פורום אוצר החכמה

חינוך קטן, כשבירך ויצא בדיעבד
מה הדין קטן שבירך שהכל על מזונות,
אם יש להורות לו לברך שוב מזונות, כדי שיתחנך לברך באופן מתוקן
או שמכל מקום הלא נתחנך בעצם הברכה

הלא אנו רוצים לחנכו שידע איך לנהוג כשיהיה גדול ובמקרה זה כשיהיה גדול לא יצטרך לחזור א"כ למה נצווה עליו לעשות דבר שאינו נכון לכשיהיה גדול ונמצא שאין אנו מלמדים אותו הפוך ממה שעליו לנהוג לכשיהיה גדול

אפשר שאין חינוך אל בדרך התמדה, ואת ברכת 'מזונות' יברך מחמת החינוך כראוי.

מסתבר שיש בזה דברים מפורשים, השאלה לעניות דעתי

יש לתלות במחלוקות לגבי קידוש ביוה"כ, והבדלה בת"ב שחל במוצ"ש.

כח עליון כתב:מה הדין קטן שבירך שהכל על מזונות,
אם יש להורות לו לברך שוב מזונות, כדי שיתחנך לברך באופן מתוקן
או שמכל מקום הלא נתחנך בעצם הברכה

לכאורה עיקר דין חינוך הוא לעשותו כגדול אך לא שייך שבגדול נגיד שיוצא ידי חובה ובקטן לא יוצא.

מה שכבודו טוען הוא חינוך בדיבור ולא במעשה ובודאי שצריך ללמדו הלכות ברכות.

נסתפקתי האם שייך לקבל שבת רק ממלאכה אבל לא משאר דברים ויוכל להמשיך לאכול ללא קידוש?

דעת הדגול מרבבה והשו"ע הרב שיש קבלת שבת לעניין מלאכה ולא לעניין קדושת שבת.
אמנם לעצם איסור אכילה לאחר קבת שבת עיין כאן
viewtopic.php?f=7&t=30686&hilit=%D7%9C%D7%A9%D7%AA%D7%95%D7%AA+%D7%A7%D7%A4%D7%94

מפרסם שאלה בעבור חבר:

שלום וברכה,

האם מותר להוריד שירים/שיעורי תורה/סירטונים קצרים של רבנים? ואם כן האם מותר גם לפרסם את זה הלאה?

השאלה היא מבחינת זכויות יוצרים. האם ברגע שאני מוריד שיר - גם אם יש עליו זכויות יוצרים - ברגע שזה באינטרנט וכל אחד יכול להוריד את זה, זה כבר נחשב זוטו של ים? או שמא זה לא נחשב. וגם אם זה לא נחשב זוטו של ים, האם זה רק בשירים או בכל קובץ שניתן להרוויח כסף מהפרסום שלו?

ומה בעניין שיעורי תורה או בדברים שאנשים מעלים לזיכוי הרבים,האם אפשר לומר שעל דעת זה הם העלו את זה (שאנשים גם יורידו את הדברים ויפיצו גם לאחרים), או שלא? ועוד, אפילו אם מעלה השיעור העלה את הקובץ לזיכוי הרבים, האם יש חשש מצד מה שאני מפסיד את האתר שמרוויח מהפרסומות שהוא משלב בסרטונים?

נשאלתי אם יש איסור ריבית על מנת שיראה לו מראה יפה או ישמיע לו קול יפה. וצ"ע.

שולחן ערוך יורה דעה הלכות רבית סימן קס סעיף יב
לא יאמר לו: הודיעני אם בא איש פלוני ממקום פלוני. הגה: וכן שאר רבית דברים בעלמא, אסור. (טור). ואפילו לטובת הנאה בעלמא, כמו שיתבאר בסוף הסימן.

מוליך ד' אמות ברה"ר למעלה מעשרה אכן פטור, או רק בזורק? האם זה מוזכר בהלכה בהדיא?

מפורש שחייב - גמרא שבת דף ח' סוף ע"ב. ומשם ברמב"ם [שבת פי"ב הי"ד]:

המעביר חפץ מתחלת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים אף על פי שהעבירו למעלה מראשו חייב

בשו"ע כמדומני דליתא, כי אין מגמתו להאריך בדיני חיוב כיון דממילא אסור

צריך לזכור שכך היתה עבודת הלויים!

