחרי שמזכירים את כל השבחים כמה אמת ויציב שהקב"ה הוא אלהי עולם והוא מלכנו, אומרים 'אמת שאתה הוא י''י אלהינו', וגם כאן יתכן לומר שמחזקים את אותה אמירה אשר עמה פתחנו את קריאת שמע, באומרנו ה' אלקינו.

והנה ידוע ליודעים כי היחס בין יום ולילה הוא כשל משפיע ומקבל, זו"נ, הקב"ה וכנסת ישראל.
ויתכן לומר שעל כן בק"ש דיום שהיא כנגד הלעלא, ההדגשה היא במה שהקב"ה הוא אמת והוא יוצרנו ובוראנו, שבזה ההדגשה היא במה שאנו עובדים אותו, דהיינו היחס כלפי הקב"ה. ובערבית שזה כנגד כנסת ישראל, ההדגשה היא כלפי כנסת ישראל, שהקב"ה מצילנו וגואלנו.

[הוגה ומעיין]

צר לי להשבית את ההתפעלות מהווארט, אבל בפשטות ה"אמונה כל זאת וקיים עלינו כי הוא ה' אלו'" מוסב על "ה' אלו' אמת" דסמיך ליה, ולא על "ה' אלו' ה' אחד" המרוחק ממנו, למרות שינוי הלשון מ"אלקיכם" ל"אלקינו"- המתבקש לפי עניין הברכה הנאמרת בלשון נוכחים.

[נוטר הכרמים]

קראתי חלק גדול מן הקובץ. דברים בהחלט מעניינים ומקוריים.

לי אישית, פחות מציקה ההגשה המודרנית והפחות מוכרת. טעם לפגם, אולי. מה שמפריע מאוד זה מיעוט המקורות התורניים. הרי ישנם יסודות ידועים השזורים בתוך הדברים שמוצאם ויניקתם בספרי גדולי רבותינו רמח"ל מהר"ל ועוד. למה לא להעשיר את המאמרים במובאות. ההגשה הזאת לובשת אופי של 'הגיגים', ומשכך, היא נותנת פתח מצומצם וצר יותר ללימוד ביקורתי של הדברים, כמו גם הוספת נדבכים עליהם.

אקוה שהנקודה מובנת.
אין כאן קנטרנות.

[לענין]

אני חושב שהתשובה היא פשוט - חוסר זמן לערוך את זה לספר מסודר, עם הערות וציונים וכיו"ב. בזמן הזה הוא פשוט מוציא עוד ספר...

[חרסון]

דבר אחד בוודאי ראוי לשבח לכל הדיעות בשיעורים אלו: החתירה הניכרת בהם, ללא הרף, להעמיד את השומע 'פנים בפנים' אל מול ה' בכל חלקי המציאות, עבודת ה', בטחון בה', בכל צומת ובכל התלבטות. אפשר וצריך להתווכח גם על התכנים וגם על הצורה, אבל אם יקנו השומעים ויקנה הציבור בנפשו אך זאת - מה יקר הדבר, אי אפשר לתאר!

[הוגה ומעיין]

צר לי להשבית את ההתפעלות מהווארט, אבל בפשטות ה"אמונה כל זאת וקיים עלינו כי הוא ה' אלו'" מוסב על "ה' אלו' אמת" דסמיך ליה, ולא על "ה' אלו' ה' אחד" המרוחק ממנו, למרות שינוי הלשון מ"אלקיכם" ל"אלקינו"- המתבקש לפי עניין הברכה הנאמרת בלשון נוכחים.

דיברתי על כך עם בני שיחי' ואמר שנראה יותר כדברי ראמ"פ ש"אמונה כל זאת קיים עלינו" מוסב על "שמע ישראל", שעל כן אומרים "ואין זולתו" המקביל ל"אחד", ואילו ב"ה' אלו' אמת" אין "ואין זולתו".

[יושב ירושלים]

צר לי להשבית את ההתפעלות מהווארט, אבל בפשטות ה"אמונה כל זאת וקיים עלינו כי הוא ה' אלו'" מוסב על "ה' אלו' אמת" דסמיך ליה, ולא על "ה' אלו' ה' אחד" המרוחק ממנו, למרות שינוי הלשון מ"אלקיכם" ל"אלקינו"- המתבקש לפי עניין הברכה הנאמרת בלשון נוכחים.

