פורום אוצר החכמה

האם טעם האיסור הוא משום הצער שהוא גורם להבע"ח.

או דילמא שהוא איסור לעשות דבר אכזרי [דהיינו שנראה בזה כאכזרי ונשרש בו המדה רעה].

ואפשר שיש להביא סמך לצד השני מהא שחייב להאכל בהמתו קודם לעצמו ובודאי החיוב הוא אפי' כשאין שום צער לבהמתו בזה שמאחר לכשיגמור הוא לאכול.

וגם להחוקרים שמוכיחים שאין צער לרוב חיות ובהמות כלל צ"ל טעם האיסור כצד השני.

מי מקשר את דין האכלת בהמתו קודם לצעב"ח?
ואדרבה מהא שהסוגיא בבא מציעא לא מביאה את הדין הזה לפשוט דצעב"ח דאורייתא - מוכח לכאו' שאינו מדין צעב"ח אלא דין נוסף ונפרד.

העיברי כתב:האם טעם האיסור הוא משום הצער שהוא גורם להבע"ח.

או דילמא שהוא איסור לעשות דבר אכזרי [דהיינו שנראה בזה כאכזרי ונשרש בו המדה רעה].

ואפשר שיש להביא סמך לצד השני מהא שחייב להאכל בהמתו קודם לעצמו ובודאי החיוב הוא אפי' כשאין שום צער לבהמתו בזה שמאחר לכשיגמור הוא לאכול.

וגם להחוקרים שמוכיחים שאין צער לרוב חיות ובהמות כלל צ"ל טעם האיסור כצד השני.

לענ"ד נראה שהאיסור הוא משום שאסור להתאכזר לבע"ח, שכן עיין בפנה"ל כשרות א', פרק טו, שכאשר האדם נצרך לצער בע"ח, כגון שיש צורך מסוים של מחקר וכד',

הוא יכול להקל כאשר אין זה מלווה בצער גדול מאוד, שבכה"ג מקילים לצער רק לצורך חיוני ביותר. ע"ש בהרחבה.

מאיר סובל כתב:מי מקשר את דין האכלת בהמתו קודם לצעב"ח?

כן מבואר בס' חרדים ועוד.

ברור שביסוד העניין יש כאן צער בעלי חיים, השאלה היא האם יש להשוות את כל גדרי הדינים.
וזה קשור לדיון אחר שעבר ביני להרב סגי נהור בעניין אם יש איסור להחזיק עופות צפופים בלולים.
שהרב הנ"ל משווה כל הגדרים, ואני איני בטוח בכך. אך כיון שלא עיינתי בנושא, איני יכול לקבוע עמדה.

מזה שהתירו איסורים דרבנן (עכ"פ ע"י הערמה) בשביל בהמה שנפלה לבור וכדומה - נראה שצעב"ח הוא הסבל של הבהמה.

החוות יאיר סי' קצ"א כתוב שאין צעב"ח באדם וז"ל

ותרצה לומר דכל שכן צער אדם והרי מקלינן בשבותים דשבת גבי בהמה שנפלה למים וכו' שבת שם משום צערא דאין זה ראיה כלל דודאי יש לומר דהקפידה תורה על צער בעלי חיים דחסירה דעת ונפש המשכלת לסבול משא"כ זה האדם איבעיא ליה ליתובי דעתיה ולקבל מאהבה אשר יארע לו וכמו שאמרו במסכת סוכה על אבל חייב בסוכה אע"פ דמצטער פטור מן הסוכה ודוק והנראה לפענ"ד כתבתי

עכ"ל.

העיברי כתב:להחוקרים שמוכיחים שאין צער לרוב חיות ובהמות כלל

??

דאתי אשכול זה לידן:

הנה אין איסור אבר מן החי בבע"ח שאינם טעונים שחיטה, ודגים וחגבים מותר לאכלם חיים, וכל מה שדנו בזה הוא האם ישנו איסור "בל תשקצו".
ולכאורה מה עם איסור צער בעלי חיים?
התינח אם בנגיסה ראשונה הורג את הבע"ח, אין זה שונה מכל המתה אחרת שהיה עושה לו לפני אכילתו, אבל לאכלו חי באופן שגם אחרי הנגיסה הראשונה הוא עדיין חי - הלוא הבע"ח מרגיש צער.
ובודאי אין כאן שום צורך לאכלו חי דוקא, ובודאי לא צורך חיוני, ומדוע מותר לעשות כן?

ובאגב, גם לגבי עצם איסור אכילת אבר מן החי, יש מבארים אותו - ואף כדבר שבלב ובדעת כל אדם ול"צ ציווי - שהוא שחיתות מוסרית, הן מצד האדם הדורס ואוכל, והן מצד בעל החיים שמצטער [כך עכ"פ באכילת חי או תלישת אבר מן החי. ושאר פרטי האיסור כגון אבר שנפל מעצמו מן החי - כבר כתב הרמב"ם כמדומני שטעמי המצוות לא מבארים בהכרח כל פרט בדיני המצוה, ואפשר להבין זאת].

כך כתב החינוך:

כדי שלא נלמד נפשנו במדת האכזריות, שהיא מדה מגונה ביותר, ובאמת שאין אכזריות בעולם גדולה ממי שיחתך אבר או בשר מבעל חיים בעודנו חי לפניו ויאכלנו.

א"כ מדוע תלוי הדבר בבע"ח שחייבים שחיטה דוקא? וכי אין מידת אכזריות לעשות זאת לדג?
קל וחומר לתנאים הסוברים בגמרא שאיסור אבר מן החי נוהג רק בטהורים, או רק בבהמות טהורות.
כמו כן לסוברים שאין איסור אבר מן החי באוכל בעל חי שלם ולא איברים איברים.