חיים סגל כתב:מפורש שחייב - גמרא שבת דף ח' סוף ע"ב. ומשם ברמב"ם [שבת פי"ב הי"ד]:

המעביר חפץ מתחלת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים אף על פי שהעבירו למעלה מראשו חייב

בשו"ע כמדומני דליתא, כי אין מגמתו להאריך בדיני חיוב כיון דממילא אסור

כן, אבל בכל זה מדובר שהיה עקירה והנחה בתוך י'. אני מדבר על עצם העברת ד' אמות ברה"ר כשהעקירה והנחה למעלה מעשרה.

לא הבנתי איפה זה היה מונח כשעקר אותו? במקום פטור? ואיפה הניחו שוב במקום פטור?

לענין כתב:צריך לזכור שכך היתה עבודת הלויים!

קודם כל מנין לך שהלוים סחבו למעלה מעשרה? שנית, לכ' אם מעבודת הלוים אז דוקא 'משאוי' 'בכתף', (ראה שבת צב.) אבל חפץ ביד מנלן, הרי אחרי הכל אמרו אין רשות הרבים למעלה מעשרה.

אוצר החכמה כתב:לא הבנתי איפה זה היה מונח כשעקר אותו? במקום פטור? ואיפה הניחו שוב במקום פטור?

א. דבילה שמנה דבוקה בכותל למעלה מעשרה, עקרה משם, העבירה מאה אמות ברה"ר, והדביקה בכותל אחר.
ב. יותר מזה, אדם יוצא מהבית עם צלחת טשולנט, והולך לבית אחר, והכל בסך הכל בגובה של 80 ס"מ שזה בסה"כ חצי מגובה אדם, מה הבעיה? זה הרי למעלה מעשרה ולא היה הנחה ברה"ר?

כעת ראיתי ביאור הלכה סוף סי' שמ"ז ע"ש.

כל האשכול הזה בלול ומבולבל עד בלי די.
נעשה סדר.
המוציא משאוי למעלה מעשרה חייב, שכך היתה עבודת הלויים. זו גמרא בשבת צ"ב א'. לחלק בין נשיאה בכת לנטילה ביד, היא דברי נביאות [ובעיקר הדבר ראה בדברי הריטב"א עירובין בשם הר"מ ב"ר שניאור שמסביר שכל מה שבידו של אדם נקרא כאילו הוא למטה מעשרה, גם אם החפץ עצמו הוא למעלה מי'].

במקרים שהביא דרך ישרה -
א. דבילה שמנה דבוקה בכותל למעלה מעשרה, עקרה משם, העבירה מאה אמות ברה"ר, והדביקה בכותל אחר.
ב. יותר מזה, אדם יוצא מהבית עם צלחת טשולנט, והולך לבית אחר, והכל בסך הכל בגובה של 80 ס"מ שזה בסה"כ חצי מגובה אדם, מה הבעיה? זה הרי למעלה מעשרה ולא היה הנחה ברה"ר?
אז ככה.
המקרה הראשון הוא עקירה ממקום פטור, ולכן פטור בודאי.
המקרה השני, קוראים לזה מעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר שנחלקו בו הראשונים, התו' בעירובין עם הרמב"ן והרשב"א.

הביאור הלכה שציין דרך ישרה, מדבר על אדם שעמד בתוך הבית והוציא את ידו מהחלון הגבוה למעלה מעשרה טפחים. שום קשר לנושא האשכול.

לענין כתב:כל האשכול הזה בלול ומבולבל עד בלי די.
נעשה סדר.
המוציא משאוי למעלה מעשרה חייב, שכך היתה עבודת הלויים. זו גמרא בשבת צ"ב א'. לחלק בין נשיאה בכת לנטילה ביד, היא דברי נביאות [ובעיקר הדבר ראה בדברי הריטב"א עירובין בשם הר"מ ב"ר שניאור שמסביר שכל מה שבידו של אדם נקרא כאילו הוא למטה מעשרה, גם אם החפץ עצמו הוא למעלה מי'].