דיברתי על כך עם בני שיחי' ואמר שנראה יותר כדברי ראמ"פ ש"אמונה כל זאת קיים עלינו" מוסב על "שמע ישראל", שעל כן אומרים "ואין זולתו" המקביל ל"אחד", ואילו ב"ה' אלו' אמת" אין "ואין זולתו".

אם כן למה אם 'לא אמר אני ה' א-להיכם אינו צריך לומר אמת' [ברכות יד:]?

[אבק פורח]

אני חושב שהתשובה היא פשוט - חוסר זמן לערוך את זה לספר מסודר, עם הערות וציונים וכיו"ב. בזמן הזה הוא פשוט מוציא עוד ספר...

אני לא בטוח. התחושה שלי היא שזה לא סגנון כתיבה אלא סגנון חשיבה.
מדומה לי שגם רבו הגרמ"ש היה כך.

[שמואל שלומוביץ]

צר לי להשבית את ההתפעלות מהווארט, אבל בפשטות ה"אמונה כל זאת וקיים עלינו כי הוא ה' אלו'" מוסב על "ה' אלו' אמת" דסמיך ליה, ולא על "ה' אלו' ה' אחד" המרוחק ממנו, למרות שינוי הלשון מ"אלקיכם" ל"אלקינו"- המתבקש לפי עניין הברכה הנאמרת בלשון נוכחים.

דיברתי על כך עם בני שיחי' ואמר שנראה יותר כדברי ראמ"פ ש"אמונה כל זאת קיים עלינו" מוסב על "שמע ישראל", שעל כן אומרים "ואין זולתו" המקביל ל"אחד", ואילו ב"ה' אלו' אמת" אין "ואין זולתו".

לדעתי, בנך צודק, ויגיד עליו רעו, בברכת אמת ויציב שהיא כוללת חזרה על יסודות ועיקרי קריאת שמע כולה מתחילה עד סופה.


ואגב, הסתפקתי שבמי שקרא קריאת שמע ומעיקר הדין לפי פסק השו"ע אינו חוזר וקורא קריאת שמע, אלא מברך הברכות לבד, האם יכול שיאמר ברכת אמת ויציב.. הדבר הזה, אמת ואמונה כל זאת. שנוסח זה ודאי איקבע כאמור על קריאת שמע, ואם אינו קורא כעת איך יאמר נוסח זה,
ואמר לי אחד שלדידן שלא נשנה מטבע הברכה לפתוח ברכת גאולה בנודה לך כדאי' בברכות שאינו צריך לומר אמת. לא נוכל לדלג על קריאת שמע ולפתוח באמת ויציב, או אמת ואמונה, כיון שמטבע הברכה כאן מסתמך על הקריאה בהכרח.
ואני מסופק בזה.
ונ"מ בשעת הדחק כשהוא סמוך לזמן תפילה וכדו'.

[יושב ירושלים]

דיברתי על כך עם בני שיחי' ואמר שנראה יותר כדברי ראמ"פ ש"אמונה כל זאת קיים עלינו" מוסב על "שמע ישראל", שעל כן אומרים "ואין זולתו" המקביל ל"אחד", ואילו ב"ה' אלו' אמת" אין "ואין זולתו".

לדעתי, בנך צודק, ויגיד עליו רעו, בברכת אמת ויציב שהיא כוללת חזרה על יסודות ועיקרי קריאת שמע כולה מתחילה עד סופה.

אתה מתכוון ל'אשרי איש שישמע למצוותיך ותורתך ודברך ישים על לבו'? חוץ מהמשפט הבודד הזה לא מצאתי דבר שאינו עוסק בענין הפסוק האחרון שבפרשת ציצית, וגם המשפט הזה כמובן די קשור, ['אני ה' א-להיכם' נאמן לשלם שכר].
ולכן לכאורה מספיק שיאמר רק פסוק זה, אלא שלכאורה יש לו להקדים 'וידבר ה' אל משה לאמר'.

