כיון שהתחיל הקורא לקרות בספר תורה אסור לספר אפילו בדברי תורה אפילו בין גברא לגברא ואפילו אם השלים הוא הפרשה.
ויש מתירים לגרוס בלחש
ויש אומרים שאם יש עשרה דצייתי לספר תורה מותר לספר (בדברי תורה)...
על ה'יש מתירים' העיר המשנ"ב (סק"ח):
מיירי דאיכא עשרה דצייתי לספר תורה מבלעדו...
ובכן, אם כדבריו - מה ההבדל בין ה'יש מתירים' ל'יש אומרים'?
כלומר, אם תתיר לגרוס בלחש דווקא כשיש עשרה, אז מה בא להתיר ה'עשרה דצייתי', ללמוד בקול? ייתכן, אך לענ"ד דחוק מאד.
חיפשתי אם יש מי שהתייחס להערת המשנ"ב ולא מצאתי, מלבד הרב דוד יוסף ב'הלכה ברורה' (חלק ז עמ' רסד) שמכח קושיא זו דחה דברי המשנ"ב.
כיצד הבין המשנ"ב את השו"ע?