אבל הריטב"א הזה אינו להלכה, שכן המשנ"ב בסי' שמ"ז סק"ח נוקט בפשטות לא כסברא זו, ולא הביא סברא זו אלא בסוף ד'יש חולקין', ואפי' אינו מביא סברתם.

לענין כתב:במקרים שהביא דרך ישרה -
א. דבילה שמנה דבוקה בכותל למעלה מעשרה, עקרה משם, העבירה מאה אמות ברה"ר, והדביקה בכותל אחר.
ב. יותר מזה, אדם יוצא מהבית עם צלחת טשולנט, והולך לבית אחר, והכל בסך הכל בגובה של 80 ס"מ שזה בסה"כ חצי מגובה אדם, מה הבעיה? זה הרי למעלה מעשרה ולא היה הנחה ברה"ר?
אז ככה.
המקרה הראשון הוא עקירה ממקום פטור, ולכן פטור בודאי.
המקרה השני, קוראים לזה מעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר שנחלקו בו הראשונים, התו' בעירובין עם הרמב"ן והרשב"א.

לגבי המקרה השני טעיתי, כי הרי הדוגמא הזו זה ממש 'מושיט' שע"ז אמרו שודאי חייב דכן הי' בעגלות המשכן, וממילא איני מבין מה זה קשור למחלוקת. אבל עדיין יש לומר דלקחת משהו מהבית ולקחת אותו בגובה של למעלה מ-80 ס"מ או למעלה ממטר ולטייל אתו ברה"ר כמה אמות שירצה אין בזה בעי', שהרי זה למעלה מעשרה.
אבל כאמור הביאור הלכה שהזכרתי מציין שזה מחלוקת אם טלטול ברה"ר למעלה מעשרה לכתחילה מותר או אסור.

לענין כתב:הביאור הלכה שציין דרך ישרה, מדבר על אדם שעמד בתוך הבית והוציא את ידו מהחלון הגבוה למעלה מעשרה טפחים. שום קשר לנושא האשכול.

מה ההבדל? תסתכל ברשב"א שהביאור הלכה מציין ותראה שהוא מערב את שני הענינים, הוצאת היד והעברת ד"א ברה"ר.

ב"ה
מיטת קומותיים היא למעלה מעשרה טפחים. אם היא חייבת במעקה?
ואם המעקה נשבר האם יש איסור להשהותו?

לענין נט"י או טבילה באופן שמתירים ליטול או לטבול עם תחבושת וכדו' אבל יש חציצה על התחבושת האם זה מעכב או לא?

תלוי בטעם ההיתר.
אם ההיתר הוא שהתחבושת וכד' אינה מהודקת והמים נכנסים מתחתיה אז לכאורה אין נפק"מ אם יש חציצה על התחבושת.
אם ההיתר הוא מחמת שהתחבושת בטלה ליד כגון שודאי לא יורידו אותה מחמת שאז תכאב המכה אז יש לומר שהתחבושת בטלה אבל אם יש עליה חציצה אז זה כמו חציצה על הגוף והיא מעכבת.

ההיתר הוא "מיעוטו ואינו מקפיד עליו אינו חוצץ", ואם יש חציצה על חציצה זה יהיה רובו? יהיה מקפיד? ודאי שזה לא מגרע.

א. לא ברור שזה הטעם כפי שכתבתי קודם.
ב. איני חושב שחציצה על חציצה תהפוך מיעוט לרוב אבךל בהחלט יתכן שעל התחבושת אינו מקפיד כי הוא צריך אותה ועל מה שאינו צריך הוא כן יקפיד והופך למיעוט המקפיד

מבואר בפוסקים שלאחר סיום תפלת העמידה יש להמתין במקום שבו הגיע לאחר השלוש פסיעות עד שהש"ץ מגיע לקדושה ואז חוזרים למקום.

מה הדין במעריב? מתי חוזרים למקום? בתחילת הקדיש תתקבל, באמצעו או בסופו?

ודעת הגרשז"א (הליכות שלמה תפילה יב יג) עד תחילת הקדיש ובשבת עד ויכולו.