[עושה חדשות]

לגבי פירוש תיבת אלוקינו שבקריאת שמע,
ראוי לציין כי לא מדובר בחידוש מקורי של הגרש"ז כפי שסבור הרב פיבלזון. מדובר בהסכמה שכתב הגרשז"א לקונטרס שכתב הרב כשר, ושם בקונטרס פרק ד' הובאו דברי הראשונים שכתבו בפירוש שבתיבת אלוקינו שבקריא"ש איכא קבלת עמ"ש, (רשב"א רבינו יונה ארחו"ח רוקח ועוד), ובפרק ז הוסיף שם עוד שדברי הרמ"א בשו"ע כיצד לפסק את האמירה, מבוססים גם הם על ספר "על הכל" ההולך בשיטה הנ"ל, יעוי"ש. כך שמדובר בפירוש הפשוט והרווח בראשונים, ונפסק ע"י הרמ"א.

[עושה חדשות]

2 הערות שוליים.

בעמוד נו-62 הובאו דבריו הנפלאים של הח"ח, יעוי"ש. לענ"ד כדאי להתבונן בסיום דבריו שם,
ז"ל "הנה בכל טענות אלה בא היצר הרע על האדם כדי לייאשו ולהקטינו, שיהיה מתרשל מעבודת ה' יתברך. והנה אף שבאמת כל אלו הטענות הן צודקות, אבל היצה"ר משכיח לאדם שהקב"ה שהוא אוהב חסד ורוצה לזכות בריותיו, ברא בשביל זה התשובה, שהיא קודם לעולם. ועל כן אם מצא את עצמו שעשה המצוה או לימוד התורה שלא כהוגן כל כך, צריך תיכף להתחרט על זה ולקבל על להבא להתנהג כהוגן".

בעמוד נ-56 על כך שהקב"ה אינו משתמש בטיעון של העבדות וכו', באשכול הזה הובאו דברי הראשונים לאידך גיסא. לא תוכל להתעלם. (ובאמת הרב הדגיש זאת בעמוד יא-17, שאין כאן שום מגמה להכחיש או לצמצם וכו').

[אוהב תוכחה]

בעמוד נו-62 הובאו דבריו הנפלאים של הח"ח, יעוי"ש. לענ"ד כדאי להתבונן בסיום דבריו שם,
ז"ל "הנה בכל טענות אלה בא היצר הרע על האדם כדי לייאשו ולהקטינו, שיהיה מתרשל מעבודת ה' יתברך. והנה אף שבאמת כל אלו הטענות הן צודקות, אבל היצה"ר משכיח לאדם שהקב"ה שהוא אוהב חסד ורוצה לזכות בריותיו, ברא בשביל זה התשובה, שהיא קודם לעולם. ועל כן אם מצא את עצמו שעשה המצוה או לימוד התורה שלא כהוגן כל כך, צריך תיכף להתחרט על זה ולקבל על להבא להתנהג כהוגן".

לא הצלחתי להבין את דברי החפץ חיים שם.
מצד אחד נראה שהקטע שהבאת אינו ממשיך את הקטע הראשון, המצוטט בקונטרס.
כי בקטע הראשון הוא אומר שהרבה אנשים טועים וחושבים שאדם נתבע להיות צדיק גמור, וזה לא נכון, והתורה לא מחמירה על האדם, וכל עוד שהוא עושה מה שנתבע ממנו, ולא מורד בקב"ה, כלומר לא מבטל עשה או עובר על לאו (המילים בשאט נפש שכתובים בקונטרס לא מופיעות שם, וזה ההבדל הגדול) אז הוא זכאי לכל הטוב.
אחר כך הוא אומר שבאמת מי יוכל לזכות בדין רק צדיקים גמורים, אבל בשביל זה יש תשובה. זה ממש לא מסתדר עם הקטע הקודם; הגע עצמך, הרי תשובה מועילה גם לעבירות של ממש ולא רק לדקויות.
אבל מסגנון הדברים, נראה שהוא מתכוון להמשיך את הקטע הראשון, ולא הבנתי איך זה מסתדר.

