פורום אוצר החכמה

בדעת חכמה ומוסר לר' ירוחם זצ"ל בסוף ח"ג יש מכתב שבו מחדש ר' ירוחם שגם במצוות של בין אדם לחבירו יש בהם הידור דזה קלי ואנוהו ולכן אם כותב מכתב לחבירו צריך לכתבו בהידור על נייר יפה ובכתב נאה.

ודבריו צ"ב, דהרי אין המכתב חפצא דמצוה ששייך בהו זה קלי ואנוהו וכמו ס"ת ותפילין אלא רק היכ"ת לקיום המצוה של חסד או ואהבת לרעך כמוך וכו' וא"כ מדוע שיהא צריך לכתוב בכתב נאה. וצ"ע.

וכי אתרוג אינו היכ"ת לקיום מצוות נטילת לולב? אלא היא גופא הידור מצווה לקיים מצוות בכלים נאים ומה גם שעצם יופי הכתב והמכתב מכבד ומרצה את חבירו והוי שפיר הידור מצוות 'ואהבת לרעך' דע"י היופי חבירו שמח יותר.

אש משמים כתב:וכי אתרוג אינו היכ"ת לקיום מצוות נטילת לולב? אלא היא גופא הידור מצווה לקיים מצוות בכלים נאים ומה גם שעצם יופי הכתב והמכתב מכבד ומרצה את חבירו והוי שפיר הידור מצוות 'ואהבת לרעך' דע"י היופי חבירו שמח יותר.

אתרוג הוא חפץ של מצווה, ואסור מדינא לאוכלו וכו'.

עדיין יש כאן שאלה.
נאמר שחבירו אינו מחשיב כלל דף נאה כך שמצד חבירו אין בזה שום מעלה. אבל הוא בעיניו חשוב שדברים יהיו בכלי נאה.
ואז השאלה האם כיוון שלמעשה מקיים מצווה בשליחתו ראוי שיכבד אותה כפי שהוא בעיניו ודף נאה או דכיוון שלמקבל אין בזה שום מעלה אין בזה עניין.

כל מצוות שבנ"א לחבירו הם גם בינו למקום, ומצד זה מובן שפיר ששייך ואנוהו.

שואל אותך הרב עזריאל ברגר מהדין של הוקצה למצוותו. באופן דומה אפשר לשאול כתוב בפוסקים שאע"פ שמעיקר הדין חפצי מצוה נזרקים ראוי שלא לזרקם בבזיון וכן המנהג. האם אתה אומר את זה גם על המכתב? כיוון שמסתבר שלא, רואים שיש הבדל בין דבר שהוא חפץ של מצווה לבין דבר שרק נעשית על ידו מצווה. וכאן מגיעה השאלה אם דין ואנוהו תלוי בזה שיהיה חפץ של מצווה.

תורה תמימה - ביאורים (שמות טו ב)
גם י"ל דאבא שאול אינו חולק על החכמים בדרשה הקודמת שדרשו ואנוהו התנאה לפניו במצות, אלא הוא בא להוסיף דלא די ואנוהו במצות שבין אדם למקום אלא צריך עוד לנוהו במצות שבין אדם לחבירו, יען כי זולת זה, והיינו האיש הזהיר ומדקדק במצות שמים ואינו מקפיד להזהר במדות טובות שבין אדם לחבירו הוא גורם לחלול השם והתורה והמצוה באמור המון העם כמה מגונים מעשיו של אותו הירא שמים, משא"כ מי שאוחז בזה וגם בזה הכל מקלסין אותו ואומרים כמה נאים מעשיו של זה, ובזה הוא גורם כבוד לה' ולתורתו ומצותו, ודו"ק.

בספר משנת המשפט מציין לילקוט הגרשוני שבת

ברור שר' ירוחם התכוון מצד היחס לחבר, שהיחס לחבר צריך להיות יחס יפה. וזה מקיים על ידי ייפוי הכתב.
כמו שכל אחד כשיכתוב מכתב שבא לבטא יחס אישי יפה ידקדק על הכתב.

וכבר ידוע מ''ש המינסקר גדול, שהאשה מתקשטת ולא האיש, שהוא רק הוא מצווה על פו''ר וע''כ הויא אשתו חפצא של מצוה, וזה קלי ואנוהו כתיב...

מצינו בשבה"ל איסור ביזוי על מעקה.

פולסברג כתב:וכבר ידוע מ''ש המינסקר גדול, שהאשה מתקשטת ולא האיש, שהוא רק הוא מצווה על פו''ר וע''כ הויא אשתו חפצא של מצוה, וזה קלי ואנוהו כתיב...

מקור? (ידוע לי מהבני יששכר בדרך פקודיך)

ולהעיר מהרמב"ם הידוע סוף הלכות איסורי מזבח:

והוא הדין בכל דבר שהוא לשם האל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב אם בנה בית תפלה יהיה נאה מבית ישיבתו האכיל רעב יאכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו כסה ערום יכסה מן היפה שבכסותו הקדיש דבר יקדיש מן היפה שבנכסיו וכן הוא אומר כל חלב ליי וגו'

ואינה ראיה ממש, כי ייתכן שמדובר דווקא בכי האי גוונא שהעני נהנה יותר, אבל עכ"פ זכר לדבר מיהא איכא, שמתנות עניים הן מעין "חפצא של מצווה".

ראה בביאור דברי הרמב"ם שם בלקוטי שיחות חלק כ"ז ע' 14 ובפרט בהערה 43 שם (הובא בתורת מנחם יין מלכות על אתר), ומשם מובן שזה ענין מיוחד בצדקה שהיא כמו כפרה ולא שייך בכל המצוות שבין אדם לחבירו.