פורום אוצר החכמה

כתב הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות (יא,ט) לגבי זר שאכל חטאת העוף, שלוקה שתים - אחת משום זר שאכל קודש ואחת משום נבלה, מפני שהן שני איסורין הבאין כאחד.
וצריך להבין כיצד באו שני האיסורין כאחד, שהרי איסור אכילת קדשי קדשים לזר הוא משעת זריקת-הדם (או בעוף - מיצוי הדם), ואילו איסור נבלה הוא משעת צאת נפשו של העוף!
אלא יש לומר, שעד לשעת מיצוי הדם לא חל איסור נבלה, משום איסור מעילה שקדמו (שהרי הוא חל כבר בחיי העוף) ואינו סר מן העוף עד לשעת היתרו לכהנים (כמפורש בהלכות מעילה), ורק בשעת מיצוי הדם חלים שני האיסורים כאחד - גם איסור אכילה לזרים וגם איסור נבלה שעתה "חזר וניעור".
ובזה מובן מדוע כתב הרמב"ם דין זה דווקא לגבי חטאת ולא לגבי עולה, שבה לא חל איסור נבלה, שהרי מעולם לא פקע ממנה איסור מעילה (שאגב, הרמב"ם לומד שאזהרתו של כל מועל היא מהאיסור לאכול מבשר העולה)!
ובזה יובן ג"כ מדוע לעיל הלכה ד כתב הרמב"ם שאיסור אכילה קודם זריקה הוא בקדשים קלים, כי בקדשי קדשים הם עדיין אסורים משום הלאו של מעילה, שאינו פוקע עד לזריקת הדם (ומה שכתב שם שכל האוכל גם מקדשי קדשים לפני זריקה לוקה - אינו לוקה משום "לפני זריקה" אלא משום "אוכל מבשר עולה" שהוא אזהרתו של כל מועל).

לא בדקתי אם דנו בזה במפרשיו או באחרונים, ועכ"פ אשמח לקבל תגובות, הערות, הארות וכו'.

מסתברין דבריו הישרים.

ברוך שכיוונתי לסברת התוס' (יבמות לג,א ד"ה אלא).

עזריאל ברגר כתב:כתב הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות (יא,ט) לגבי זר שאכל חטאת העוף, שלוקה שתים - אחת משום זר שאכל קודש ואחת משום נבלה, מפני שהן שני איסורין הבאין כאחד.
וצריך להבין כיצד באו שני האיסורין כאחד, שהרי איסור אכילת קדשי קדשים לזר הוא משעת זריקת-הדם (או בעוף - מיצוי הדם), ואילו איסור נבלה הוא משעת צאת נפשו של העוף!
אלא יש לומר, שעד לשעת מיצוי הדם לא חל איסור נבלה, משום איסור מעילה שקדמו (שהרי הוא חל כבר בחיי העוף) ואינו סר מן העוף עד לשעת היתרו לכהנים (כמפורש בהלכות מעילה), ורק בשעת מיצוי הדם חלים שני האיסורים כאחד - גם איסור אכילה לזרים וגם איסור נבלה שעתה "חזר וניעור".
ובזה מובן מדוע כתב הרמב"ם דין זה דווקא לגבי חטאת ולא לגבי עולה, שבה לא חל איסור נבלה, שהרי מעולם לא פקע ממנה איסור מעילה (שאגב, הרמב"ם לומד שאזהרתו של כל מועל היא מהאיסור לאכול מבשר העולה)!
ובזה יובן ג"כ מדוע לעיל הלכה ד כתב הרמב"ם שאיסור אכילה קודם זריקה הוא בקדשים קלים, כי בקדשי קדשים הם עדיין אסורים משום הלאו של מעילה, שאינו פוקע עד לזריקת הדם (ומה שכתב שם שכל האוכל גם מקדשי קדשים לפני זריקה לוקה - אינו לוקה משום "לפני זריקה" אלא משום "אוכל מבשר עולה" שהוא אזהרתו של כל מועל).