[מקדש מלך]

נראה לי שהם שני דברים המשלימים זה את זה.
שהרי גם דקויות הם יכולות להיות עבירות של ממש, כמו הרהור עבירה, אבק לשון הרע וביטול תורה. ואין אדם ניצול מהן בכל יום.
מאידך גם התשובה צריכה להיות 'עד שיעיד עליו יודע תעלומות', ואם כן מה הרווחנו? והרי חוזר ושב באיוולתו.

אלא שהן הן הדברים. יש עוונות קשים, שבהם האדם נתבע, כי הם מרדים ופריקת עול, ויש דקויות שקשות מאוד ונוגדות את הטבע, וה' נתן תורה לבני אדם, לא למלאכים, ויודע שאינן יכולים לעמוד בכל הדקויות בשלימות, ועל כן על כרחך שאדעתא דהכי ניתן, שאם האדם יתחרט מיד על כל כשלון, ומיד יקבל על עצמו להתאמץ שוב לחזור בתשובה לא תהיה טענה עליו, כי לא ניתנה תורה למלאכי השרת.

אבל אדם שחוטא במרד ומעל ועושה תשובה, הרי תשובתו אינה אמיתית, שכן אין מעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלה.

וגם בספר ליקוטי אמרים, שלכאורה מחמיר מאוד עם האדם, ואומר שאין לו שייכות עם יראה ואהבה ועבודת ה' עד שיהיה 'בינוני' (כידוע הגדר בזה. משהו כמו החפץ חיים אולי לכאורה) , מכל מקום ברמז מבין החרכים רואים בכמה מקומות את הגדר הזה, שכל ציווי שהוא נגד טבעו של אדם, עד שצריך לעבוד על עצמו ולשנות מהותו, אין ספק שגם אם לא הגיע לשלימות יכול לחזור בתשובה ול'התקדם' הלאה, גם אם לא הפך למושלם.

אלא שאין בזה גדר ברור, כי הוא מהענינים של דין האדם מול קונו, ושם האדם נבדק לפי 'נר ה' החופש כל חדרי בטן' , ואין לקבוע מהן העבירות שעליהן ייתבע בלי רחמים, ובמה יקלו עליו. ואין הדבר נועד אלא לידיעה כללית, שיידע שעדיין הוא רצוי ואהוב וידיד, גם אם נכשל - למרות מאמציו - בעבירות שאין אדם ניצול מהן.

[אפרים זלמן]

'בינוני' (כידוע הגדר בזה. משהו כמו החפץ חיים אולי לכאורה)

ורבא

[עושה חדשות]

לגבי פירוש תיבת אלוקינו שבקריאת שמע,
ראוי לציין כי לא מדובר בחידוש מקורי של הגרש"ז כפי שסבור הרב פיבלזון. מדובר בהסכמה שכתב הגרשז"א לקונטרס שכתב הרב כשר, ושם בקונטרס פרק ד' הובאו דברי הראשונים שכתבו בפירוש שבתיבת אלוקינו שבקריא"ש איכא קבלת עמ"ש, (רשב"א רבינו יונה ארחו"ח רוקח ועוד), ובפרק ז הוסיף שם עוד שדברי הרמ"א בשו"ע כיצד לפסק את האמירה, מבוססים גם הם על ספר "על הכל" ההולך בשיטה הנ"ל, יעוי"ש. כך שמדובר בפירוש הפשוט והרווח בראשונים, ונפסק ע"י הרמ"א.

הרמב"ן על שמע ישראל וכו' מפרש שזה המשך וביאור של הדיברה הראשונה אנוכי ה' אלוקיך, ושם הרמב"ן מפרש את ענין העבדות.
אבל בהמשך דבריו מזכיר הרמב"ן את אשר עשה ה' עם משה גדולות ונוראות.
יש לציין גם את לש' רש"י בחגיגה "אין כמוך לפיכך בחרנוך לאלוה".
ומחוורתא טפי כדברי הרב 'לענין' במש"כ לעיל, ששתי המשמעויות אחד הם וכו'.

