פורום אוצר החכמה

מגן אברהם סימן תקפד -
אין אומרים הלל בראש השנה ויו"כ. צריך עיון קצת האומרי' תילים בכל יום ומתרמי להם הלל ביום ראש השנה היאך אומרים אותו ונ"ל כיון שא"א אותו דרך שירה רק דרך תחנה ובקש' שרי דהא מנהג פשוט לגמור בליל יה"כ כל תהלים ואומרי' ג"כ הלל וגם י"א תהילי' כל יום ויום והלל בכלל ואמרי' הקורא הלל בכל יום ה"ז מחרף ומגדף אלא ע"כ כדפרישית.

האם אפשר להסיק מדבריו דהאומר הלל בדרך תחינה ובקשה ביום שיש בו חובת הלל, לא יצא יד"ח.
(ואולי אפילו אם מצוות דרבנן אינם צריכות כוונה, מ"מ ל"ח כלל כאמירת הלל, והוי כמתעסק. זכר לדבר, הא דמבטלין ת"ת לקריאת המגילה, שכ' כמה אחרו' דאי בעי לקיים במגילה עצמה מצות ת"ת, לא נפיק בה יד"ח קריאתה).

עושה חדשות כתב:האם אפשר להסיק מדבריו דהאומר הלל בדרך תחינה ובקשה ביום שיש בו חובת הלל, לא יצא יד"ח.

ותהיה השאלה נוגעת גם במי שאמר את כל ההלל דרך שירה, אבל בבקשות של הושיעה והצליחה יצא מגדר אמירת שירה לגמרי. (ושמא יש לחלק דאם מבקש מתוך שהוא מודה אי"ז יציאה מגדרי ההלל, אלא אדרבה. והרי כן נוהגים העולם).

וממה שדן המג"א על הלל בר"ה אולי אין ראיה כלל, כי הרי הראש' דנו גם על אמירת 'והחיות ישוררו' וא"כ לאו בדיני הלל תליא מילתא. אבל עדיין יל"ד ממה שהביא כלפי אמירת הלל בכל יום.

אולי הכוונה דרך שירה בכללי אבל בהושיעה והצליחה לא, אחא דרך תחינה, הרי זה עוקר את הפשט

הג"ר שניאור קלופט מחיפה טען פעם בשיעור, כמדומני בשם אחד הראשונים, שאין לומר את ההלל בדרך תחנונים, ואין יוצאים כך יד"ח.

פלוריש כתב:אולי הכוונה דרך שירה בכללי אבל בהושיעה והצליחה לא, אחא דרך תחינה, הרי זה עוקר את הפשט

עיין במפרשים על הפרק, שאין הכוונה שאנו נתחנן, אלא שכן אמרו בבית המקדש בהקרבת הקרבנות.

פלוריש כתב:אולי הכוונה דרך שירה בכללי אבל בהושיעה והצליחה לא, אחא דרך תחינה, הרי זה עוקר את הפשט

הגרש"ד זצ"ל היה מקפיד לשיר באנא ה' הושיעא נא שלא יראה דרך תחינה,
ואף שיש לעיין בזה כדבריך הלא בעצם תחינה הם
ואלי מנגינת תחנונים, העיקר שיהיה לא ממש כזעקה גדולה ומרה

פרי יהושע כתב:

פלוריש כתב:אולי הכוונה דרך שירה בכללי אבל בהושיעה והצליחה לא, אחא דרך תחינה, הרי זה עוקר את הפשט

הגרש"ד זצ"ל היה מקפיד לשיר באנא ה' הושיעא נא שלא יראה דרך תחינה,
ואף שיש לעיין בזה כדבריך הלא בעצם תחינה הם
ואלי מנגינת תחנונים, העיקר שיהיה לא ממש כזעקה גדולה ומרה

מצוי (במקומי עכ"פ) שאת אנא ה' (ולפעמים גם את הודו לה') שרים בניגון ללא מילים ואז באמירה דרך תחינה, תמיד זה היה נראה לי מוזר אבל אולי זה בכוונה - לרכך את התחינה אבל בלי לבטל אותה

