פורום אוצר החכמה

הנני מחפש עצות איך להפטר/ להתמודד/ לתקן את מדת הכעס אשר אני חש שהיא מצויה בי מאד וחשבתי שאולי מי מיושבי בית המדרש הזה יוכל לסייעני בעצה נכונה.
בעקרון חשבתי שהיה כדאי לפתוח תת פורום בפנ"ע בעניני תיקון במידות ונוכל להיעזר זה מזה.

אגרת הרמבן תשתדל לדבר בנחת ואז תינצל מן הכעס.

על כעס יש ספר ארך אפים, וספר והסר כעס מלבך (טובולסקי).

אחת השיטות היא לספור (בלב) עד 5 (או עדיף עד 10) לפני שמגיב ויחשוב היטב מה התגובה הראויה והמועילה.

לקרוא פעם ביום ספר מוסר המדבר על גנות הכעס

יתבונן באדם אחר כשכועס מאוד ואז כשיבוא לכעוס יזכור איך אותו אחר היה נראה.
(מועיל לאלה שסולדים מהכעס אך לא שולטים בו)

לענ"ד צריך לחזק מאוד בליבו את האמונה שכל מה שקורה לו זה מהקב"ה ואין האדם שעושה לו מה שעושה לו אלא הקב"ה והא סה"כ המקל וע"י כך לא יתעורר כעס בליבו.כמו"כ צריך לעבוד על מידת הענווה שהרבה פעמים הכעס נובע מגאווה (הוא פגע בכבודי,הוא לא הקשיב לי וכדו') וע"י כך לא יתעורר ליבו הכעס כלל וכלל.ועל כולנה תפילה לקב"ה (ולכוון היטב ב"וטהר ליבנו (ממידת הכעס) לעובדך באמת")וה' יעזהרו לסייעתא דשמייא ויטהר ליבו.

עיי"ש ברש"י וז"ל

והסר כעס - דברים המכעיסים את המקום. והעבר רעה - יצר הרע. מבשרך - שיהיה לך לב בשר

ע"כ אין נראה שזה קשור למדת הכעס. ועיי"ש בתרגום שביאר בענין אחר, וכ"כ בגמרא.

אש משמים כתב:יתבונן באדם אחר כשכועס מאוד ואז כשיבוא לכעוס יזכור איך אותו אחר היה נראה.
(מועיל לאלה שסולדים מהכעס אך לא שולטים בו)

מועיל לאלה שמענין אותם איך הם נראים...

ליטוואק פון בודאפעסט כתב:עיי"ש ברש"י וז"ל

והסר כעס - דברים המכעיסים את המקום. והעבר רעה - יצר הרע. מבשרך - שיהיה לך לב בשר

ע"כ אין נראה שזה קשור למדת הכעס. ועיי"ש בתרגום שביאר בענין אחר, וכ"כ בגמרא.

אילו הייתי רוצה לדון בביאור הפסוק הייתי כותב ב"מקרא ותרגום". הפסוק שימש רק כותרת לענין עצמו

האדמור מחבד השיב פעם למי ששאלו כגון דא שילמד בעיון היטב בספר התניא בחלק 'אגרת הקודש' סימן כה

דרומי כתב:האדמור מחבד השיב פעם למי ששאלו כגון דא שילמד בעיון היטב בספר התניא בחלק 'אגרת הקודש' סימן כה

ולמיטב זכרוני גם בתניא, ספרן של בינונים, פרק מא.

כיוון שעוד לא הצלחתי לתקן את מידת הכעס (נכון שלא השתמשתי בכל העצות שנכתבו כאן) אשמח אם לכבוד השנה החשה יכתבו עצות נוספות אם התחדשו

תקנוס את עצמך על כל כעס בסך...
אמור והתחנן לנפשך בשעה שמתעוררת הקצף, אנא ר' פלוני היקר נא אל תכעוס, למה תגרום רעה לנפשך, תהיה רגוע שקט ושאנן ותזכה לכל הטוב. וכעס כיון דבת דינא בטל דינא

מה שנכון נכון כתב:על כעס יש ספר ארך אפים, וספר והסר כעס מלבך (טובולסקי).

