בברכה המשולשת כתב:אוצר החכמה כתב:לא נראה לי שמקדם אותנו הרבה בנושא הדיון שלך.
למה? הרי הרב פותח האשכול שליט"א התייחס במפורש להחלטות מדיניות.
אוצר החכמה כתב:נכון. אבל לפי הבנתי הוא נתנם כדוגמא ולא דן שמכוח היות ההחלטות מדיניות הדין משתנה.
דווקא השאלות עליהן הוא מדבר, מבחינתי, לגמרי נוגעות לענייננו. אלא שלא מצאתי הרבה בשר במאמרו.
עיקר השאלה שלי היא - האם יש סמכות לאדם פרטי להחליט שיש 'רודף' לפנינו ולהורגו, למרות שהעניין תלוי בשיקול הדעת, ויש אחרים שלדעתם אין כאן 'רדיפה'.
מצד אחד, בפשטות, כך הוא הדבר. כי לא מצאנו שום הגבלה בזה. ולכן, לכאורה, הוא ככל שאר דיני התורה: אם אני בטוח שמותר לדבר לשון הרע על פלוני, כי זה לשון הרע לתועלת - אין לי שום בעיה לדבר עליו לשון הרע, למרות שאחרים לא חושבים כמוני.
מצד שני, ברור לחלוטין שזה לא נכון. לא יתכן שהתורה תתיר דבר כזה שאיש את רעהו חיים בלעו. (וזו באמת ההזדמנות להרגיע את השב"כ - דעתי, דעת תורה, שהדבר אסור בתכלית. והרי זה זו איסור רציחה לכל דבר ועניין. ואין אנו עוסקים אלא בשאלה - מה הגדר וההסבר בזה).
השאלה היא אפוא, מדוע זה לא נכון.
פרופ' שוחטמן מתמקד במקרה ספציפי של תחולת דין רודף על שלטון. אם היה מנמק היטב מדוע לא שייך שיחול דין רודף בזה - זה היה עוזר לנו, ולו במקצת. אבל לא מצאתי שם הרבה תוכן. ואתייחס בקצרה לנימוקים שהעלה שם.
א.
עצם העובדה שבשום מקום בספרות חז"ל לא הוגדר מלך כ"רודף" בשל מדיניותו, וזאת על אף הביקורות החריפות שהיו לחז"ל על מלכי ישראל, על שחטאו והחטיאו את הרבים - דברים שגרמו לאסונות לכלל ישראל!! - יש בה כדי ללמד על כך, שמושג "רודף" אינו שייך בשלטון יהודי
אם היה מוצא מקום, בו מבואר שמלך קיבל החלטה
שגויה שהייתה גורמת לאיבוד נפשות (באופן ישיר, ולא כעונש מן השמים על החטאים) - ועם כל זה לא שמענו שהוא הוגדר כ'רודף' מחמת כך - אז אולי היה מקום לראיה כזו. אבל לא הביא שם שום מקרה רלוונטי.
מלבד זאת טענתו זו נשענת על כך, שלנבחרי הציבור יש סמכויות של מלך מבחינת ההלכה. נו, אז אם מישהו חושב אחרת, מה יהיה?
ב.
הסמכתו של השלטון לצאת למלחמת רשות, מוכיחה שלא חל בו "דין רודף"
(ומסביר שם, שהרי יש בזה סכנה של איבוד נפשות)
ראיה תמוהה. ברור שאם השלטון פועל כדין (ועל פי דין מותר לצאת למלחמת רשות) הוא לא רודף. השאלה היא לגבי האופן שהשלטון פועל שלא כדין.
ג.
אכן, לכאורה, יש מקום לומר, כי רק כאשר השלטון פועל כחוק מבחינת דין תורה, בסמכותו לסכו את חיי האזרחים, אבל כאשר הוא פועל שלא כחוק מבחינת דין תורה, אין הוא מוסמך לסכן את חיי האזרחים, ואם הוא מסכן את חייהם - חל עליו 'ידיו רודףיי. אולם ראויה סברה זו להידחות. העובדה בלבד שהשלטין פועל שלא במסגרת סמכותו שעל-פי דין תורה, ואף בניגוד לדין תורה אין בה כדי לעשיתי ליירודףיי.
(סליחה על השיבושים. זו העתקה מPDF)
סתם ולא פירש.
כולנו מסכימים שבסוף צריך להגיע למסקנא שאין כאן דין רודף. השאלה היא למה.
ד.
גם אם סבור מאן דהוא כי מדובר בסכנה וודאית לציבור בעתיד כתוצאה ממדיניות ולהתיר את דמן,הממשלה, מכל מקום אין בכך כדי להפוך את השלטון ל "רודף" באשר אין ליחיד כל סמכות בעניין זה. הנושא של בטחון המדינה ואזרחיה אינו מסור בידי היחיד אלא בידי הרשויות המופקדות על כך : הצבא, המשטרה ויתר זרועות הבטחון , ורק הן רשאיות להחליט על דרכי הטיפול בסכנות כאלה ואחרות הנשקפות לכלל הציבור
זו סברא יפה מאוד. וזה כנראה הכיוון. אבל שוב - למה?
אם ברור לאדם שמדיניות זו תביא לאיבוד נפשות מיותר. וגם אין זה רק דעתו פרטית, אלא גם מומחים רבים סוברים כמוהו. אבל מה לעשות, השלטון כעת ביד מישהו אחר שסובר אחרת... אז למה כ"כ ברור שבטלה דעתו?
ניקח מקרה קיצוני. השלטון החליט לטפל בחומרה באלה שלא משלמים מסים. והשתגעו לגמרי וכעת באים לחוקק חוק חדש, לפיו כל מי שלא שילם מסים - הורגים אותו במקום בלי דין ודברים.
כלומר, דבר שהוא 'רדיפה' ללא שום ספק. גם בזה נאמר שלא חל דין 'רודף'?
אלא מה, מסתבר שיש חילוק בין דבר חד משמעי לבין דבר התלוי בשיקול הדעת. האם באמת זהו גדר הדין? ואם כן, מה המקור לכך?