איש_ספר כתב:לב מי לא נמס לשמוע, את דברי התלמיד מספר על לימוד תורה באופן של "מתרפקת על דודה...." "מתרפקת על דודה...", אברכים ובחורים שעמדו לידי געו בבכי דוקא בתיאור "הפשוט" הזה, חשבתי לעצמי: כולנו למדנו בילדותינו כך, בישיבה קטנה, במשמורים של ליל שישי... אח"כ התום הולך, הטרדות באות, ההישגיות מקומה גם כאן, לומדים כדי לדעת מוקצה, לומדים כדי לדעת ריבית, וכו' וכו', אבל לימוד שאינו אלא ביטוי של אהבה --- אהבה -- אהבה --- אהבה --- מתי פעם אחרונה זכינו לו ---
נגעת כאן בבעיה גדולה, אני באופן אישי מרגיש כבר כמה שנים נתון בה כמו בכף הקלע. כמוך כמוני וכמו הרבה מהמשתתפים שם, המשפט הזה של "מתרפקת על דודה באמר אביי" הרעיד בי הרבה מיתרים סמויים וגלויים.
אבל צריך להציג בזאת את שני הצדדים.
אתה נכנס לבית הכנסת כל שהוא בשעה מאוחרת, יושב שם יהודי יר"ש ליד הגמרא, ניגון חרישי מתפזם בשפתותיו, כולו עונג וחיבור, לימוד בהשתפכות הנפש. ואם מן הקרויים חסידים הוא, אז הלהט מורגש עוד יותר, הוא עומד על רגליו, כולו נענועים, קשה להבחין מרחוק האם הוא לומד או מתפלל, בהשתפך נפשו אל חיקו של אמר אביי.
זה בודאי לא זר לנו, הרי חונכנו על זה, מי לא יודע איך החזו"א מתאר את הלימוד ברציפות, מה קורה שם אחרי שש שעות, שבע או שמונה, אין מילים, גם הנשימה נעתקת.
אלא שהלימוד הוא באמת איננו תפילה, אם באמירת פסוד"ז ראוי להם להרגשים השלטון, אבל בלימוד התורה כמו בכל לימוד, אוי לו לשכל אם יאבד את המושכות. בלימוד תורה כמו בכל לימוד, (כמובן יותר, אבל הכוונה היא שלא פחות), נדרש עיון ביקורתי, מקצועי, שינון נכון של המושגים, חישוב נכון של הנתונים, הגדרות דקות וסברות משפטיות, דק על דק בלי רחמים.
בואו נתאר לימוד של עו"ד או רו"ח, כבר שעתיים הוא רובץ על הספר, עיניים ממוקדות טלפון מכובה, לא רוצה להפסיד כלום, בלי ספק יש חשיבות גם לרציפות, ההפסקה עלולה לקלקל את התפיסה. אבל בהרבה מקרים אומר הלומד החכם לעצמו; הפסקה. קפה עיתון וסיגריה כמה דקות, זה מה שיתן עכשיו תועלת להתרכזות מחודשת. בחישוב הכולל זהו הצעד הנכון להשגת המטרה. ומה קורה כאשר הוא לומד (להבדיל כמובן) תורה? מבחינה מקצועית נחוצה כאן הפסקה, אבל האם הוא ישיג כך את הנועם והדביקות מהסיפור של החזו"א?
אין ספור נפק"מ. הלימוד מתוך מחשב, העיון בספרי מ"מ, חיפוש בכת"י, שיטוט מבוקר במאגרים, וכהנה עוד ועוד. הרבה יותר מקצועי, הישגים יותר מרשימים, יותר יודע יותר מדייק יותר קולע למטרה. אבל האם אפשר להתרפק על הדוד תוך דפדוף בספר המפתח?
נס שמוזכר בחז"ל הלימוד עם חברותא, בודאי כל אחד יודע שזה הרבה יותר פרקטי למי שמחפש הישגים. אבל האם תשוו את זה להיושב בעליית הגג המבודדת בניתוק גמור מכל הסובב אותו, ישקני מנשיקות פיהו?
בספרים של ר' יעקב ב. פרידמן, (על איזה רב שתבחרו), זה הולך ביחד: רבינו שקוע בספר, מצחו חרוש קמטים, התלמידים מקיפים אותו בקושיות כתנורו של עכנאי, ולפתע הרמב"ם מתבהר קצת, יש קצה חוט, רבינו פורץ בבכי של אושר, דמעות של טהרה ודביקות, ומיד נוטל את העט להעלות על הכתב את היסוד החדש, סימן כג בספר שיעוריו שנכתבו ע"י א' השומעים.
אבל בשטח המעשי זה מתפצל באופן די חד, ראובן למד את הסוגיא הזאת ברגשי קודש והתפעלות של אהבה, ואילו שמעון למדה בקור רוח בכלים מקצועיים. חולת אהבה אני על ראובן, אלך לבקש ממנו ברכה, או לכבדו בגזיזת תלתל לבני בן השלוש. אבל אם ארצה לשמוע דרך נכונה בסוגיא, ביאור אמיתי המתחשב בכל הנתונים, תירוץ לקושיא חמורה, סיכום חד וממצה, אלך לי אל שמעון, שם יתן לי את דודיו.
ברור לי שזה לא אמור להיות סותר, ברור לי שאדרבה כל מאמץ להגיע להישגים בתורה, (הישגים של אמת: תירוץ לקושיא, היקף השיטות, דקדוק נכון במושגים ובפרטים), הוא הוא הדבר האמור להיות "מקרב" להקב"ה, וכי מה יותר צודק ונכון מלעשות כל טצדקי ע"מ להגיע לידיעה נכונה. אבל מה יהיה עם הנפק"מ? האם כדאי לתפוס טוב חשבון של הרעק"א או סברא של ר' חיים כאשר מתנענעים כמו לולב בהלל, או דוקא בישיבה רגועה ומתונה, מתוך חשיבה מקצועית וביקורתית.
דמות כמו הנפטר האחרון, (וכמובן שלא רק הוא), מטילה מהומה בהנחות הקדומות. מחד גיסא יום שלם הוא מתנגן לו על "זיתום המצרי", אבל תכלס' הוא באמת יודע, הוא הגיע להישגים מדהימים. אז כנראה זה לא סותר. אולי יום ככה יום ככה? או בעצם יום מול לילה? אולי זה מתחלק חורף קיץ? זקנה ובחרות? ומה בעיקר?
אולי בדרגות אישיות גבוהות יותר זה מתחבר טוב, (איך באמת?), אבל בואו נחשוב על הנמוך. (כי שם מקומינו, לצערינו). כשאני שומע על מישהו שכתב ספר טוב על ריבית/קדשים/תערובת/עירובין/זרעים, למול עיני אני לא רואה ניגון ערב עם דמעות מבצבצות, אני רואה רק מאמץ מוגבר להגיע להישג, כתיבה מחיקה, התייעצויות, שינון בגריסה, עין בוחנת, מחשבות עמוקות. אז אולי בכלל יש לי בעיה בעיניים?
כמה נו"ן בי"ת.
א. אתה הקורא, אם לא הבנת בכלל מה מציק לי, אז תעזוב בבקשה את האשכול, זה לא יקדם אותנו. אם הבנת, התחבטת, חשבת, ויש לך מה לומר כי ראית או שמעת או הרגשת, אל תמנע טוב.
ב. האשכול אכן נפתח בעקבות פטירת הגר"ש זצ"ל, בעקיפין, עם דבריו של הרב אי"ס המצוטטים לעיל. אבל הנושא הוא לא הגר"ש, ולא מי שהספיד אותו, ולא ההשוואה שלו לאחרים, וגם לא השאלה איך זה בדיוק צוטט בעיתון כל שהוא, וכמה אנשים השתתפו בהלוויה. זה נושאים מאד חשובים, יבשילו אשכולותיהם בכרמים אחרים. אבל בבקשה תנו לי צ'אנס להוציא מהאשכול הזה משהו על הבעיה שמטרידה אותי הרבה שנים.
ג. כולי תודה למי שמוכן יהיה להשתתף בדיון, לצדד את אחד מהצדדים בכל תוקף, או להציג את השאלה בצורה נכונה יותר. דרך כלל אני לא מרגיש צורך בעזרה להתבטאות ולנסח את דעתי וספיקותי, אבל הפעם אני מרגיש קושי מיוחד, ויהיה תועלת אם תגדירו טוב יותר.
ד. בכלל יכול להיות שהשאלה כאן היא לא מקצוענות או התרפקות, אלא שאלות כוללות יותר, מהו לימוד התורה בעצם, ומה תכליתו, ומהו המשקל של רגשי קודש, ומה המחיר שראוי להשקיע בהם. הכל בכלל זה, טעון כיבוס וליבון.
נפשי בשאלתי.