ספר ארך אפיים הינו ספר דכולא ביה על מידה זו.

הגמרא אומרת בסוטה תוקפא בביתא כי קריא לשומשמא, והני מילי באיתתא אבל בגברא לית לן בה. דומה אבל שבימינו גם בגברא כעס יתירה הוא הרס כל הבית פשוטו כמשמעו. אז דע לך, שכל פעם שאתה כועס שלא בצדק, אתה הורס את משפחתך. אני מאמין שאם אתה מפנים ידיעה זו, זה יעצור אותך כליל מלכעוס.

יש לעיין ,מצד אחד כתוב אדם פרא יוולד,דהיינו יש לו תאוות קנאה כעס גאוה בבסיס ,מאידך אנו יודעים שאדם בשורש הוא טוב כי בחלק של הנשמה הוא כולו טוב חלק אלוק ממעל
וא"כ איך הדברים מסתדרים במהות הוא טוב או רע?
אולי יש"ל שניהם אמת, לגבי הנשמה היא טהורה,ולגבי הנפש היא בהמית וכאן העבודה של האדם ,נמצא שאם הוא לא עובד על עצמו יש מצב שהנפש גוברת עליו. ועיין.

אכתוב ממה שעזר לי בס"ד לגבי כעס על סובבים

ישנה איזו מחשבה כמוסה בלב הכועס, שהביטוי של כעס הוא סוג של 'אני רוצה לבטא לשני עד כמה חמור המעשה שעשה', וגם 'אחרי שהוא יראה את התגובה שלי הוא לא יעשה זאת עוד'.
ובכן זוהי טעות גמורה. המותקף עסוק עכשיו רק בהתגוננות, ומחליק מעצמו את הכעס ככל יכלתו, ואם אם הוא לא יכול הוא חושב לעצמו הבן אדם הזה סתם כעסן. והוא לא מוליך את ההתקפה עליו לשום כיון של הבנה או תיקון. ולא מוכן להכיר בטעויות שעשה.

כשהכועס יבין שאינו מביא שום תועלת. שום שום שום שום תועלת. יצא לו העוקץ של הכעס. אדם אינו רוצה לעשות דברים שאים בהם שום תועלת, גם בשעת חימום.

לחילופין אם הוא מתאפק, ממתין קצת, ואז מדבר בצורה רגועה ולא פוגעת עם מי שהכעיס אותו, ומסביר לו כדבר איש אל רעהו שהוא מרגיש נפגע וכו', אזי הסכוי שהתועלת שהוא מבקש להשיג תובן, המכעיס, בהיותו בלתי מותקף יוכל להפנות ולחשוב אולי באמת עשיתי משהו לא נכון ויוולד בלבו הרצון לא לחזור על זה

'רגזן לא עלתה בידו אלא רגזונותו'

שמעתי פעם מאחד שאדם צריך להכיר בזה שכשהוא כועס הוא כמו שיכור וכמו שכל אחד יודע שכשהוא שיכור הוא לא נוהג ברכב - עקב מצבו העכשווי ולא בגלל בעיה בו - כך הכועס צריך לדעת שכשהוא כועס אסור לו 'לנהוג', לא לדבר ולא לעשות שום דבר, כיון שעכשיו הוא כמו שיכור ומה שיעשה כעת יתחרט אח"כ!

הפשוט בפשטותו כתב:שמעתי פעם מאחד שאדם צריך להכיר בזה שכשהוא כועס הוא כמו שיכור וכמו שכל אחד יודע שכשהוא שיכור הוא לא נוהג ברכב - עקב מצבו העכשווי ולא בגלל בעיה בו - כך הכועס צריך לדעת שכשהוא כועס אסור לו 'לנהוג', לא לדבר ולא לעשות שום דבר, כיון שעכשיו הוא כמו שיכור ומה שיעשה כעת יתחרט אח"כ!