דבר חידוש ראיתי בספר 'נפש הרב' - על הגרי"ד מבוסטון:
"בתפלת ערבית נהג להמתין במקום שכלו הג' פסיעות עד שגמר הש"ץ לומר עושה שלום במרומיו דקדיש תתקבל. ואפילו בלילי יוה"כ נהג כן, לעמוד על עמדו שעה ארוכה עד שגמר הש"ץ לומר הקדיש תתקבל"!

ומוסיף שם:
"וראיתי אצל הגרמ"פ ז"ל, שבתפלת ערבית היה ממתין במקום שכלו הפסיעות עד שגמר הש"ץ לומר 'לעילא מן כל ברכתא וכו'', ואז פסע ג' פסיעות וחזר למקומו. ואולי ה"ט דמעיקר הדין כבר נגמר הקדיש בזה, והשאר (תתקבל ואילך) הוא רק תוספת בעלמא, ועיין".

צ"ע לי, מה דינו של נביא שקר, במקום פיקוח נפש דאם לא יתנבא לשוא יהרגוהו לאלתר.
צדדי הספק, למה שכתב היש"ש [ב"ק פ' דו"ה] דלהגיד דין שאינו נכון הרי זה בכלל יהרג ואל יעבור.

על עצם השאלה איני יודע, אבל לא נראה לי שאי אפשר להשוות דין זה לדינו של היש"ש. הלא נימוקו של היש"ש (בנוסף לראייתו מן הגמרא) הוא שכפירה בתורה הוא יהרג ואל יעבור, ומה לי כפירה בכולו מה לי כפירה במקצתו. נראה לי שסברא זו כלל לא שייך לגבי הוראת נביא, שאין להם דין של גופו של תורה, ובדרך כלל אין להם דין של תורה בכלל (ובאמת מסופקני אם דברי היש"ש אמורים הדינים דרבנן - ואולי תלוי במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן האם העובר על דין דרבנן עובר בבל תסור)

בשו"ע סי' צ סע' כא מבואר שמותר להתפלל מאחורי אדם, ובסע' כד מבואר שאסור להתפלל מאחורי רבו.
להסוברים שהטעם ברבו הוא משום שנראה כמשתחוה לו, מ"ש אדם אחר? וכ"ת משום שהוא רבו, הרי המ"ב (סקע"א) פסק שאסור להתפלל מול מראה שנראה במשתחה לעצמו. [ברבו התירו אם כך סדר ישיבתם בבה"כ, האם גם באדם אחר נאמר שרק התירו בכה"ג?]

ויש לשאול שאלה זו בעוד כמה כיוונים (כגון מ"ש אחור אדם אחר ממראה [אפשר ליישב שאין הדרך להשתחוות לאחורי אדם, אולם א"כ מ"ש רבו], וכן מדוע יש שהתירו להתפלל מול תמונה של צדיק או בעלי חיים כשעוצם עיניו מה שאסור במראה. ועוד')

האם יש ביאור בכל זה?

לגבי הסיפא - מוזר לי שהתירו בעינים עצומות מול תמונה ולא מול מראה. הידוע למר שהתירקו בזה ולא בזה? מסברה מי שיאסור יאסור בשניהם.
לגבי הרישא - כיוון שהיחס של האדם לרבו הוא יחס של כפיפות (לפחות כך ראוי) אז החשש שנראה כמשתחווה לו קיים יותר מאשר אדם רגיל.
השתא דאתינא להכי אולי יש לומר שגם החשש שמשתחווה לעצמו הוא יותר חשש מלאדם אחר ובזה לייב את מי שכתב כמו שכתב מר אם אכן כתב כן

יפה כתב, והיה מקום לחזק את דבריו, דהלא מקובלנו שכל איסורי התורה נדחים מפני פיקוח נפש מלבד ג' עבירות חמורות.
ואולם יש לדון, במקום שהנביא שקר, מתנבא שציווהו הקב"ה לשנות מדיני התורה לשעה או לדורות, ובזה שפיר דומים הדברים לנידון היש"ש לשנות מהתורה.

