עושה חדשות כתב:שאלה פשוטה ומצויה.
אדם שמוציא קול וחותך את המילות במוצאות הפה זהו ודאי דיבור,
ה"ה כאשר אינו מוציא קול ממש אלא נופח רוח, וע"י השפתיים נשמעים דבריו, גם זה דיבור הוא.
אבל מה הדין כאשר אינו מוציא הגה וגם לא רוח, אלא רק ממלמל בשפתיו את המילים,
ואפילו אם יצמידו לפיו רמקול, לא ישמעו כלום.
זה ג"כ כמו דיבור?
ואולי יש חילוק לענין מה?
שמא כבר עסקו בזה כאן?
במג"א סימן תקפ"ד סק"ב איתא: "ולכן נכון להתוודות בשעת התקיעות
בלחש בין סדר לסדר"
ובחכמת שלמה שם כתב על זה, וז"ל(בקיצור הנצרך לענייננו): "היינו בלחש, שלא יהיה משמיע לאזניו
כלל, ואז כל דיבור שאינו משמיע לאזניו
לא נחשב דיבור רק מחשבה, כדמוכח בהל' נדרים (יו"ד) סימן ר"י (סע' א'). ולכן כל דלא הוי ליה דין דיבור רק מחשבה, לפני מלאכי השרת ומכל שכן השטן לא נחשב כלל ואינו יודע מזה, ולפניו יתברך די אף במחשבה, ולכן מותר להתוודות בלחש,
דהיינו שלא ישמיע לאזניו, וזה הוי רק
במחשבה..." עכ"ל.
העולה לן לכאורה מדבריו:
א. אם לא השמיע לאזניו, לא נחשב "דיבור". על אף שחותך בשפתיו, ואף מוציא הבל/רוח בצורת מילים, כל עוד שלא נשמע לאזניו.
ב. פעולה כנ"ל, עם חיתוך השפתיים ועם הבל/רוח וכו' - מוגדרת כ"מחשבה".
ג. יש להסתפק, שהרי אם די לן ב"מחשבה" בלבד, א"כ לכאורה מספיק גם הרהור בליבו, ולמה א"כ צריך ללחוש/לחתוך בשפתיו/להוציא הבל/רוח?
מצד א' - אפש"ל אה"נ, די גם ב"הרהור בליבו". ומה שכתב מג"א ללחוש, אינו אלא לאפוקי שלא ישמיע לאזניו.
ומצד ב' - אפש"ל, שעדיף ללחוש, כי כך מבטא יותר טוב את אשר בליבו, בפעולה שאיננה מופרעת ע"י מחשבות אחרות שעלולות להוות הסח הדעת אם רק יהרהר את הוידוי.
ואם נחתינן להא (כצד ב'), אולי נימא שיש דרגות בפעולות "מחשבה", זו למעלה מזו, ונוכל אולי לחלק ולומר, שכל פעולה שהיא למעלה מ"הרהור בלב בלבד" - עדיפה על קודמתה, כגון: מלמול (עדיפות אחרונה, אך עדיפה על הרהור בלב בלבד), ולמעלה ממנו, כגון: חיתוך השפתיים בלי הבל/רוח בצורת מילים (עדיפות בינונית), ולמעלה ממנו חיתוך שפתיים עם הבל/רוח בצורת מילים (עדיפות גבוהה). אך כולם מוגדרות כ"מחשבה" בלבד, ולא כ"דיבור".