נוסח ההפרשה המקובל: יותר מאחד ממאה שיש כאן הרי הוא תרומה גדולה. אותו אחד ממאה שיש כאן ועוד תשעה חלקים כמותו בצד צפונם של הפירות הרי הוא מעשר, ואותו אחד ממאה הרי הוא תרומ"ע וכו'.
ושאלני בני: הלא את המעשר יש לחשב בניכוי הת"ג, וכגון אם היו מאה פירות והפריש שנים מהם בתור "יותר מאחד ממאה", נמצא שאחד מהם הופרש לת"ג, ושוב אין צריך להפריש מעשר אלא עשירית מ-99, כלומר 9.9 פירות ולא עשרה (וכבר עמדו בזה ובכעין זה התוס' סוכה כג ועוד). ואם אכן יש כאן הפרשה של מעשר יותר מן הדרוש, הרי פירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלים, ולדידן שאנו אוכלים המעשר ראשון בעצמנו, יש תערובת טבל בפירות.
חפשתי והראיתי לו דברי החזו"א דמאי יב,ב שכתב על הנוסח הנ"ל "ואחד ממאה דאמר היינו חוץ מן התרומה שיעשה" (והוא ע"פ ירושלמי דמאי ה,א). כלומר, על אף שפשטות הלשון אחד ממאה משמעה אחד ממאה מכלל הפירות, הכוונה כאן היא אחד ממאה ממה שיישאר אחרי הפרשת התרומה ויש כאן חידוש, כי שיעור התרומה עצמו נקבע לפי היותר מאחד ממאה, וכנראה ס"ל לחזו"א שאפשר להפריש באופן בלתי-מפורש כזה, להגדיר את הכמות דרך משוואה שדורשת פתרון לא-טריוויאלי.
וענה לי בני, שזה מועיל למי שיודע שמשמעות אחד ממאה היא אחד ממאה מן הפירות הנותרים מלבר (וכדברי החזו"א הנ"ל), אי נמי למי שאינו יודע בין ימינו לשמאלו וקורא הנוסח על דעת הכוונות שכוונו מתקניו, אבל אם המפריש הוא אדם ממוצע שחושב שמבין מה הוא עושה, ומתכוון להפריש אחד ממאה מן הפירות כולם כפי שהרבה אנשים מבינים וכפי שפשטות הלשון מורה, עדיין יש כאן בעיה.
מה דעתכם?