בן ראובן כתב:בינוני כתב:זה יסוד מוכר באחרונים (וכגון הגליא מסכת לעניין המשתמש במקח אחר שגילה בו מום, הובא בפת"ש רל"ב), שאם בן אדם עושה מעשה גזילה, על אף שלפום ריהטא הוא לא תופס שזו גזילה, מ"מ כיון שוודאי אם היה יודע שזו גזילה היה עושה את המעשה בדעת אחרת, לכן אנו מפרשים את מעשיו שבאמת כוונתו הייתה לא כפשוטה אלא בפרשנות שלפיה לא יעבור על האיסור, ואף שבפועל לא חשב כן, אבל וודאי כוונתו האמיתית היתה לעשות את המעשה ללא איסור גזילה.
גם אם מפסיד מזה? אנו עושים עבורו את החשבון שבוודאי הוא מעדיף לאבד שעון זהב ולא לעבור על איסור שבעיניו הוא קל?
כן.
היסוד עצמו בשורשו מבו' כבר בחז"ל, לגבי בעל שהתנה את הנישואין ע"ד שאין מום באשתו, ואח"כ מתגלה שהאשה יש בה כמה וכמה מומים, אנו אומרים שהבעל מוחל על המומים כיון "שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות", ואע"פ שאולי הבעל טוען שהוא לא מוכן בשום פנים ואופן למחול על המומים הרבים שיש בה, והא ראיה שהתנה בפירוש את הנישואין, ובעיניו בעילת זנות (שלהרבה ראשונים הוא מדרבנן) וכ"ש שהיא באונס אינו איסור חמור כ"כ, מ"מ כיון שאנו מניחים שאדם לא רוצה לעבור על זה אנו מניחים בשבילו שמחל!
ההלכה ברורה יותר במקח טעות. ז"ל השו"ע (רל"ב ס"ג): "והוא שלא ישתמש במקח אחר שידע במום. אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום, ה"ז מחל ואינו יכול להחזיר".
כלומר, בן אדם קנה שעון זהב, וא"א להזיז את המחוגים, הקונה התקשר מיד למוכר ואמר לו שהוא מבטל את המכירה ואינו מוחל כלל, אבל הקונה לא מיהר, הוא לבש את השעון כל היום (מתוך חוסר מחשבה או בכוונה שמקסימום ישלם כמה שקלים למוכר על השימוש), ובערב הלך להחזיר אותו. אומר לו השו"ע: מחלת!
מה הטעם? כותב הגליא מסכת (והובא להלכה בפת"ש שם) וז"ל: גבי טענת מומין... שטענתו על עיקר קניה שאין רצונו שיתקיים כלל, ואמרינן חזקה שאין אדם מתפייס במומין, ועיקר טענתו קבוע שרצונו שיקבל המוכר במקח בחזרה, שאין כאן קניה כלל מעיקרא הואיל ויש בו מום, א"כ בפשיטות שאין לו רשות להלוקח להשתמש בשום אופן כלל בקניה זו, דמשתמש שלא ברשות נקרא גזלן, אפילו רוצה לשלם שכר שימוש לבעליו אינו רשאי... וא"כ
אם אנחנו רואין שהלוקח משתמש בו מוכחא מילתא דע"כ התפייס על מום שיש בו ואינו מקפיד, דאל"כ למה נשתמש בדבר שאינו שלו, ואחזוקי לאינשי בגזלנותא לא מחזקינן, ואתיא האי חזקה ומרעא לה לחזקה דאין אדם מתפייס במומין ואמרינן מסתמא מחל.
ופשוט שאין שום תועלת להלוקח במה שהודיע תביעות המום להמוכר שיהיה רשאי להשתמש בו, דאדרבא, עסק ההודעה הוא שאינו מוחל תביעתו, היינו שאינו רצונו להתקיים הקניה ולהחזירה למוכר, וא"כ איך יהיה לו רשות להשתמש עי"ז. ולפיכך
כשחזינן שהשתמש אחרי ההודעה מסתמא חזר ומחל והתפייס בקניה זו במומיה".
עי"ש באריכות, שכתב דכל ש"משתמש שלא ברשות ואחזוקי אינשי בגזלנותא לא מחזקינן, ע"כ התפייס על מומו מדהשתמש ודעתו להחזיק בגוף הקניה לעצמו".
יותר מזה כותב הפת"ש (שם סק"ג): שגם באופן ש"הקונה הוא מההמונים ועמי הארץ שאינם יודעים כלל מדין דאם השתמש בו, ואינו יודע כלל מעיקר דבר זה דאסור להשתמש בו מאחר דרוצה להחזירו, אך מורה היתר לנפשיה דכל זמן שחבירו לא החזיר המעות מותר לו להשתמש בו,
אבל מ"מ אינו מוחל בשום אופן, וצווח ככרוכיא שודאי רוצה לחזור... לע"ד לכאורה פשוט בדין הראשון שהשתמש מחסרון ידיעה
אינו יכול לחזור".
עכ"פ רואים את היסוד המדובר, שכשבן אדם עושה מעשה גזילה, על אף שהוא מורה היתר לעצמו "והאיסור קל בעיניו" וכו', והוא עומד וצווח ככרוכיא שלא מחל ואינו מוחל בשום פנים ואופן, מ"מ כיון שאנו מניחים שבן אדם לא רוצה להיות גזלן, ע"כ שכוונתו האמיתית היא לוותר על תביעתו אף שמדובר בממון רב. ויתכן שכ"ה בנידוננו, שכיון שבעל המקום אוסר להיכנס למקום לולא קבלת התנאי, אנו מניחים שהוא קיבל את התנאי ומחל על ממונו כדי שלא יהיה גזלן.