מענין לענין, בגמרא חולין קא. האוכל גיד הנשה של נבילה רבי מאיר מחייב שתים (דס"ל שאיסור נבילה חל על גיד הנשה כיון שהוא איסור כולל) וחכמים אומרים אינו חייב אלא אחת (דלית להו איסור חל על איסור באיסור כולל) ומודים חכמים לרבי מאיר באוכל גיד הנשה של עולה ושל שור הנסקל שחייב שתים. פירש"י, של עולה. דחמיר איסוריה ושל שור הנסקל, ומאי חומריהו שאסורין בהנאה. (ובאיסור חמיר מודים חכמים דאמרינן איסור חל על איסור).

והנה יש לעיין כאן על איזה איסור מיירי בגמרא באוכל הגיד של עולה, אי מיירי מאיסור אכילת בשר העולה הנ"ל או מהאיסור הכללי של הנאה מהקדש (מעילה) - ולכאורה מזה דנקיט 'עולה' ולא סתם אוכל גיד הנשה של מוקדשים (בין בקדשי מזבח ובין בקדשי בדה"ב) משמע דלא מיירי מאיסור מעילה אלא דוקא מאיסור אכילת בשר עולה, אבל לכאורה זה רק איסור אכילה ולא איסור הנאה ומאי חומריה דאיסור אכילת עולה מאיסור אכילת גיד הנשה.

ואם נאמר שהכוונה כאן הוא לאיסור מעילה (וכן נראה מדברי התוס' ביבמות שכבודו ציין לזה - בדף לג. ד"ה אלא) יש לכאורה להקשות דלא דמי לאיסור שור הנסקל, דבמעילה עיקר האיסור הוא ההנאה ואכילה הוא רק א' מאופני הנאה, משא"כ בשור הנסקל האיסור הוא האכילה אלא דילפינן שגם שאר הנאות אסורות. ולכאורה אף אם ליכא דין של איסור חל על איסור, מכ"מ יתחייב משום איסור מעילה באוכל גיד הנשה שכן נהנה מן הקודש - כלומר, אין איסורה של גיד הנשה שהוא איסור אכילה דומה לאיסור מעילה שכל כולה הוא איסור הנאה.

הגע בעצמך, מי שנשבע שלא 'יהנה' מגיד הנשה ואוכלה, האם לא יתחייב על מה שעבר על שבועתו אף אם אין איסור שבועה חל על איסור גיד הנשה, הרי כל שבועותו לא היתה על אכילת גיד הנשה שמושבע ועומד עליה אלא שאסר על עצמו דבר אחר לגמרי ורק ההנאה בא לו כאן על ידי אכילה.

אולם, לפי שיטת הרמב"ם שכל אזהרת מעילה נלמד מאיסור אכילת עולה, הדברים מובנים הפלא ופלא - שאף שהגמרא כאן מיירי מאזהרת מעילה שכוללת כל מיני קדשים, נקטה הברייתא 'עולה' משום שזה הוא הבנין אב להלאו ואזהרה של מעילה בהקדש, ולכן אם לא אמרינן דבאיסור חמור איסור על על איסור לא היה לוקה משום אזהרת מעילה, שכל כולה אינה ביסודה אלא איסור אכילה ואם אין האיסור חל על אכילת העולה אינה חל על הנאה מהעולה גם כן.

והיסוד הזה השריש לנו הרמב"ם בפירושו על משניות (כריתות פ"ג, מ"ד) שביאר דלכן אין להלקות את מי שבשל חלב בחלב (ציר"י בקמ"ץ) ואכלה אינו לוקה על האיסור של הנאה מבשר בחלב בנוסף להאיסור של אכילת חלב, משום שמה שבשר בחלב נאסר בהנאה הוא רק מפני שאסרו הכתוב לאכילה, וכל איסור אכילה אסור בהנאה עד שיפרט לך הכתוב וכו' ולפיכך כשאנו אומרים אין איסור חל על איסור לא יחול איסור בשר בחלב על איסור נבילה ולא יהי' אסור בהנאה והאוכל ממנו לוקה משום נבילה ואין שם איסור בשר בחלב. ודו"ק

הסיום לא ברור.
למיטב זכרוני, המבשל נבלה בחלב ואכלה לוקה שלש, כמדובר בגמרא על המבשל גיד בחלב וכו'.

עזריאל ברגר כתב:הסיום לא ברור.
למיטב זכרוני, המבשל נבלה בחלב ואכלה לוקה שלש, כמדובר בגמרא על המבשל גיד בחלב וכו'.

