פורום אוצר החכמה

ראיתי בספר הערות מהגרי"ש אלישיב זצ"ל דבר מחודש.
על דברי הגמרא שבת קיט ע"א "תיתי לי דכי אתא צורבא מרבנן לקמאי לדינא, לא מזיגנא רישי אבי סדיא כמה דלא מהפיכנא בזכותיה" עכ"ל. ופירש רש"י שם וז"ל דכי אתי צורבא מרבנן כו' - שחיבת תלמידי חכמים עלי. דלא מזיגנא רישא אבי סדיא - איני מניח ראשי על הכר. כמה דלא מהפיכנא ליה בזכותיה - עד שאראה אם יש בדבריו לזכות" עכ"ל.
וכתב הגריש שבועות ל ע"א "יש לפרש בזה על פי מה דאיתא בשבת קי"ט אמר רבא כי אתי צורבא מרבנן לקמאי לדינא לא מזיגנא רישי אבי סדיא עד דמהפכינן בזכותיה כו' וצ"ב שם וכי כוונת רבא היה ח"ו להטות דינו לזכות בגלל שהוא צורבא מרבנן אלא הביאור בזה שהרי המציאות היא שבכל דין תורה שפוסק הרי הוא אחר ששקל בדעתו שעה או יותר וברור שאם היה מתיישב יותר שעות בענין יתכן שהיה לו מסקנא אחרת אלא שאין חיוב להתעמק בזה כל ימיו דלא ניתנה תורה למלאכי השרת ועל זה אמר רבא שבדין של צורבא מרבנן הוא מתיישב יותר זמן להפוכי בזכותיה ולא מסתפק בשיעור זמן שמקדיש לשאר בני אדם ויתכן שאין הענין".

והא דבר פלא בעיני שכל דין תורה אם הדיין היה מתיישב יותר ברור שיתכן שהיה לו מסקנא אחרת?

זה חדש לך?
תבדוק בעצמך ותראה.

ודאי שבדידן יתמי דיתמי הוא מצוי מאוד (ולכן מחתימים על בוררות).
אבל חלילה לומר שככה היה גם אצל רבא.
אלא הכוונה שמכל מקום יש 'חשש' שאולי טעה, שהרי גם אצל אמוראים מצינו חזרה.
ואמנם התורה לא חששה לכך, ולא ציוותה על הדיין להשקיע כל כך הרבה זמן בפסק הדין, אלא די במה שעיניו רואות.
ואצל צורבא מרבנן, החמיר רבא מעצמו להתיישב בדינו יותר מהנרש על מנת למנוע חשש כזה.

אריה מרדכי כתב:ראיתי בספר הערות מהגרי"ש אלישיב זצ"ל דבר מחודש.
על דברי הגמרא שבת קיט ע"א "תיתי לי דכי אתא צורבא מרבנן לקמאי לדינא, לא מזיגנא רישי אבי סדיא כמה דלא מהפיכנא בזכותיה" עכ"ל. ופירש רש"י שם וז"ל דכי אתי צורבא מרבנן כו' - שחיבת תלמידי חכמים עלי. דלא מזיגנא רישא אבי סדיא - איני מניח ראשי על הכר. כמה דלא מהפיכנא ליה בזכותיה - עד שאראה אם יש בדבריו לזכות" עכ"ל.
וכתב הגריש שבועות ל ע"א "יש לפרש בזה על פי מה דאיתא בשבת קי"ט אמר רבא כי אתי צורבא מרבנן לקמאי לדינא לא מזיגנא רישי אבי סדיא עד דמהפכינן בזכותיה כו' וצ"ב שם וכי כוונת רבא היה ח"ו להטות דינו לזכות בגלל שהוא צורבא מרבנן אלא הביאור בזה שהרי המציאות היא שבכל דין תורה שפוסק הרי הוא אחר ששקל בדעתו שעה או יותר וברור שאם היה מתיישב יותר שעות בענין יתכן שהיה לו מסקנא אחרת אלא שאין חיוב להתעמק בזה כל ימיו דלא ניתנה תורה למלאכי השרת ועל זה אמר רבא שבדין של צורבא מרבנן הוא מתיישב יותר זמן להפוכי בזכותיה ולא מסתפק בשיעור זמן שמקדיש לשאר בני אדם ויתכן שאין הענין".

והא דבר פלא בעיני שכל דין תורה אם הדיין היה מתיישב יותר ברור שיתכן שהיה לו מסקנא אחרת?

כן מוכח מהמשנה בסהדרין (דף מ.) שלשים וששה מזכין ושלשים וחמשה מחייבין זכאי, שלשים וששה מחייבין ושלשים וחמשה מכין, דנין אלו כנגד אלו עד שיראה אחד מן המחייבין דברי המזכין.

שמעתי כמה פעמים ממרן הרב עובדיה זצוק"ל שדיין שכותב את הפסק דין מגיע פעמים רבות למסקנה אחרת, וכמובן זה קורה אחרי שמתיישב בזה יותר שעות.

בשיעור המפורסם של ר' משה על החזו"א והח"ח, הוא אומר שכוחו של החזו"א היה במה שהגיע לקצה העיון, ותו לא הדר ביה, ובשונה מאדם רגיל שאם לומד עוד מסקנותיו משתנות.
והיא הבחנה מיוחדת במינה