[עושה חדשות]

לגבי פירוש תיבת אלוקינו שבקריאת שמע,
ראוי לציין כי לא מדובר בחידוש מקורי של הגרש"ז כפי שסבור הרב פיבלזון. מדובר בהסכמה שכתב הגרשז"א לקונטרס שכתב הרב כשר, ושם בקונטרס פרק ד' הובאו דברי הראשונים שכתבו בפירוש שבתיבת אלוקינו שבקריא"ש איכא קבלת עמ"ש, (רשב"א רבינו יונה ארחו"ח רוקח ועוד), ובפרק ז הוסיף שם עוד שדברי הרמ"א בשו"ע כיצד לפסק את האמירה, מבוססים גם הם על ספר "על הכל" ההולך בשיטה הנ"ל, יעוי"ש. כך שמדובר בפירוש הפשוט והרווח בראשונים, ונפסק ע"י הרמ"א.

הרמב"ן על שמע ישראל וכו' מפרש שזה המשך וביאור של הדיברה הראשונה אנוכי ה' אלוקיך, ושם הרמב"ן מפרש את ענין העבדות.
אבל בהמשך דבריו מזכיר הרמב"ן את אשר עשה ה' עם משה גדולות ונוראות.
יש לציין גם את לש' רש"י בחגיגה "אין כמוך לפיכך בחרנוך לאלוה".
ומחוורתא טפי כדברי הרב 'לענין' במש"כ לעיל, ששתי המשמעויות אחד הם וכו'.

ומקור לדברי הרמב"ן יש להביא מהמדרש המובא כאן.

על ענין הכוונה בפסוק ראשון של קרי"ש, ע"ע - https://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=35481#p389173

[עושה חדשות]

צר לי להשבית את ההתפעלות מהווארט, אבל בפשטות ה"אמונה כל זאת וקיים עלינו כי הוא ה' אלו'" מוסב על "ה' אלו' אמת" דסמיך ליה, ולא על "ה' אלו' ה' אחד" המרוחק ממנו, למרות שינוי הלשון מ"אלקיכם" ל"אלקינו"- המתבקש לפי עניין הברכה הנאמרת בלשון נוכחים.

דיברתי על כך עם בני שיחי' ואמר שנראה יותר כדברי ראמ"פ ש"אמונה כל זאת קיים עלינו" מוסב על "שמע ישראל", שעל כן אומרים "ואין זולתו" המקביל ל"אחד", ואילו ב"ה' אלו' אמת" אין "ואין זולתו".

לדעתי, בנך צודק, ויגיד עליו רעו, בברכת אמת ויציב שהיא כוללת חזרה על יסודות ועיקרי קריאת שמע כולה מתחילה עד סופה.

אם כן למה אם 'לא אמר אני ה' א-להיכם אינו צריך לומר אמת' [ברכות יד:]?

[שמואל שלומוביץ]

צר לי להשבית את ההתפעלות מהווארט, אבל בפשטות ה"אמונה כל זאת וקיים עלינו כי הוא ה' אלו'" מוסב על "ה' אלו' אמת" דסמיך ליה, ולא על "ה' אלו' ה' אחד" המרוחק ממנו, למרות שינוי הלשון מ"אלקיכם" ל"אלקינו"- המתבקש לפי עניין הברכה הנאמרת בלשון נוכחים.

דיברתי על כך עם בני שיחי' ואמר שנראה יותר כדברי ראמ"פ ש"אמונה כל זאת קיים עלינו" מוסב על "שמע ישראל", שעל כן אומרים "ואין זולתו" המקביל ל"אחד", ואילו ב"ה' אלו' אמת" אין "ואין זולתו".

לדעתי, בנך צודק, ויגיד עליו רעו, בברכת אמת ויציב שהיא כוללת חזרה על יסודות ועיקרי קריאת שמע כולה מתחילה עד סופה.

אם כן למה אם 'לא אמר אני ה' א-להיכם אינו צריך לומר אמת' [ברכות יד:]?

יש כאן שני נידונים שאין ביניהם קשר זה לזה.
הנידון האחד הוא אם חובת המברך לפתוח את הברכה בלשון אמת, שבזה קי"ל שאם אמר אני ה' אלוקיכם צריך שיאמר אמת, ואסור שיפסיק בינתיים מדכתיב 'וה' אלהים אמת', ובזה אם לא אמר ה' אלוקיכם אי"צ שיאמר אמת, דאין כאן טעם ביחוד בנוסח הברכה הפותח באמת, ויכול לפתוח בזכירת יצי"מ לבדה בנוסח מודים כדאי' בגמ' שם.
הנידון השני הוא מטבע הברכה שבידינו שוודאי אין חובתו מן הדין (וצא וראה נוסח הגמ' למי שלא אמר אמת שכל המטבע הוא קצר להפליא, וגם סדר זכירת יצי"מ עצמה נאמר בקיצור רב),על מה יסדו אותו מתקני הנוסח ומה כוונתם באריכות דבריהם, שבזה פשיטא לי שזה אינו שייך דווקא להפתיחה של אמת ומשום דאמר 'ה' אלוקיכם', וגם מי שאמר ה' אלוקיכם, מדינא יכול לפתוח באמת ויציב ולקצר הרבה ולומר רק עיקר הברכה, ואין הכל חיוב מעיקר הדין.
ומה שיסדו כל אריכות הנוסח זה נאמר כחזרה ברורה על עיקרי יסודות קריאת שמע, שהם עיקרי האמונה ביחוד ה' ובתורה ובמצוותיה. ושיש שכר טוב למקיימי מצוותיו, וגם שהוא גואלינו ורב ריבנו.
ומטבע הברכה הזה לדעתי אינו חובה, אבל כפי ערך חובתינו שלא לשנות סדר הברכות ממנהג אבותינו, זה אינו תלוי דווקא באמירת אמת, ובזה הסתפקתי במי שאינו סומך ברכת גאולה לקר"ש מאיזה טעם אם הואע יכול לומר את הנוסח הזה. שאין לו מובן לדעתי בלי יחוסו לדברים שעליו הוא נאמר.
ודומני שהסברא נותנת שהקיומים הגדולים והמופלגים שעושים וחוזרים ומקיימים בברכת אמת ויציב על "הדבר הזה", נעשים על עיקרי אמונת היחוד ויסודי אמונת ישראל, בפרשיות שהתורה קבעה לחזור כל יום, וע"ז מתאים להפליג לקיימם שהם אמת לעולם ולדור דורים, שהם דברים חיים וקיימים נאמנים ונחמדים לעד. ולא מתאים הפלגה זו על פסוק שאינו חיוב מעיקר הדין ויכול לצאת זכירת יצי"מ באופן אחר.

[עושה חדשות]

בעמוד נו-62 הובאו דבריו הנפלאים של הח"ח, יעוי"ש. לענ"ד כדאי להתבונן בסיום דבריו שם,
ז"ל "הנה בכל טענות אלה בא היצר הרע על האדם כדי לייאשו ולהקטינו, שיהיה מתרשל מעבודת ה' יתברך. והנה אף שבאמת כל אלו הטענות הן צודקות, אבל היצה"ר משכיח לאדם שהקב"ה שהוא אוהב חסד ורוצה לזכות בריותיו, ברא בשביל זה התשובה, שהיא קודם לעולם. ועל כן אם מצא את עצמו שעשה המצוה או לימוד התורה שלא כהוגן כל כך, צריך תיכף להתחרט על זה ולקבל על להבא להתנהג כהוגן".

לא הצלחתי להבין את דברי החפץ חיים שם.
מצד אחד נראה שהקטע שהבאת אינו ממשיך את הקטע הראשון, המצוטט בקונטרס.
כי בקטע הראשון הוא אומר שהרבה אנשים טועים וחושבים שאדם נתבע להיות צדיק גמור, וזה לא נכון, והתורה לא מחמירה על האדם, וכל עוד שהוא עושה מה שנתבע ממנו, ולא מורד בקב"ה, כלומר לא מבטל עשה או עובר על לאו (המילים בשאט נפש שכתובים בקונטרס לא מופיעות שם, וזה ההבדל הגדול) אז הוא זכאי לכל הטוב.
אחר כך הוא אומר שבאמת מי יוכל לזכות בדין רק צדיקים גמורים, אבל בשביל זה יש תשובה. זה ממש לא מסתדר עם הקטע הקודם; הגע עצמך, הרי תשובה מועילה גם לעבירות של ממש ולא רק לדקויות.
אבל מסגנון הדברים, נראה שהוא מתכוון להמשיך את הקטע הראשון, ולא הבנתי איך זה מסתדר.

הזמן גרמא לעסוק בהערתך, על הצירוף בין ב' הקטעים הנ"ל בס' הח"ח, והמסקנה המורכבת משניהם יחדיו.

והריני לצטט את לשונו הנעים של רבינו בשלימות, להקל על העיון.

ועתה נבאר מה שכתבנו בתחלה שמין יצר הרע זה של מרגלים נמצא גם אצלינו. והוא, דאם נבוא לאיש הישראלי ונאמר לו אתה מאמין שיש שכר גדול למקיימי התורה. ישיב לך, בודאי אני מאמין באמונה שלמה שיפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז. ואם תאמר לו אם כן למה אתה מתרפה מלימוד התורה ועל ידי זה בא ממילא רפיון גדול לקיום המצות. ישיב לך, אמת אשרי מי שזכה ללימוד התורה ולקיום מצותיה ויזכה בזה לעונג גדול של חיי העוה"ב, אבל מי יוכל לזכות לזה אם לא אנשים יחידים בעולם, כי לזה צריך להפקיר כל כחות הגוף ולא יהיו חייו חשובין אצלו כלל, דהיינו שצריך לפרוש מכל עניני העולם ולישב בבית המדרש יום ולילה, ויהיו כל מחשבותיו דבוקות בה' ובתורתו. ולהנהגה כזו צריך להיות איש קדוש, איש כזה זוכה לגן עדן, אבל לא אנשים פשוטים כמוני.
אכן באמת זוהי טעות מעיקרה, לא חייבה תורה לבעל הבית שילמד כל היום וכל הלילה ולא יתעסק בעסק כלל, רק שיתעסק בעסק ויקבע עתים לתורה. אכן זה ציותה התורה שיהיה העסק באמונה ובלי תרמית, כמו שאחז"ל (שבת לא) ששואלין לו לאדם נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה. וכן בכל המצות, כאשר נתבונן היטב נמצא שלא החמירה התורה כלל על האדם. וזהו מה דכתיב בקרא עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך, ענה בי. ורק העיקר צריך להזהר שלא להיות ח"ו מורד במלכו של עולם, דהיינו שלא לבטל ח"ו בידים מצוות עשה של תורה שלא לקיימן, או לעבור בידים על הלאוין שבתורה. אבל אם איננו מורד, בודאי יזכה למעלה באופן היותר נעלה.
וכאשר רואה היצר שבאופן זה לא יוכל לפתות האדם. מתחיל לפתותו בפנים אחרים, אמת שהקב"ה מתרצה לאדם אם רק יקבע עתים לתורה, אבל תדע שכאשר תבוא לחשבון של מעלה לפני כסא הכבוד, שם מדקדקים מאוד בענין לימוד התורה, [כהאי גוונא בענין קיום המצות], אם היה כהוגן ובלי שום פניה בעולם, וגם אופן הלימוד אם הפסקת באמצע בדברי שיחה בטלה, וכהאי גוונא שאלות חזקות ואתה ידעת שאלהי השמים הוא אלהים אמת, ומי יוכל לזכות בדין כי אם צדיקים גמורים. הנה בכל טענות אלה בא היצר הרע על האדם כדי לייאשו ולהקטינו, שיהיה מתרשל מעבודת ה' יתברך. והנה אף שבאמת כל אלו הטענות הן צודקות, אבל היצה"ר משכיח לאדם שהקב"ה שהוא אוהב חסד ורוצה לזכות בריותיו, ברא בשביל זה התשובה, שהיא קודם לעולם. ועל כן אם מצא את עצמו שעשה המצוה או לימוד התורה שלא כהוגן כל כך, צריך תיכף להתחרט על זה ולקבל על להבא להתנהג כהוגן.