בסימן לב סוס"ק ס"ז כתב המשנ"ב "...וכל שכן אם נפלה על הקלף טיפת דיו ממש ונעשה כמין חצי אות דלא שרי להשלים האות על ידי כתיבה והבית יוסף והרמ"א באה"ע בסי' קכה ס"ד מקילין אפילו בזה הדין האחרון וסוברין דלא מקרי חק תוכות אלא כשגומר האות על ידי חקיקה אך האחרונים מצדדין להחמיר בזה הדין האחרון אם לא שמושך הטיפת דיו הלחה ומזיזה ממקום למקום עד שעושה ממנה אות שלם דזה הוי כתיבה".
ומה שכתב 'אם לא שמושך וכו' מקורו מפמ"ג שם א"א כ"ג בשם הט"ז אה"ע סי' קכ"ה סק"י.

ונסתפקתי האם אפ"ל דדינא דהט"ז הנ"ל הוא אף באופן שמי שפסול לכתוב כתב אות שלמה, וכשהדיו עדיין לח בא כשר ועבר על האות הנ"ל לכל צדדיה שיוכשר הדבר?

הטור באה"ע ריש סימן קכ' בשם הרמ"ה דהאומר לעדים כתבו גט ותנו לאשתי אין צריכים לזכות לבעל הנייר קודם כתיבה אלא אע"ג דכתבו משלהם ונתנו לאשה הגט כיון דבשליחותו קא עבדי מכי יהבי ליה לאשה בשליחותיה דבעל כמאן דיהבו לבעל והדר בעל ויהיב לאיתתא דמי דמכיון דמזכי לאיתתא בשליחותיה אקנו לבעל לגרושי ביה נמצא דזכית הבעל וגירושי האשה באין כאחד עכ"ד
אשמח לביאורים בזה

כיון שהגט צריך להיות ממונו של בעל, והעדים יודעים זאת וכן האשה, אם כן כאשר עושים העדים מעשה גירושין והאשה "מעשה קבלה", אם כן הוי על דעת שהגט יהיה בכשרותו ובכלל זה שהנייר יהא ממונו של בעל, ואם כן העדים "מזכים" והאשה "זוכה" לבעלה ומקבלת ממנו באותו הרגע את הגט.

מדין ערב ועבד כנעני.

מעשה שהיה. במקום מסויים יש שביל לקיצור דרך ובקטע ממנו יש ירידה תלולה וכאשר יורדים גשמים או שלגים אנשים מחליקים. תפס מישהו יוזמה ובעזרת צינור מאולתר עשה מין מעקה שניתן לאחוז בו בשעת הירידה. האנשים המשתמשים בשביל ביררו מי מאחרי המעקה ברכו אותו על זכות זיכוי הרבים שבידו ורצו להשתתף בהוצאות.
א. האם לאחר מעשה ניתן להשתתף בזכות מסויימת בכדי לקבל בה חלק, או שמא עבר זמנו בטל קרבנו. לדוגמא רוצים לבנות מקוה ויש כמה שלא מעוניינים להשתתף מסיבה כלשהיא, כעת לאחר שהם רואים את המקווה גמור נוקף אותם מצפונם והם רוצים לנדב סכום כסף שגם להם יהיה חלק.
ב. במקרה שלנו לעיל שמדובר באדם בודד, האם נכון להציע ליזם לאחר מעשה להשתתף, ואם מסכים שישתתפו, האם ההשתתפות גורעת מחלקו בזכות ועוברת להם.

אם מעשה המצווה כבר הסתיים לגמרי - "אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו" כהלל ושבנא (סוטה כא,א).
אבל אם מישהו שקע בחובות כתוצאה מתרומה לציבור ובא אחר ומוציא אותו מהחובות - מסתמא שכרו כפול מן השמים.
כנלפענ"ד.

זאב ערבות כתב: האם ההשתתפות גורעת מחלקו בזכות

קצת קשור לאשכול על עמל או תוצאה. שהרי הוא מצידו השקיע מאמץ וכו' (ובמקרים אחרים גם כסף) שלא ע"מ שמישהו ישתתף עמו. וא"כ מצידו עשה מלאכה שלימה. לאידך, במבחן התוצאה, לאחר שהקריב מעצמו, הרי משתתפים עמו...