עי' בהרמב"ם שם שציינתי פרק ג' משנה ד':

ויש במה שנשאנו ונתננו עכשיו נקודה נפלאה, אנו מייעדין עליה לפי שהיא מפתח לעניינים אחרים, ומוסף על מה שיש בה מדקדוק העיון. וזה, שידוע הוא שבשר בחלב אסור בהנאה, והחלב דרך משל מותר בהנאה, לכשיבושל החלב עם החלב למה אינו חל איסור בשר בחלב על איסור חלב, והוא ההיקש בנבילה, שהוא איסור מוסיף כמו שאמרנו כאן בחלב הקדשים, ונתחייב על אכילתו מעילה לפי שניתוסף בו איסור הנאה. והתשובה על זה, שבשר בחלב נאסר בהנאה מפני שאסרו הכתוב לאכילה כמו שהקדמנו, שכל איסור באכילה אסור בהנאה עד שיפרט לך הכתוב, ואין שם כתוב שאוסר אכילתו [וכתוב שאוסר הנאתו], רק שני העניינים יחד הם איסור בשר בחלב, ולפיכך כשאנו אומרים אין איסור חל על איסור לא יחול איסור בשר בחלב על איסור נבילה, ולא היה אסור בהנאה אבל הוא מותר בהנאה והאוכל ממנו לוקה משום נבילה, ואין שם איסור בשר בחלב כל עיקר לפי שלא חל, ולא תהיה הקושיא במקומה עומדת ויהיה כמו חלב קדשים בשווה, אלא אם אמרנו עליו שהוא אסור בהנאה כמו שאנו אומרים בקדשים והאוכל ממנו אינו חייב משום בשר בחלב אז היה ראוי להקשות, ואין הדבר כן, אלא אנו אומרים שבשר זה בחלב לא נאסר בהנאה, הלא תראה המשנה אמרה בפירוש שבשר בהמה טמאה מותר לבשל בחלב ומותר בהנאה. וכבר נתבאר זה במקומו. וזכור העניין מפני שהוא מטעה הכל, ותקיש עליו בכל הדומה לו:

יישר כח.
ובגמרא בסוגיית המבשל גיד הנשה בחלב - אפשר לומר שאכן אין בזה מלקות, עיי"ש.
וכן פסק הרמב"ם להלכה:

אבל המבשל בשר מתה או חלב וכיוצא בהן בחלב לוקה על בשולו ואינו לוקה על אכילתו משום בשר בחלב. שאין איסור בשר בחלב חל על איסור נבילה או איסור חלב.

כל כללי אין איסור חל על איסור (מתוך משניות שערים עמ"ס יבמות שעומד לצאת לאור לעתיד):

ר_חיים_הקטן כתב:כל כללי אין איסור חל על איסור (מתוך משניות שערים עמ"ס יבמות שעומד לצאת לאור לעתיד):

איסור חל על איסור - משניות שערים יבמות.pdf

יישר כח.

כמה הערות (לאחר שעברתי ברפרוף על הסיכום הנאה):
א. ההערות הממוספרות באות כולן בסיום הקובץ, אך המספור שלהן הוא לכל עמוד בנפרד, ואינני מצליח לעקוב אחריהן, וחבל.
ב. לגבי נבלה בחלב - הוא כותב בפשטות שהאיסור חל, נגד דברי הרמב"ם הנ"ל!
ג. לא הביא את הדין שאיסור פיגול חל על איסור מעילה אפילו כשאין בו איסור מוסיף או כולל (אולי מדין "איסור חמור"? ועכ"פ זוהי גזירת הכתוב הנלמדת מפסוקים), דהיינו בחטאת העוף ובמנחות הנאכלות (לרבות לחם-הפנים) - viewtopic.php?p=521977#p521977

עזריאל ברגר כתב:

ר_חיים_הקטן כתב:כל כללי אין איסור חל על איסור (מתוך משניות שערים עמ"ס יבמות שעומד לצאת לאור לעתיד):

איסור חל על איסור - משניות שערים יבמות.pdf

יישר כח.
א. ההערות הממוספרות באות כולן בסיום הקובץ, אך המספור שלהן הוא לכל עמוד בנפרד, ואינני מצליח לעקוב אחריהן, וחבל.
viewtopic.php?p=521977#p521977

נכון, זה לפני העימוד. אחרי העימוד, יהיו ב' מיני הערות על הדף.