ראשית, גם אם נימא שכוונת המג"א ב"דרך שירה" ו"בדרך תחינה ובקשה" למנגינות וצלילים האופייניים לכל דרך, אינני משוכנע ש"אנא ה'" במנגינה המקובלת (בקרב בני הישיבות מתפללי נוסח אשכנז) ללא שירה ממש, נשמע ממש כמנגינת "השיבנו ה' אליך ונשובה" בסליחות, אלא סוג של מיצוע בין תחינה ושירה, בין מנגינת כל שאר ההלל למנגינת בקשה.
וכדברי הרב פר"י: "העיקר שיהיה לא ממש כזעקה גדולה ומרה".

אך בעיקר הדבר, מסתברא לי שהפשט במג"א יכול להיות בהחלט אחרת:
כוונתו לומר, שאם אדם אומר רק את מזמורי ההלל, ומקדים להם ברכה המראה על כוונתו לזמר להלל ולשבח, וכן מסיים אותה בברכת יְהַלְלוּךָ ה' אֱלהֵינוּ עַל כָּל מַעֲשיךָ. (וַחֲסִידֶיךָ צַדִּיקִים עושי רְצונֶךָ. וְכָל עַמְּךָ בֵּית יִשרָאֵל. בְּרִנָּה יודוּ וִיבָרְכוּ וִישַׁבְּחוּ וִיפָאֲרוּ וִישׁורְרוּ וִירומְמוּ וְיַעֲרִיצוּ וְיַקְדִּישׁוּ וְיַמְלִיכוּ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ תָּמִיד. כִּי לְךָ טוב לְהודות. וּלְשִׁמְךָ נָּאֶה לְזַמֵּר), אם כן, אף אם לא בדיוק מנגן או משורר ממש, הרי שניכר וידוע שהלל זה - "בדרך שירה" - נאמר. מה עוד, שאומר את זה במקום ובזמן שנועד להלל ולזמר.
משא"כ, אם אומר את כל התהילים, שמתוך ההקשר ניכר שאינו עושה זאת אלא "בדרך תחינה ובקשה", גם בגלל שגומר את כל התהילים ולא רק את פסוקי ההלל, וגם בגלל שאומר את זה במקום ובזמן של תחינה ובקשה, לדוגמא: בליל יום כיפור, או על קברי צדיקים, או שמסיים לאחר אמירתם באיזשהי בקשה שבעבורה אמר את כל התהילים.

לרב אליהו בן עמרם סברתך אפשרית,
אבל בלשון מגן אברהם משמע, שכוונתו כפשוטו לומר הלל דרך שירה, ולא דרך תחינה ובקשה.

בנדון האומרים כל התהלים ביום שיש בו הלל אי יצאו י"ח, יעוין שו"ת מנח"א ח"ג סי' לד. שו"ת 'אמרי בינה' (פרנקל) סי' יט. 'הליכות שלמה' ח"ב ע' ז הע' 33. קובץ 'היכלא' חו' ו ע' ק הע' א. 'ישורון' גל' מ ס"ע תלא ואילך. 'ענפי משה - ראש חודש' (חליוה) סי' ג (וש"נ). 'אליבא דהלכתא' גל' פ ע' קכו־קכז.
וראש לכולם הפמ"ג בסי' נג א"א סק"ב, שדן בענין דומה.

בגדר 'דרך תחינה', יעוין בסה"ק 'צפנת פענח' (לבעל ה'תולדות') פ' בשלח. אג"ק כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע ח"י ע' שלו. קובץ 'בית אהרן וישראל' גל' פג ע' סט־ע. שו"ת 'מציון אורה' (רז) ח"ב סי' טו. וראה מג"א סי' תכב סק"ז.

