איש_ספר כתב:מישהו מתנדב להסביר בשפה ברורה ונעימה על מה בדיוק הולך שם מהרש"ל ?
(יבמות כז: - כח.)
ארבעה אחים. שנים מהם נשואים שתי אחיות, ומת אחד בלא בנים, ונפלה אשתו ליבום לפני שני האחים הנותרים.
ושוב מת גם השני - הנשוי לאחות היבמה - בלא בנים, ונפלה גם אשתו ליבום לפני שני האחים הנזכרים.
בשעת נפילת הראשונה ליבום, היתה מותרת. אבל לאחר נפילת השניה, יש כאן ב' אחיות שנפלו ליבום, וכל אח משני האחים הנותרים, לכשעצמו אינו יכול ליבם את שניהם, מחמת איסור שתי אחיות.
וכיון שכן, לכאורה צריך להיות הדין "כל אשה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה, הרי היא כאשת אח שיש לו בנים ואסורה". ואסורות שניהם ליבום.
הנידון הוא, האם אפשר שאח אחד יחלוץ לשניה, ואז הראשונה תחשב "יבמה שהותרה (בשנת נפילה), ונאסרה (בשעה שנפלה היבמה השניה ליבום), וחזרה והותרה" שהדין הוא "תחזור להיתירה הראשון".
ומבואר בגמרא, שאמנם כך סובר רבי יוחנן במקרה אחר, דומה, ש"תחזור להיתרה הראשון".
ועל זה קאמר בגמ' (כז:)
"איתיביה ר' יוסי בר חנינא לרבי יוחנן, ארבעה אחין, ב' מהם נשואים ב' אחיות, ומתו הנשואין את האחיות, הרי אלו חולצות ולא מתייבמות. ואמאי, ליקו חד מינייהו לחלוץ לה לשנייה, ותיהוי ראשונה לגבי אידך כיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתירה הראשון. א"ל (=רבי יוחנן) אחיות איני יודע מי שנאן" (כלומר, זו אינה משנה - רש"י).
והקשו בגמ', למה תירץ לו רבי יוחנן כך, ולא תירץ לו שיש גזירה דלמא קדים וחליץ לראשונה ברישא, ואז השניה לא יהיה לה היתר, כיון שהיא לא הותרה מעולם (שהרי מיד בשעת נפילה היתה אחות היבמה הראשונה שנפלה), ויסברו שמותר, ויטעו שהוא כמו באופן שחלץ לשניה, שאז ראשונה חוזרת להיתרה הראשון (שהיתה מותרת קודם שנפלה השניה). ומחמת חשש זה, גוזרים אף באופן שחלצו לשניה, שאף שבאמת הראשונה מותרת, אוסרים אותה מחשש זה.
ועל זה כתבו התוס', שגזירה זו שייך לגזור לא רק קודם מעשה (שעדיין לא חלצו לשניה), ותהיה הגזירה שלא לחלוץ לה, אלא אפילו אם כבר נעשה מעשה, וחלץ אחד מן האחים לשניה, עדיין נאסור את הראשונה ליבום, אף שהיא מותרת, מחשש שיבואו להתיר בעלמא את השניה כשקדם וחלץ לראשונה.
ועל זה המשיכו התוס' וכתבו, "אבל במיתת שניה לא שייך למיגזר כי האי גוונא". דהיינו שאם מתה השניה, הראשונה מותרת ליבום, ולא חיישינן שבמקרה אחר יבואו להתיר את השניה.
והקשה המהרש"ל:
"תימה בעיני הא שייך נמי למיגזר דלמא אי שרית ליה במיתת שניה פעם אחרת יבא להתיר אף במיתת הראשונה". =======
וכדי לבאר את תירוץ המהרש"ל, צריך להרחיב בדין מתה הראשונה. הנה התוס' כתבו בפשיטות שבמתה הראשונה אסורה השניה, אבל יש לדעת, שהתוס' כתבו כן רק לרבי יוחנן (שעל דבריו נסובה הסוגיא), אבל בתחילת הסוגיא (כז:) יש בזה מחלוקת - שרב סובר שאפילו אם מתה הראשונה, הותרה השניה. ואף שמעולם לא היה לה שעת היתר, שהרי מיד בשעת נפילה היתה אסורה ליבום יחד עם אחותה משום איסור שתי אחיות, מ"מ סובר רב, שכיון שבכל יבמה לכשעצמה לא היה איסור ליבום מדאורייתא (שאם ייבם רק אחת מהן, אינו עובר על איסור), וכל האיסור הוא רק מדרבנן משום אחות זקוקתו, בכה"ג ס"ל לרב, שאם פקע האיסור (שמתה הראשונה), היא מותרת.
ועל זה חולק רבי יוחנן, וסובר שאם מתה הראשונה, אסורה השניה, כיון שלא היה לה שעת היתר (ורק אם מתה השניה, הותרה הראשונה, כיון שהיה לה שעת היתר בשעת נפילה, ועכשיו במיתת השניה, חזרה הראשונה להיתרה הראשון).
ודברי התוס' הנ"ל, אליבא דרבי יוחנן אזלי, וכתבו שלשיטת רבי יוחנן, אף שיש מקום לגזור אם חלצו לשניה, שלא הותרה הראשונה, מחמת החשש דלמא קדים וחליץ לראשונה ויסברו שהשניה מותרת (ובאמת היא אסורה מחמת שלא היה לה שעת היתר מעולם), מ"מ אין מקום לגזור במתה השניה.
ועל זה הקשה המהרש"ל הנ"ל, "תימה בעיני הא שייך נמי למיגזר דלמא אי שרית ליה במיתת שניה פעם אחרת יבא להתיר אף במיתת הראשונה".
ותירץ המהרש"ל:
"ונראה לישב, דאין הסברא נותנת לגזור בעבור זה, מאחר שרב שרי אפילו לכתחלה. ואף שר' יוחנן פליג ואוסר, מ"מ אין סברא שפלוגתא יהיה רחוקה, שהוא אף יגזור בעבור הראשונה, כי לא מצינו שום גזירה אלא בעבור שהוא אסור בודאי לדברי הכל. וצ"ע"