פורום אוצר החכמה

ביום השבת נזכר חבירי ששכח למנות אחד להאכיל את העופות שברשותו. הואיל והיה קשה עליו ההליכה לשם בשבת קר, שלח גוי שהיה שכור לאבטחת ביהכנ"ס, שאחרי התפלה יעשה לו טובה ויאכיל אותם.

האם יכול לבטוח שאכן עשה הגוי שליחותו להתיר לו לאכול את סעודתו? האם יש ראיה מאיזה מקום לזה?

בהלכות ערובי תחומין (סימן תט סעיף ח) למדנו שאין אומרים 'חזקה שליח עושה שליחותו' בנכרי לענין הנחת הערוב, וכל שכן לענין אכילה קודם נתינת מאכל לבהמתו, שכתב ריצב"א (מובא במג"א סימן רעא) דהויא איסורא דאורייתא.
וז"ל שו"ע שם: אִם שְׁלָחוֹ עַל יְדֵי חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן אוֹ נָכְרִי אוֹ אַחֵר שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בְּעֵרוּב, אֵינוֹ עֵרוּב. וְאִם אָמַר לְאֶחָד לְקַבְּלוֹ מִמֶּנּוּ וּשְׁלָחוֹ עַל יְדֵי אֶחָד מֵאֵלּוּ, וַאֲפִלּוּ שְׁלָחוֹ עַל הַפִּיל אוֹ עַל הַקּוֹף, וְרָאָה מֵרָחוֹק שֶׁהִגִּיעַ שָׁם וּנְתָנוֹ לוֹ (דְּאִי לָאו הָכִי אָמְרִינַן דִּלְמָא לָא מַמְטוּ לֵהּ, משנ"ב), הָוֵי עֵרוּב אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָאָה שֶׁהִנִּיחוֹ הָאַחֵר, דַּחֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ.

והנה יש מחלוקת הראשונים אם סומכים באיסור דאורייתא על חזקת שליח עושה שליחותו. המחלוקת אינה באה לידי הכרעה בקרב הפוסקים (ראה משנה ברורה סימן תט סק"נ), וא"כ אפוא שמא יש להחמיר בעניננו שלא לסמוך אף לא על שליח ישראל.
שו"ר בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סימן יג) – בהשגתו על דעת הט"ז שלא אסרו אלא אכילת סעודה, 'והא ראיה דהא בקרא כתיב ואכלת ושבעת' – שכתב וז"ל: אין זו ראיה, דוודאי איסור דאורייתא אין כאן, רק אסמכתא בעלמא.
וכן היא דעת הרמב"ם בסוף הלכות עבדים, שאין כאן אלא מדת חסידות בלבד, וז"ל שם:
מִדַּת חֲסִידוּת וְדַרְכֵי הַחָכְמָה שֶׁיִּהְיֶה אָדָם רַחֲמָן וְרוֹדֵף צֶדֶק, וְלֹא יַכְבִּיד עֻלּוֹ עַל עַבְדּוֹ וְלֹא יָצֵר לוֹ, וְיַאֲכִילֵהוּ וְיַשְׁקֵהוּ מִכָּל מַאֲכָלוֹ וּמִכָּל מַשְׁקֵהוּ. חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ נוֹתְנִין לָעֶבֶד מִכָּל תַּבְשִׁיל וְתַבְשִׁיל שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין, וּמַקְדִּימִין מְזוֹן הַבְּהֵמוֹת וְהָעֲבָדִים עַל סְעוּדַת עַצְמָן.
וצריך עיון בזה בספרי הפוסקים.

ועוי"ל בדרך אפשר, שעצם זה ששלח שליח (נאמן!) לתת מאכל לבהמתו - בזה עצמו הוא כבר קיים את חלקו בנתינת המאכל, ומותר לו להתחיל לאכול מיד.
וצריך חיפוש אם מישהו מהפוסקים כתב כך.

עזריאל ברגר כתב:ועוי"ל בדרך אפשר, שעצם זה ששלח שליח (נאמן!) לתת מאכל לבהמתו - בזה עצמו הוא כבר קיים את חלקו בנתינת המאכל, ומותר לו להתחיל לאכול מיד.
וצריך חיפוש אם מישהו מהפוסקים כתב כך.