עוד מהגרש"ד לגבי ההבדל בין הלל בדרך תחינה לדרך שירה, לדבריו זה ודאי לא מעכב ביציאה יד"ח הלל

ישורון מ
פשוט שסברת המג"א בסימן תקפ"ד שכיון שאין אומרין אותו דרך שירה תחינה ובקשה שרי סברה זו אינה מועילה רק להציל שלא יהיה בכלל אומרי הלל בר"ה ויוהכ"פ או בכלל אומרי הלל בכל יום שהוא כמחרף ומגדף אבל אין סברא שנאמר דהיכי דאמר ההלל בדרך תחינה ובקשה ביום שבאמת יש בו דלא יצא יד"ח ע"י אמירה זו ושיוכל לברך אח"כ עוד הפעם כשיאמר בדרך אינו דלא מצינו דין כזה בהלל שצריך לאומרו בקול זמרה ועכ"פ בדיעבד ההלל בלחישה או בקול יגון ואנחה האם לא יצא יד"ח ופשיטא שיצא על כן נראה ברור דהיכא שאמר הפרקי תהילים בשתי שעות זמניות לפני נה"ח ..דלא יברך אח"כ על ההלל

מג"א תקסו,ב - מה שהקהל אומרים שוב מחרון אפך וגו' והש"ץ חוזר ואומר אותו לפי שהקהל אומרים אותו דרך בקשה (ס"ח סי' ר"נ) ובת"ה מפ' לפי שאמרוהו בע"פ וה"ה בכל הנדרים שנוהגים באשכנז לאומר' ע"ש:
ובספר חסידים שם - כשקורין ויחל בתענית שותק החזן הקורא בתורה עד שיאמרו הקהל שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך וגם ה' ה' אל רחום לומר כי הקהל אומר אותו כעין תפלה ומתכוונים לבם בלשון בקשה והחזן הקורא אינו רשאי לקרות בלשון בקשה אלא כך עשה משה והאיך היתה מעשה שמשה בקש ומספר כל הענין.

כמדומה דשייך קצת לענייננו.

באופן כללי, נראה שהלשון דרך תחינה ובקשה לאו דווקא, אלא כמנהג העולם, שאומרים תהילים לישועה בגו"ר, ואין להם כוונה פרטית במזמור פלוני ופלוני. ופשוט, דהא הקורא את כל מזמורי התהילים בכוונה פרטית ה"ל כדובר שקרים, כגון שמרה נפשי כי חסיד אני וגו', ולבי חלל בקרבי וכדומה.

יל"פ גם לגבי הנידון כאן, וראה מה שהביא המהדיר בספר קושיות המצויין שם מדברי המהרש"א בערכין.

לבי במערב כתב:וראש לכולם הפמ"ג בסי' נג א"א סק"ב, שדן בענין דומה.

ותשובתו על פסוד"ז כעין ד' המג"א על הלל, ז"ל - ויש לראות, האומרים תהלים ומתרמי תהלה בו, ויצאו ידי חובתן באמירת תהלה, איך יאמרו אח"כ בברכה. ועיין ב"ח [סימן נא ד"ה ונתקנה] ולבוש [שם סעיף א] דהברכה ברוך שאמר וישתבח שמחויב לומר תהלה בכל יום, (מה שכתב הב"ח להסדיר, הא סידר, ודוחק לומר שיסדר מיד גם סידר שלש ראשונות), ובדרבנן אין צריך כוונה, עיין מ"א סימן סמ"ך אות ג' וסימן ר"ט [ס"ק ג] בזה. וי"ל כשמתכוין שלא לצאת, שפיר דמי, ואומר דרך תחנונים.

בשו"ת שיבת ציון (סי' כב) כ' עפ"ד המג"א הנ"ל, "מעתה מי שנאנס ואינו יכול לקרות המגילה בפורים ויחוש לחומרת הרב המאירי ויאמר הלל זה ודאי שאינו אומר דרך תחנה ובקשה דהא רוצה לצאת ידי דעת הרב המאירי וא"כ יצא שכרו בהפסדו דהא לרוב הפוסקים קיי"ל כרבא דאינו רשאי לומר הלל בפורים ואם אמר ה"ז בכלל מחרף ומגדף כדין האומר הלל בכל יום שלא בתקנת חכמים".
וכפה"נ פשיט"ל דל"ש בזה תנאי, כי אין הדבר תלוי בכוונת הלב אלא בצורת האמירה בפועל.