פורום אוצר החכמה

אדם שזוכר שהניח תפילין למשל והגיעו עדים ואמרו שלא הניח כלל היום האם מחויב לשמוע להם בתור אדם פרטי? (כלומר לברוח לבי''ד למדה''י וכו')

מסתמא אתה דן עקב דברי הרמב"ם שציוונו להאמין לעדים כמו שנאמין לנביא.

לעצם הענין כמודמה שדנו האחרנים באדם שיודע שלא עבר עבירה ובאו עדים שעבר האם יכול למלט נפש מעונש או לא

נכב''ב

יש דיון דומה בראשונים ובאחרונים, מה הדין במי שיודע על מאכל מסוים שהוא כשר ובאו עדים והעידו שהוא טרף וכיו"ב.

אהוביון כתב:אדם שזוכר שהניח תפילין למשל והגיעו עדים ואמרו שלא הניח כלל היום האם מחויב לשמוע להם בתור אדם פרטי? (כלומר לברוח לבי''ד למדה''י וכו')

תלוי במחלוקת ר"מ ורבנן כריתות יא: בשנים אומרים לו אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי אם חייב להביא קרבן, עיי"ש ב' לישנאות בדעת רבנן דנאמן ואינו מביא קרבן, א' אדם נאמן ע"ע יותר מק' עדים ב' מגו, ופרשו הראשונים( תוס' בב"מ ג: ועוד ) דמגו לאו דוקא, ולשון זה ס"ל דבעצם לא נאמן נגד העדים אלא שנאמן לתרץ דיבורו שאכל במזיד.

תודה רבה לכל העונים

לענין כתב:נכב''ב

אשמח לקבל קישור בבקשה

פתחי תשובה יו"ד קכז
עי' בס' בכור שור בחידושיו למס' יבמות ד' פ"ז ע"ב שנסתפק בשנים שאמרו על דבר א' שאסור הוא ויש אחד שיודע בבירור שהוא מותר ושקר העידו מהו שיאכל מאותו דבר בצנעה בל יודע איש אף על גב דבפרהסיא ודאי אסור ולאו כל כמיניה וב"ד מצוים עליו להפרישו מ"מ בצנעה י"ל דשרי וכתב דמדברי הראב"ד פי"א מהל' שגגות נראה להתיר אבל דעת הרמב"ם שם לאסור וצ"ל הטעם כיון דאנן אסרינן עליו בפרהסיא אסור אפילו בצנעה ע"ד שאמרו חז"ל כ"מ שאסרו חכמים מפני מ"ע אפילו בח"ח אסור. ולכן אין להתיר כ"א לצורך גדול. ומינה נמי בדין האומר דבר זה אסור הוא ועדים הכחישוהו דקי"ל דשויא אנפשיה חד"א כמ"ש ביו"ד סימן א' וקכ"ז לא יאכל אפי' בינו לבין עצמו כ"א לצורך גדול עכ"ד.