פורום אוצר החכמה

יבנה כתב:עי' ר"ה כח:-כט. ששניהם צריכים לכוון.

אוצר החכמה כתב:הוא לא שואל לגבי מקום שמשלח עצמו צריך גם לשמוע כמו שם בר"ה שצריך כוונת שומע ומשמיע.
השאלה שלו היא בשולח את חבירו לתרום האם השליח צריך לכוון בשעת התרומה או המשלח בזמן המינוי.
(אם כוונתך שאע"פ שאינו דומה ממש יש להביא משם ראיה אולי תבאר)

לא הבנתי את השאלה שלו אבל השואל ביקש שלא נכתוב סברות

אוצר החכמה כתב:הסברתי את המקרה. אבל לא הבנתי למה עולה בדעתך שצריך המשלח לכוון בזמן מינוי השליחות לקיים את המצווה לי נראה פשוט שהכוונה קשורה למעשה המצווה אבל ע"ז כתבת שאינך רוצה סברות.

יבנה כתב:עי' ע"ז כז. ובתוס' ד"ה וכי שמבואר עכ"פ שצריך שהשליח יכוון למצוה, ויש חילוק בין הדברים מתי נחשב בסתמא כנעשה לשם מצוה או לא.

יבנה כתב:עי' ע"ז כז. ובתוס' ד"ה וכי שמבואר עכ"פ שצריך שהשליח יכוון למצוה, ויש חילוק בין הדברים מתי נחשב בסתמא כנעשה לשם מצוה או לא.

שאלת תם כתב:

יבנה כתב:עי' ר"ה כח:-כט. ששניהם צריכים לכוון.

אולי כבודו יבאר יותר למה כוונתו, כי אם כוונתו למה שכתוב שם שצריך כוונת שומע ומשמיע, אין לזה שום קשר לשאלתי, כי שם מדובר שיוצא ידי חובתו מאחר וצריך שיכוון המשמיע להוציא את השומע והשומע יכוון לצאת. שאלתי הייתה לגבי הכוונה לקיים המצוה באופן שאני למשל ממנה שליח למול את בני, האם אני צריך לכוון בשעה שאני ממנה אותו או שהמוהל צריך לכוון זאת בשעה שמל.

בתבונה כתב:

יבנה כתב:עי' ע"ז כז. ובתוס' ד"ה וכי שמבואר עכ"פ שצריך שהשליח יכוון למצוה, ויש חילוק בין הדברים מתי נחשב בסתמא כנעשה לשם מצוה או לא.

מצוות שהעיקר התוצאה לא צריך כוונה לשמה (כך בקוב"ש) ומצוות שינ=כול לקיימם ע"י שליח היינו שמצוותו שיהיה התוצאה
הכוונה במילה כתב הרע"א שאינה מדין מוות צריכות כוונה אלא דין אחר ככוונת לשמה בגט,
אבל אפילו היה בזה דין כוונה לשם מצווה אין כשרות המילה מטעם דין שליחות שהרי לגוי אין שליחות והמילה נחשבת מילה גם בלי דין שליחות שאפילו אם המוהל היה מל בניגוד לרצון האב לא היה צריך הטפת דם ברית, ולכן עד כמה ששייך שליחות כדי שיחשב שהאב הוא זה שפעל את המילה לזה אין צריך כוונה. כי פה העיקר התוצאה לגרום שהבן יהפך לנימול . ואכמ"ל
ונראה לי שדנו בזה באחרונים

מצוות שיכול לקיימם ע"י שליח היינו שמצוותו שיהיה התוצאה

כי פה העיקר התוצאה לגרום שהבן יהפך לנימול

שאלת תם כתב:

שאלת תם כתב:

יבנה כתב:עי' ר"ה כח:-כט. ששניהם צריכים לכוון.

אולי כבודו יבאר יותר למה כוונתו, כי אם כוונתו למה שכתוב שם שצריך כוונת שומע ומשמיע, אין לזה שום קשר לשאלתי, כי שם מדובר שיוצא ידי חובתו מאחר וצריך שיכוון המשמיע להוציא את השומע והשומע יכוון לצאת. שאלתי הייתה לגבי הכוונה לקיים המצוה באופן שאני למשל ממנה שליח למול את בני, האם אני צריך לכוון בשעה שאני ממנה אותו או שהמוהל צריך לכוון זאת בשעה שמל.