סברא זו אמר לי גאון אחד שליט"א, אמנם לא מצא ראיה לדבריו ולא רצה לפסוק על ידו.

ליטוואק פון בודאפעסט כתב:ביום השבת נזכר חבירי ששכח למנות אחד להאכיל את העופות שברשותו. הואיל והיה קשה עליו ההליכה לשם בשבת קר, שלח גוי שהיה שכור לאבטחת ביהכנ"ס, שאחרי התפלה יעשה לו טובה ויאכיל אותם.

האם יכול לבטוח שאכן עשה הגוי שליחותו להתיר לו לאכול את סעודתו? האם יש ראיה מאיזה מקום לזה?

מדובר כאן בפועל בשכר ויש סברא דלא מרע אנפשיה ,

מקור וזכר לדבר נידון באליעזר עבד אברהם על חזקה זו לגבי קידושיו

עירובי תחומין יש כאן:
א. מאי שייטה דחזקה דלא מרע נפשיה לעשיית בקשה פרטית?
ב. בעבד כנעני אמרינן 'חזקה שליח עושה שליחותו', ומאי שייטיה דאליעזר עבד אברהם להכא?

ביליצר כתב:

ליטוואק פון בודאפעסט כתב:ביום השבת נזכר חבירי ששכח למנות אחד להאכיל את העופות שברשותו. הואיל והיה קשה עליו ההליכה לשם בשבת קר, שלח גוי שהיה שכור לאבטחת ביהכנ"ס, שאחרי התפלה יעשה לו טובה ויאכיל אותם.

האם יכול לבטוח שאכן עשה הגוי שליחותו להתיר לו לאכול את סעודתו? האם יש ראיה מאיזה מקום לזה?

מדובר כאן בפועל בשכר ויש סברא דלא מרע אנפשיה ,

מקור וזכר לדבר נידון באליעזר עבד אברהם על חזקה זו לגבי קידושיו

הוא לא שילם לו עבור עבודה זו, וכבר נגמרה העבודה של היום. אמנם סברא זו קיימת, שהנכרי רוצה שישכרנו השבוע הבא ורוצה שיסמוך עליו. אמנם לא שילמו לו עבור זה

ליטוואק פון בודאפעסט כתב:

ביליצר כתב:

ליטוואק פון בודאפעסט כתב:ביום השבת נזכר חבירי ששכח למנות אחד להאכיל את העופות שברשותו. הואיל והיה קשה עליו ההליכה לשם בשבת קר, שלח גוי שהיה שכור לאבטחת ביהכנ"ס, שאחרי התפלה יעשה לו טובה ויאכיל אותם.

האם יכול לבטוח שאכן עשה הגוי שליחותו להתיר לו לאכול את סעודתו? האם יש ראיה מאיזה מקום לזה?

מדובר כאן בפועל בשכר ויש סברא דלא מרע אנפשיה ,

מקור וזכר לדבר נידון באליעזר עבד אברהם על חזקה זו לגבי קידושיו

הוא לא שילם לו עבור עבודה זו, וכבר נגמרה העבודה של היום. אמנם סברא זו קיימת, שהנכרי רוצה שישכרנו השבוע הבא ורוצה שיסמוך עליו. אמנם לא שילמו לו עבור זה

כדב"ק בעניי ובחפזי לש"ל

ליטוואק פון בודאפעסט כתב:

עזריאל ברגר כתב:ועוי"ל בדרך אפשר, שעצם זה ששלח שליח (נאמן!) לתת מאכל לבהמתו - בזה עצמו הוא כבר קיים את חלקו בנתינת המאכל, ומותר לו להתחיל לאכול מיד.
וצריך חיפוש אם מישהו מהפוסקים כתב כך.

סברא זו אמר לי גאון אחד שליט"א, אמנם לא מצא ראיה לדבריו ולא רצה לפסוק על ידו.

כ"כ בכה"ח בשם נה"ש

ברקים רב כתב:כ"כ בכה"ח בשם נה"ש

והראיה, מהא דאמרינן גביל לתורי לא הוי הפסק, דמשמע דמיד שאמר כן אוכל הוא. (נהר שלום קסז, ד)

ליטוואק פון בודאפעסט כתב:ביום השבת נזכר חבירי ששכח למנות אחד להאכיל את העופות שברשותו.

בשו"ת כתב סופר (או"ח סימן לב) דן אם גם בשבת ויו"ט יש איסור אכילה קודם נתינת מזון לבהמתו, וז"ל:
באכילת מצוה של שבת ויום טוב יש לנו מקום ספק אם יש איסור לאחֵר מזונות בהמתו לאכילה דידיה. מסברא מסתבר לנו דליכא איסור בשבת ויו"ט, מ"מ לא מפני שאנו מדמין לפי דמיון שכלנו נעשה מעשה להקל, ויש להחמיר.

ודרך אגב, מלשונו בתשובה עולה שנקט בפשיטות שאיסור זה הוא מדרבנן ואסמכוהו אקרא, כדעת שבות יעקב.

המוסר את בהמתו בקבלה לנכרי (כהא דריש בכורות) צריך לבדוק כל בוקר אם הגוי נתן לבהמה לאכול ?

החייב במזונות הבהמה - הוא שאסור לו לאכול קודם שיתן לה מאכל לאכול.

שבתי וראֹה בשדי חמד (מערכת חית כלל קיא) שמביא משו"ת רמ"ץ (יו"ד סימן עה בענין בכור בהמה) שכתב בפשיטות דאין חזקת שליח עושה שליחותו בנכרי, דזה מצינו בש"ס דוקא בישראל דמהימני.
ומוסיף שם בשדי חמד, דלפי מאי דמשמע מיניה דהרב משנה למלך דטעמא דסמכינן אהך חזקה הוא משום דמסתמא יזדרז השליח שלא יכשל המשלח באיסור, פשיטא דלגבי עכומ"ז אין שייך לומר כן.

ומה יהיה בילד קטן (יהודי כמובן) שנשלח למטרה זו של האכלת החיות?

ביקורת תהיה כתב:החייב במזונות הבהמה - הוא שאסור לו לאכול קודם שיתן לה מאכל לאכול.

כלומר ואינו תלוי בבעלות.
נשאלת השאלה כשאדם מינה מישהו לעשות את הפעולה האם לא די בזה להגדיר אותו כחייב במזונות הבהמה?

דרומי כתב:ומה יהיה בילד קטן (יהודי כמובן) שנשלח למטרה זו של האכלת החיות?

הכלל הוא: במידי דרבנן, כגון הנחת ערובי חצרות ובדיקת חמץ, סמכינן אקטן; ובמידי דאורייתא, כגון טבילת כלים, לא סמכינן אקטן.
ובנדון דידן, נאמנותו של קטן תהיה תלויה לכאורה בפלוגתא דרבוותא הנ"ל אם איסור האכילה קודם נתינת מאכל לבהמה הוא מן התורה או מדרבנן.

אוצר החכמה כתב:

ביקורת תהיה כתב:החייב במזונות הבהמה - הוא שאסור לו לאכול קודם שיתן לה מאכל לאכול.

כלומר ואינו תלוי בבעלות.

אמת! אלא כל בעל חי שמצוה על האדם לספק לו מזונו משום שעיניו תלויות בו, כמו שאמרנו לענין היתר האכלתו בשבת, יש לו לאדם להקדים את נתינת מאכלו של בעל החי לפני האכילה של עצמו.

ובאשר למקבל בהמתו של חברו – זו אינה צריכה לפנים, שהרי המקבל נחשב לבעליה של הבהמה, ואם כהן הוא – מאכילה תרומה.

ביקורת תהיה כתב:

דרומי כתב:ומה יהיה בילד קטן (יהודי כמובן) שנשלח למטרה זו של האכלת החיות?

הכלל הוא: במידי דרבנן, כגון הנחת ערובי חצרות ובדיקת חמץ, סמכינן אקטן; ובמידי דאורייתא, כגון טבילת כלים, לא סמכינן אקטן.
ובנדון דידן, נאמנותו של קטן תהיה תלויה לכאורה בפלוגתא דרבוותא הנ"ל אם איסור האכילה קודם נתינת מאכל לבהמה הוא מן התורה או מדרבנן.

והלא הדין הנ"ל של "בעומד ורואהו" נאמר בעירוב!

וְקָטָן לָא, וְהָאָמַר רַב הוּנָא, קָטָן גּוֹבֶה אֶת הָעֵירוּב. לָא קַשְׁיָא, כָּאן בְּעֵירוּבֵי תְּחוּמִין, כָּאן בְּעֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת: (עירובין לא ע"ב)