מיללער כתב:
מענין לענין, בגמרא חולין קא. האוכל גיד הנשה של נבילה רבי מאיר מחייב שתים (דס"ל שאיסור נבילה חל על גיד הנשה כיון שהוא איסור כולל) וחכמים אומרים אינו חייב אלא אחת (דלית להו איסור חל על איסור באיסור כולל) ומודים חכמים לרבי מאיר באוכל גיד הנשה של עולה ושל שור הנסקל שחייב שתים. פירש"י, של עולה. דחמיר איסוריה ושל שור הנסקל, ומאי חומריהו שאסורין בהנאה. (ובאיסור חמיר מודים חכמים דאמרינן איסור חל על איסור).

והנה יש לעיין כאן על איזה איסור מיירי בגמרא באוכל הגיד של עולה, אי מיירי מאיסור אכילת בשר העולה הנ"ל או מהאיסור הכללי של הנאה מהקדש (מעילה) - ולכאורה מזה דנקיט 'עולה' ולא סתם אוכל גיד הנשה של מוקדשים (בין בקדשי מזבח ובין בקדשי בדה"ב) משמע דלא מיירי מאיסור מעילה אלא דוקא מאיסור אכילת בשר עולה, אבל לכאורה זה רק איסור אכילה ולא איסור הנאה ומאי חומריה דאיסור אכילת עולה מאיסור אכילת גיד הנשה.

ואם נאמר שהכוונה כאן הוא לאיסור מעילה (וכן נראה מדברי התוס' ביבמות שכבודו ציין לזה - בדף לג. ד"ה אלא) יש לכאורה להקשות דלא דמי לאיסור שור הנסקל, דבמעילה עיקר האיסור הוא ההנאה ואכילה הוא רק א' מאופני הנאה, משא"כ בשור הנסקל האיסור הוא האכילה אלא דילפינן שגם שאר הנאות אסורות. ולכאורה אף אם ליכא דין של איסור חל על איסור, מכ"מ יתחייב משום איסור מעילה באוכל גיד הנשה שכן נהנה מן הקודש - כלומר, אין איסורה של גיד הנשה שהוא איסור אכילה דומה לאיסור מעילה שכל כולה הוא איסור הנאה.

הגע בעצמך, מי שנשבע שלא 'יהנה' מגיד הנשה ואוכלה, האם לא יתחייב על מה שעבר על שבועתו אף אם אין איסור שבועה חל על איסור גיד הנשה, הרי כל שבועותו לא היתה על אכילת גיד הנשה שמושבע ועומד עליה אלא שאסר על עצמו דבר אחר לגמרי ורק ההנאה בא לו כאן על ידי אכילה.

אולם, לפי שיטת הרמב"ם שכל אזהרת מעילה נלמד מאיסור אכילת עולה, הדברים מובנים הפלא ופלא - שאף שהגמרא כאן מיירי מאזהרת מעילה שכוללת כל מיני קדשים, נקטה הברייתא 'עולה' משום שזה הוא הבנין אב להלאו ואזהרה של מעילה בהקדש, ולכן אם לא אמרינן דבאיסור חמור איסור על על איסור לא היה לוקה משום אזהרת מעילה, שכל כולה אינה ביסודה אלא איסור אכילה ואם אין האיסור חל על אכילת העולה אינה חל על הנאה מהעולה גם כן.

מצאתי בחזון איש על כריתות (ליקוטים סק"ה) בדף כג: דאמרינן שם דאתי איסור מעילה חל על איסור חלב - כ' החזון איש דכל הדיון הוא על הלאו של 'מעילת מזיד באכילה' דהיינו הלאו של לא יאכל קודש לדעת התוס' אבל מאיסור הנאה לא קשיא ליה דשפיר חייל איסור הנאה אחלב, עיי"ש. ועי' עוד בדבריו שם בסק"ג שדן בענין מעילה על איסור גיד הנשה, בותוה"ד כתב "ומיהו יש לומר דהנאה של אכילה מיקרי איסור חל על איסור" - ונראה שמתלבט בין הסברות.