פורום אוצר החכמה

הוקשה לי ענין זה מכבר, והיום בס"ד ראיתי ב' קטעים חשובים, הנה לפניכם;

שו"ת בעלי התוספות נספח א סעיף 4
בדוכתי סגיאין אמרינן חבר אין צריך התראה הא מי שאינו חבר צריך התראה, וגם צריך שיתיר עצמו למיתה מי שאינו חבר הא חבר אפי' אם לא יתיר עצמו למיתה חייב. ועתה קשה למורי שלי"ו אמאי, הלא כשהתרו למי שאינו חבר, הרי כבר חבר הוא לאותה מיתה; ואפילו הכי אינו חייב עד שיתיר עצמו למיתה. א"כ האי חבר נמי צריך שיתיר עצמו למיתה, ואמאי אמר חבר אין צריך התראה. ותירץ מורי חמי שלי"ו דלא דמי, כשמתרין למי שאינו חבר [אומר] גוזמי קמגזמי לי, על כן אינו חייב עד שיתיר עצמו למיתה, אבל חבר יודע בטוב שיהרגוהו, משום הכי אינו צריך התראה.

שו"ת בעלי התוספות נספח א סעיף 8
כתיב ולנערה לא תעשה דבר פי' משום דאנוסה היא אינה חייבת מיתה, דהאי קרא באנוסה מיירי. תימא, אמאי איצטריך לפוטרה ממיתה, תיפוק ליה דאפילו אם הייתה מזידה מן הדין הויא פטורה, דהא לא היתירה עצמה למיתה. ותירץ מורי שלי"ו דאיצטריך קרא לתחילתה באונס, והתרו בה, והיא אומרת הניחו לו, וכן כדאמ' פר' נערה שנתפתתה ואפילו הכי פטורה, דהא יצר אלבשה הבועל, וקרויה אנוסה.

שני הקטעים הם מאת רבי סעדיה חתנו של המהר"ם מרוטנבורג.
עכ"פ יש כאן ב' ידיעות נחוצות, לתועלת הלומדים.

יישר כח גדול. השני הוקשה גם לי כבר שנים.

לגבי הנושא הראשון, לדעת רוב הראשונים לדעות שחבר אין צריך התראה, באמת אין דין קבלת התראה גם במי שאינו חבר (ראו אנצ"ת בערכו).

הנושא השני סבוך מאוד ונחלקו בו אחרונים, כי לכאורה גם אם עשתה כן ברצון, הרי היתה שוגגת, כי לא קיבלה עליה התראה, וכעת כשמקבלת התראה הרי היא כבר אנוסה. ומה הועילו חכמים בתקנתם?
אך רוב האחרונים טוענים שכיון שהיא הביאה על עצמה את היצר, אף שהיתה שוגגת, מכל מקום גם כעת כשהיא אנוסה המעשה מיוחס אליה וחייבת מיתה כשמתרים בה ומקבלת על עצמה התראה.
וראה פני יהושע כתובות נא: ד"ה ופליגא, ובאגרות ורשימות קה"י ח"ב, בספר אמרות משה מחתנו הגר"ש ברזם שהביא דעות האחרונים בזה

השני הוקשה גם לי זה מכבר, וכשחיפשתי מצאתי את הנצי"ב שמבאר כך בהעמק דבר על התורה. לא ידעתי שזה נמצא כבר בראשונים.

תודה לכולם, הרי שבאמת מדובר בידיעות נחוצות.

אם הוקשה לכם השנית, הנה נמצא כך בעוד מהקדמונים, וכפי שאצטט.

אבל הידיעה הראשונה גם נחוצה מאד, כי בפשוטו יפלא מהו הענין הזה שאדם צריך למסור עצמו למיתה ולעשות על דעת כן, ומי פתי וכו'. ולדבריו מבואר שגם בזה הענין הוא להכחיש את השגגה ואת התליה בגוזמא וכו', (ואולי גם אי"צ לומר כן בפירוש אלא סגי שיהיה בדרגה של חבר לענין זה).

ר' חיים פלטיאל פרשת כי תצא
א"ת אי אתרו בה בין בעיר בין בשדה חייבת אי לא אתרו בה בין בעיר בין בשדה פטורה, וי"ל דבסוף כי אתרו בה בעיר א"כ תחילה וסוף היו ברצון ובשדה הואיל ותחילתה באונס אף על פי כן שסופה ברצון פטורה דאיכא למימר יצרה אלבשה.

חזקוני דברים פרק כב
ואם תאמר מה חלוק יש בין עיר לשדה שחלק הכתוב ענינם בשתי פרשיות כאן וכאן דינם בסקילה, שיש פתחון לבעל דין לחלוק ולומר שלא צעקה ונתרצית דאי צעקה הוו שמעי לה דהא הוו תמן סהדי דכתיב ומת האיש ואין מיתה בלא עדים והתראה, אלא י"ל שיש חלוק בשדה מבעיר כיצד אם מצאה בעיר לעולם תדון בסקילה אם לא צעקה אבל אם צעקה בשדה אפילו באו עדים באמצע הביאה וראוה שנתרצית לעבירה פטורה היא.

על העניין הראשון זכור לי שיש משהו מרב האי גאון

לגבי הנושא הראשון
לפי השיטה שחבר אינו צריך התראה (רבי יוסי?) אולי אין בכלל הלכה זו שצריך שיתיר עצמו למיתה (ולפי שיטה זו, גם מי שאינו חבר, אין צריך שיתיר עצמו למיתה). כך מונח לי בראש. בהמשך אבדוק בל"נ.

תודה רבה, אשמח להשלמת הפרטים.

יש שאלה נוספת בהא דחבר אי"צ התראה;
הרי במי שאינו חבר צריך להתרות תוכ"ד למעשה העבירה, אבל ביותר מכך אמרי' דלמא אשתליין. וק' למה מי שמתרים בו בסמוך כ"כ (אבל יותר מכדי דיבור) עלול לשכחה יותר מחבר?

יש"כ.

בהאי קרא דלנערה לא תעשה דבר, לכאו' הקו' היא יותר, היתכן לומר שהשוגג פטור והאנוס חייב.
ויש בזה דברים בשם הגרחי"ש שליט"א, (אשמח לראותם בלשונו, אם יש).
אבל הראש' הנ"ל לא הקשו מצד זה אלא רק מהאי דינא דצריך להתיר עצמו למיתה.
ועכ"פ לפי תירוצם ג"ז מיושב.

כאן יש בעניין זה מהגרחי"ש.

תוספות סנהדרין מא.
באשה חבירה - ולא בעי ר' יוסי שיתיר עצמו למיתה אי נמי חבר כאילו התיר עצמו.

עוד בענין מתיר עצמו למיתה, דברים יסודיים ב'זכר דבר' להגרד"ל סי' ה.

עושה חדשות כתב:בפשוטו יפלא מהו הענין הזה שאדם צריך למסור עצמו למיתה ולעשות על דעת כן, ומי פתי וכו'.

ובפרט ק' להאי מ"ד בסנהד' דע"ב: דרודף נמי אין להורגו עד שיתרו בו ויתיר עצמו למיתה.