אחרי כתבי זאת, עיינתי בבעל המאור שלמד שאכן הכוונה המדוברת היא לצאת ידי חובת המצוה, שסובר רבי זירא שמצוות צריכות כוונה [ומעניין שמדייק כך מלשון רש"י], ולפ"ז לכאורה אכן מוכח משם שצריך שגם המשלח וגם השליח יתכוונו, כפי שמסיקה שם הגמרא שבעינן כוונת שומע ומשמיע, אלא שעדיין יש לדחות ששם אינו מדין שליחות אלא מדין שומע כעונה ויל"ע.

שאלת תם כתב:

בתבונה כתב:

יבנה כתב:עי' ע"ז כז. ובתוס' ד"ה וכי שמבואר עכ"פ שצריך שהשליח יכוון למצוה, ויש חילוק בין הדברים מתי נחשב בסתמא כנעשה לשם מצוה או לא.

מצוות שהעיקר התוצאה לא צריך כוונה לשמה (כך בקוב"ש) ומצוות שינ=כול לקיימם ע"י שליח היינו שמצוותו שיהיה התוצאה
הכוונה במילה כתב הרע"א שאינה מדין מוות צריכות כוונה אלא דין אחר ככוונת לשמה בגט,
אבל אפילו היה בזה דין כוונה לשם מצווה אין כשרות המילה מטעם דין שליחות שהרי לגוי אין שליחות והמילה נחשבת מילה גם בלי דין שליחות שאפילו אם המוהל היה מל בניגוד לרצון האב לא היה צריך הטפת דם ברית, ולכן עד כמה ששייך שליחות כדי שיחשב שהאב הוא זה שפעל את המילה לזה אין צריך כוונה. כי פה העיקר התוצאה לגרום שהבן יהפך לנימול . ואכמ"ל
ונראה לי שדנו בזה באחרונים

מצוות שיכול לקיימם ע"י שליח היינו שמצוותו שיהיה התוצאה

מנ"ל הא? כ"כ פשוט שבשחיטת הפסח העיקר התוצאה? גם מש"כ לגבי מילה:

כי פה העיקר התוצאה לגרום שהבן יהפך לנימול

אינו ברור כלל ועיקר, ובפשטות יש בזה מחלוקת וי"א שיש שני חלקים במילה, מעשה הסרת הערלה והתוצאה שיהיה נימול.

אוצר החכמה כתב:כשאני חושב עוד על העניין אני משער שמה שמניע אותך היא ההבנה הפשוטה שיש לך שכוונה היא לא במעשה המצווה אלא תנאי בקיום המצווה שלי. ואם כך יש לך קושיה איך זה עובד בשליחות. אני חושב שגם אם כך אתה סובר מה שאתה בעצם צריך זה לשאול איך זה עובד בשליחות ולא להציע שבאמת בשליחות יצטרכו לכוון בשעת המנוי שזה כפי שכתבתי מעורר קושי גדול.

שאלת תם כתב:

אוצר החכמה כתב:כשאני חושב עוד על העניין אני משער שמה שמניע אותך היא ההבנה הפשוטה שיש לך שכוונה היא לא במעשה המצווה אלא תנאי בקיום המצווה שלי. ואם כך יש לך קושיה איך זה עובד בשליחות. אני חושב שגם אם כך אתה סובר מה שאתה בעצם צריך זה לשאול איך זה עובד בשליחות ולא להציע שבאמת בשליחות יצטרכו לכוון בשעת המנוי שזה כפי שכתבתי מעורר קושי גדול.

