פורום אוצר החכמה

כשיש שני דברים שיש להם דין אחד. להראשון יש מקור מפורש בתורה לאותו דין והשני נלמד בהיקש מהראשון. האם שייך לומר שהדין אצל השני הנלמד בהיקש מהראשון הוא כך וכ״ש שהדין כך אצל הראשון שמפורש כן בתורה...

לעניין מה אתה רוצה לומר את זה?

שמואל דוד כתב:כשיש שני דברים שיש להם דין אחד. להראשון יש מקור מפורש בתורה לאותו דין והשני נלמד בהיקש מהראשון. האם שייך לומר שהדין אצל השני הנלמד בהיקש מהראשון הוא כך וכ״ש שהדין כך אצל הראשון שמפורש כן בתורה...

לשם מה צריך ללמוד מכל שכן, והרי אפשר ללמוד את הראשון מהשני מאותו ההיקש שלמדו את השני מהראשון.

שמואל דוד כתב:כשיש שני דברים שיש להם דין אחד. להראשון יש מקור מפורש בתורה לאותו דין והשני נלמד בהיקש מהראשון. האם שייך לומר שהדין אצל השני הנלמד בהיקש מהראשון הוא כך וכ״ש שהדין כך אצל הראשון שמפורש כן בתורה...

עיין תוספות יבמות ז ע"ב ד"ה ואמר דהתירו ביאה במקצת ואף התירו למצורע להכניס בוהן ידו לעזרה כדי להיטהר ולא התירו ביאת כולו, דביאת כולו מפורש בתורה לאיסורא מהפסוק ואל המקדש לא יבא, משא"כ ביאת מקצת שלא למדו אלא מהיקש.

למשל, כהן משיח חייב קרבן רק בהעלם דבר ושגגת מעשה ודין ד״ה נלמד מציבור. והדין שצריכים העלם דבר בציבור כתיב בהדיא. האם נכון לומר שמשיח אינו חייב אלא בהעלם דבר וכ״ש ציבור.

שמואל דוד כתב:למשל, כהן משיח חייב קרבן רק בהעלם דבר ושגגת מעשה ודין ד״ה נלמד מציבור. והדין שצריכים העלם דבר בציבור כתיב בהדיא. האם נכון לומר שמשיח אינו חייב אלא בהעלם דבר וכ״ש ציבור.

לא הבנתי. אתה אומר שהעלם דבר כתיב להדיא בציבור, אז למה צריך ללמוד את זה בכ"ש מכהן משיח?

לא צריכים ללמוד בכל שכן. אני שואל אם נכון לומר כל שכן.

ביליצר כתב:

שמואל דוד כתב:כשיש שני דברים שיש להם דין אחד. להראשון יש מקור מפורש בתורה לאותו דין והשני נלמד בהיקש מהראשון. האם שייך לומר שהדין אצל השני הנלמד בהיקש מהראשון הוא כך וכ״ש שהדין כך אצל הראשון שמפורש כן בתורה...

עיין תוספות יבמות ז ע"ב ד"ה ואמר דהתירו ביאה במקצת ואף התירו למצורע להכניס בוהן ידו לעזרה כדי להיטהר ולא התירו ביאת כולו, דביאת כולו מפורש בתורה לאיסורא מהפסוק ואל המקדש לא יבא, משא"כ ביאת מקצת שלא למדו אלא מהיקש.

יישר כח גדול!

רש"י הוריות ח. ורבנן - סברי יצא משיח שאין חטאו בשגגה לא בעבודת כוכבים ולא בשאר מצות אלא העלם דבר עם שגגת מעשה ולדברי הכל משיח אין מביא אשם תלוי וכ"ש צבור דאין חייבין אשם תלוי דהעלם דבר כתיב בהו בהדיא

שמואל דוד כתב:רש"י הוריות ח. ורבנן - סברי יצא משיח שאין חטאו בשגגה לא בעבודת כוכבים ולא בשאר מצות אלא העלם דבר עם שגגת מעשה ולדברי הכל משיח אין מביא אשם תלוי וכ"ש צבור דאין חייבין אשם תלוי דהעלם דבר כתיב בהו בהדיא

מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר. איפה הקושיא בדיוק?

אני שואל על לשון רש״י וכ״ש ציבור

עיין רש״י נדה מד. ד״ה נוחל

והנה קבלתי תשובה מחכם אחד שליט״א וז״ל:

מ"מ קרובי האם הם יותר רחוקים מן הבן מאשר האם וזה הכ"ש. כמדומני לפעמים כתוב כ"ש ופירושו הוא הדין וצריך בדיקה בזה.

ועי' רשב"ם ב"ב קח. במתנ' ד"ה ולא מנחילין, וז"ל, דאחות אמו היאך תירשנו הלא היא באה מכח אחותה שהיא אמו של זה ולא האם יכולה ליורשו כדאמרן האיש את אמו נוחל ולא מנחיל קל וחומר שהיא לא תירש את אחותה, ע"כ. הרי שרש"י כתב שזה קל וחומר ואפי' אם נאמר שמצינו לשון כ"ש אף אם אינו באמת כ"ש, מ"מ על ק"ו לכאו' יותר קשה לומר שאינו ק"ו גמור (אמנם גם מצינו ק"ו שאינו ק"ו גמור עי' שטמ"ק ב"מ יא: ד"ה ולדידי וז"ל ולאו ק"ו גמור מקראי וגו' אלא כעין ק"ו מסברא בעלמא).

והנה על רש"י נדה מד. הקשו קושית כתר"ה שליט"א (עי' חידושי יחיאל ב"ב סי' כ"ז עמ' של"ה) וגם על רשב"ם ב"ב הקשו כן (עי' שיח יהודה ועי' סיכומי סוגיות להרב ישי טולידנו). אבל לענ"ד יש מקור מרש"י ורשב"ם שכ"ש וק"ו אינו מוכרח להיות דבר שנצרך מן הדין אלא גם כ"ש וק"ו ע"פ המציאות מיקרי כ"ש וק"ו. ועדיין צ"ע בענין זה.

והנה עי' תוס' ברכות לה. ד"ה לפניו שכתב שהאי כ"ש לאו ק"ו גמור הוא, עיי"ש. וא"כ מצינו שאע"פ שכתוב כ"ש בגמ' מ"מ משכחת ליה דלאו כ"ש גמור. ולפ"ז אולי עדיף לנו לפרש בדברי רש"י כאן שלאו כ"ש גמור הוא ובהכי מיושבת קושית המפרשים על רש"י למה נזקק לכתוב שזה כ"ש כי מצינו שכ"ש הוא לא ממש כ"ש.

שמואל דוד כתב:לענ"ד יש מקור מרש"י ורשב"ם שכ"ש וק"ו אינו מוכרח להיות דבר שנצרך מן הדין אלא גם כ"ש וק"ו ע"פ המציאות מיקרי כ"ש וק"ו.

דברים של טעם.

ביליצר כתב:עיין תוספות יבמות ז ע"ב ד"ה ואמר דהתירו ביאה במקצת ואף התירו למצורע להכניס בוהן ידו לעזרה כדי להיטהר ולא התירו ביאת כולו, דביאת כולו מפורש בתורה לאיסורא מהפסוק ואל המקדש לא יבא, משא"כ ביאת מקצת שלא למדו אלא מהיקש.

ועיין עוד זבחים פט. במשנה - חטאת קודמת לאשם מפני שדמה ניתן לד' קרנות על היסוד.
וברש"י - ועל היסוד - שפיכת שירים, ובאשם לא מצינו שנאמרו: