פורום אוצר החכמה

כתב בספר 'יושר הורי'

"ויש להדגיש דשאלות אלו וכיו"ב מצויות טובא, כיון דבגמ' מבואר הטעם דלא תקבל מאבוך כיון דבר תורה הוא, ולא נזכר כיון שהוא תלמיד חכם, אלא 'בר תורה', כלומר שעיסוקו בתורה, כמצוי האידנא באברכים הלומדים בכולל, ואם על כל דבר שעושים לבן אסור לקבל מהם שכיח טובא להכשל בזה".

ומעשים שבכל יום בזמנינו שכן עושים כן.

ואולי אם היה רגיל בזה מזמן שהיו קטנים ולא יכלו לשרת עצמם כבר לא מצוי בזה קפידא?

ראיתי פעם (איני זוכר מקור) שמדובר דווקא כאשר האב בן תורה ואינו תלמיד חכם כי אז חלשה דעתו וכשהאב תלמיד חכם תורה דיליה ואז לא חלשה דעתו

אני חשבתי היתר אחר. שיש שני גדרים גדר מחילה שאב שמחל על כבודו כבודו מחול, וגדר רצונו זהו כבודו כמו שאמרו לר' טרפון על אמו. ומה שכתוב בגמרא הוא משום ששם השקו אותו בגדר מחילה אבל אם האב יודע את הדין ואומר שאעפ"כ רוצה אז הוי רצונו זהו כבודו ובזה אין מקום להמנע. השאלה אם יש מקור לזה ואם זה מסתבר.

בעיוני בהלכות אלו ראיתי הרבה סברות, עי' מהרש"א ומקנה ר"ן ורבינו ירוחם וברכי יוסף והיוצא מכולם
שיש מחלוקת כשהאב מפציר אם מותר לקבל, ולמעשה השו"ע סתם לאיסור
עוד היתר אם עושה הידור קצת שלא לקבל
והנה כשאני לעצמי לא הבנתי דבגמ' איתא דאם האב בן תורה לא יקבל דחלשה דעתיה ולכאורה צ"ע גדר בן תורה, ובאחרוני זמנינו יש שכתבו [רח"ק וחוט השני] דהגדר כל שיודע הלכה זו וצע"ג. ויש שכתבו הגדר ת"ח דתורתו אומנתו. ויש שכתבו דהטעם הוא מחמת ענין כבוד התורה, ובגמ' משמע שכבוד אב ביחד עם בן תורה.
ויש אחרונים שכתבו דהאיסור הוא דוקא כשמקבל מהאב במקום האם עי' עיון יעקב וגם זה נגד פשטות השו"ע וגם משמעות הגמ'.
ולענ"ד לולי דברי הפוסקים הי' נ"ל דכוונת הגמ' אם האב בן תורה, היינו שאין רגיל לשרת בשירות זה אנשים אחרים, ורק לאהבת בנו משרתו אז שייך חלישות הדעת, ולפי"ז גדר בן תורה היינו מי שאין רגיל בשירות.

והואיל המקור בגמ' הוא להלכה זו באב מדלי ליה כסא לבן
התבוננתי בהנוהג שהמקדש הוא המוזג להמסובין לכל אחד לתוך כוסו, וכן הבוצע חותך ובוצע נותן לכל אחד מהלחם משנה.
וכן נראה הי' מאז זמן הגמ' ולכאורה ע"פ רוב האב הוא הבוצע והמקדש ולמה לא נחשב כמשמש את בניו כשנותן לכל אחד כוסו, וראיתי דנים אם האב כשמכבד את בנו לברך ואומר לו הב לן ונברך והאב מגביה הכוס, ותירצו כיון שזה הוא צורת המצוה של כוס ברכת המזון שאחד יגביה את הכוס מותר עכ"פ ביושב סמוך לו ואפשר גם בלא זה כיון שזה הוא עסק של מצוה.
אבל לכאורה מה עם חלוקה מכוס הקידוש ובציעה מהפת
והנה כהיום נהוג בהרבה מקומות וכבר הזכירו זאת האחרונים שכל המסובין חוזרין ומברכין בפה"ג והמוציא.
ובזמן הגמ' והשו"ע היה המקדש והבוצע מוציא לכל אחד ואחד ואז נראה כדי שלא יהי' הפסק מרובה הי' המקדש והבוצע המחלק.
אבל כהיום אם כל המסובין חוזרין ומברכין בפה"ג והמוציא והאב בן תורה למה לא יחלק אחד מן המסובין ולא האב.
ואפשר דענין חלוקת הכוס ונתינה מהבציעה מלחמו וכוסו לאיזה בן יתן מנה מרובה ומועטת לפי גדלו וקטנו זאת הוא כבוד של האב, וכן נהגו האדמורי"ם בחלוקת שיריים וזה הכבוד שנוטל מידו ושיריים ממאכלו.
משא"כ בעובדא דהגמ' דלא הי' זמן סעודה ולא הי' נותן מכוסו, רק דהי' דלא ליה כסא ואף שאפשר שיין היה דבר יקר ולא הי' הבן יכול ליקח מעצמו, מ"מ הי' יכול לכבדו ולומר לך קח לך מקנקן היין כוס, והוא שרתו בדליית הכוס אפשר לחלישות הדעת אם הוא בן תורה.

שוב ראיתי בדודאי ראובן (ספר על הל' כיבוד אב ואם להגאון ר' ראובן גאלדשטיין חתן הרב בעלסקי) שציין בקצרה לחוט שני שהעיר מזה, ואין הספר לפני וגם באוצר איננו
ושמא מי מן החבירים להעלות מש"כ בזה שמא בא שם קצת בארוכה באופן שיועיל לפשוט הספק והגדר.