ההבנה הפשוטה שלי היא שהטעם שמצוות צריכות כוונה, זהו מפני שמעשה בלי כוונה - אין לו שם של מעשה מצוה, שסובר אותו מ"ד כדבר פשוט שכשהתורה ציותה לעשות מעשה מסוים, אין רצונה שייעשה המעשה גרידא, אלא רצונה שיעשה את רצון ה' [וכעין משארז"ל: לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר או מי ששוחט מן העורף הוי לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות], ומשכך הבנתי שאם אני עושה מצוה ע"י שליחות, צריך אני לכוון לקיים את המצוה, כיון שבלי הכוונה אין לזה שם מצוה (כשם שאם עשיתי בעצמי את המצוה ולא כיוונתי בה, שאין לזה שם מצוה וכנ"ל), ובעקבות כך הבנתי בפשטות שבשעה שממנה את השליח צריך לכוון שעושה כן בגלל שרוצה לקיים המצוה. אבל אם כשממנה את השליח אינו מכוון לשם מצוה, ורק השליח מכוון כשעושה את המצוה, בפשטות אין בזה כל תועלת, כיון שמי שקיים את המצוה (לא מי שעשה בפועל), לא חשב שעושה כן בשביל מצוה. [ואע"פ שידעתי שאפש"ל ששלוחו של אדם כמותו והשליח עומד במקום המשלח וכו', אבל זה נראה לי כמו טענה שמתאימה לבית משפט, ולא טענה שמתאימה לענייננו כשמתבוננים בנשמת הדברים.]

אולם ראיתי להגאון ר"א פוסק בס' כורת הברית, נחל כרית (סי' רסא אות ד), שכ', מעשה היה בגדול הנימול שרצו הרופאים להשקותו משקה השינה שלא ירגיש בצער המילה, ולא רצה משום לפום צערא אגרא, מצד חסידות, ואני אמרתי שגם מצד הדין יש קפידא למול דוקא כשהוא ער, דקי"ל מצות צריכות כוונה. ע"כ. ולפמש"כ לעיל אין זה מוכרח כלל, שי"ל שכוונת המוהל לשם מצוה מועילה בזה גם לגבי הנימול, ובפרט שהוא שלוחו. וכמ"ש המהר"ח אור זרוע. וכן מתבאר עוד בחי' הרשב"א (חולין יב) וז"ל: ורבינו ז"ל אומר שכל דבר שאפשר לעשותו ע"י שליח הויא עמידה על גביו כוונת העושה ומהני מדין שליחות, משא"כ דבר שא"א לעשותו ע"י שליח לא מהני בזה עמידת בן דעת וכו'. ע"ש

ועיין רשב"א חולין י"ב [בד"ה מאן תנא] בשם מורו [הרבינו יונה] דענין גדול עומד על גבו הוי מדין שליחות דכוונת העע"ג הוי כאילו כיוון העושה עיין שם, והובא בב"י או"ח סי' ת"ס מתשו' הרשב"א ח"א סי' תקצ"ג יעו"ש, ומשמע מדבריו דשייך שליחות על מחשבה. אולם עיין בחתם סופר בחולין שם [בד"ה ואמנם] דגבי קדשים לא מהני זה מחשב וזה עובד ולכן לא מהני עע"ג עיין שם, וא"כ גבי קדשים לא שייך שליחות על המחשבה.
אמנם גוף דברי הרבינו יונה לא זכיתי להבין דאיך שייך בכאן שליחות הא חרש שוטה וקטן לאו בני שליחות נינהו, וגם דהרי לא מצי עביד, ומצאתי שכבר עמד בזה בתפארת יעקב [בד"ה ודע דלכאורה] עיין שם שנדחק ליישב. ולכן נ"ל שלא נתכוין הר"ר יונה לומר דיש כאן משום שליחות, אלא דמטעם שליחות אתינן עלה, היינו דכמו שהקילה תורה דמהני ע"י שליח ה"נ מקילינן בקטן וגדול עומד ע"ג ומכוין ודו"ק היטב.
ובכך אמרתי לישב קושיית התורי"ד דלמה לא יהנה שליחות על כל מצוות שבתורה וכגון הנחת תפילין, ונתחבטו בזה האחרונים עיין קצוה"ח סי' קפ"ב ושו"ת חתם סופר או"ח סי' ר"א ועוד [וע"ע לעיל סימן מ"ג]. ולהנ"ל י"ל בפשטות דלמ"ד מצוות צריכות כוונה, והכוונה חלק מהמצוה, ועל זה הרי לא שייך שליחות וממילא לא מהני שליחות בכולה מילתא, אלא דחידוש הוא שחידשה תורה גבי שחיטת קדשים דאף דחסורי מחסרא כוונה מ"מ יכול לעשות ע"י שליח והוי כמותו ודו"ק היטב.