[עושה חדשות]

בעמוד נא בקונטרס, כותב כך -
ישנו דבר מפליא, אמרו לי מוסלמים, שאצלם לא מכירים את מה שנקרא אצלנו תפילה. הם קוראים "להתפלל" להצהרות אמונה, או לשבח שמשבחים את בורא העולם. אבל לבוא לפני ה' ולבקש ממנו, "ריבונו של עולם חסר לי אוכל, חסר לי חברים, או אני מחפש משהו" – הם לא מכירים את הדבר הזה [איני יודע אם זה נכון או לא. יתכן שזה לא חוק מוחלט, ויש סיטואציה שבה המוסלמי מבקש. מה שברור שאין זו תופעה רווחת שם].

אינני יודע אם הדברים נכונים, ומה מבחינה היסטורית,
אבל אולי זה פתח לבאר את מש"כ במשנת רבי אליעזר פרשה יב, בזה"ל -
מניין שהתפלה בקשה ואינה שבח, כדרך שפורשי מדרכי ציבור ואמרו שהיא שבח. שנ' כל די יבעא בעו מן כל אלה ואנש, עי"ש עוד.

[עושה חדשות]

בעמוד נא בקונטרס, כותב כך -

ישנו דבר מפליא, אמרו לי מוסלמים, שאצלם לא מכירים את מה שנקרא אצלנו תפילה. הם קוראים "להתפלל" להצהרות אמונה, או לשבח שמשבחים את בורא העולם. אבל לבוא לפני ה' ולבקש ממנו, "ריבונו של עולם חסר לי אוכל, חסר לי חברים, או אני מחפש משהו" – הם לא מכירים את הדבר הזה [איני יודע אם זה נכון או לא. יתכן שזה לא חוק מוחלט, ויש סיטואציה שבה המוסלמי מבקש. מה שברור שאין זו תופעה רווחת שם].

- - - -

אינני יודע אם הדברים נכונים, ומה מבחינה היסטורית,

אבל אולי זה פתח לבאר את מש"כ במשנת רבי אליעזר פרשה יב, בזה"ל -

מניין שהתפלה בקשה ואינה שבח, כדרך שפורשי מדרכי ציבור ואמרו שהיא שבח. שנ' כל די יבעא בעו מן כל אלה ואנש,

עי"ש עוד.

עצם ההגדרה שהתפילה היא בקשה ואינה שבח, צריך לעיין בזה בשאר מקומות בדברי חז"ל.

ולדוג',

בברכות דל"א. "יכול ישאל אדם צרכיו ואח"כ יתפלל וכו' תפילה זו בקשה", עי"ש

ושם דל"ב. "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל",

ב"ב קכג. "חרבי זו תפלה קשתי זו בקשה".

ע"ז ז: "שואל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל וכו' יתפלל ואח"כ ישאל צרכיו".

ויש עוד הרבה.

- - - -

ומענין לענין, ראיתי כעת בפסיקתא זוט' לקח טוב פ' ואתחנן -

"דע כי בהרבה ענינים נקראת תפלה וכלם אפשר בגבוה ובהדיוט כמו תחנה ובקשה שהאדם מתחנן ומבקש מחבירו אבל לשון תפלה אי אפשר אלא בבורא".

[עושה חדשות]

האו"ש בתחילת הל' תפילה לומד מדברי רס"ג בהאמונות והדעות על תפילה אצל גוי, כי השכל מחייב כו' לצוות לברואיו לעבדו והודות לו בעבור שבראם. אולי זה מקור שהתפילה אצל גוי ענינה עבודה והודאה, ולא בקשת צרכים.

ע"ע אגרו"מ או"ח ב,כה.

[דודי צח]

כפול

[דודי צח]

ל יד דרומי.
לא הבנתי מה התכוונת לומר שיש דיון עד כמה וארט זה הוא אמיתי.
א. אם זה כתוב בליקוט תורה - הרי אדמוה"ז לא חשוד להגיד ווארטים מנותקים מהפשט.

??
האמנם? ספר חסידות ומחשבה הוא ספר של פשט?
וכי עשיתו להרה"ק בעל התניא - כאבן עזרא רשב"ם והרב אנשין ?