דברים נפלאים. ייש"כ.

יש סגולה בחוטי הציצית, להחזיק או להסתכל, נגד כעס,

בדברי חז''ל מודגש ענין הכעס בשייכותו עם הגאוה, וממילא אם יעבוד אדם על מדת הענוה יזכה שלא יכעוס כלל.

הרב לענין, למה אתה חושב שלעבוד על מדת הענוה יותר קל מלעבוד על מדת הכעס?...

סיפר לי פעם מישהו [שמכנה את עצמו רב חשוב] שהוא לא כמו אדם אחר [שגם מכנה את עצמו רב חשוב] - כי הוא תמיד כועס, אבל על אש קטנה, וגבולות הכעס שלו ידועים, אך השני רגוע רגוע, אבל כשהוא כועס הוא מסוגל להרוג...
ואני בעניי לא ידעתי מה הבעיה
האדם שיש לו נטיה לזה צריך לעצום עיניים במקום שקט, ולדמיין סיטואציה שבדרך כלל מרתיחה אותו, ולדמיין לעצמו איך הוא מרגיש את הכעס מבעבע, וחושב להתפרץ, ואיך הוא נושם עמוק ומצליח לא להגיב רגע ועוד רגע, ואז לדמיין איך הוא חושב על תגובה רגועה, ואיך הוא מוציא אותה לאט.
המוח והתכונות הרי ניתנים לתכנות מחדש, אם רק רוצים ומתאמצים.

דרומי כתב:הרב לענין, למה אתה חושב שלעבוד על מדת הענוה יותר קל מלעבוד על מדת הכעס?...

פשיטא שהרב 'לענין' דיבר כענין...
לעבוד על כעס הוא אחד הדברים הקשים ביותר, כי כאשר הוא במצב של כעס הוא לא רוצה לשמוע מכלום, ואינו כמו עבודה לאורך זמן וברוגע... ושמעתי פעם מהגר"מ שפירא זצ"ל כשהזכיר את הנושא [אחפש אם הוא תחת ידי] שכשאדם כועס הוא מוכן לרצוח אדם!

דברות רמח"ל ז"ל במס"י פי"א:

ונדבר עתה מן הכעס. הנה יש הרגזן שאמרו עליו, כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה, והוא הנכעס על כל דבר שיעשו נגד רצונו ומתמלא חימה עד שכבר לבו בל עמו ועצתו נבערה. והנה איש כזה כדאי להחריב עולם מלא אם יהיה יכולת בידו, כי אין השכל שולט בו כלל והוא סר טעם ממש ככל החיות הטורפות ועליו נאמר (איוב יח): טורף נפשו באפו הלמענך תעזב ארץ? והוא קל ודאי לעבור על מיני עבירות שבעולם אם חמתו תביאהו להם, כי כבר אין לו מניע אחר אלא כעסו ואל אשר יביאהו ילך. ויש כעסן רחוק מזה והוא שלא על כל דבר אשר יבואהו שלא כרצונו אם קטן ואם גדול יבער אפו. אך בהגיעו להרגיז, ירגז ויכעס כעס גדול והוא שקראוהו חכמים ז"ל (אבות פ"ה): "קשה לכעוס וקשה לרצות". וגם זה רע ודאי, כי כבר יכולה לצאת תקלה רבה מתחת ידו בזמן הכעס ואחרי כן לא יוכל לתקן את אשר עוותו. ויש כעסן פחות מזה שלא יכעס על נקלה, ואפילו כשיגיע לכעס יהיה כעסו כעס קטן ולא יסור מדרכי השכל אך עודנו ישמור עברתו. והנה זה רחוק מן ההפסד יותר מן הראשונים שזכרנו, ואף גם זאת ודאי, שלא הגיע להיות נקי כי אפילו זהיר איננו עדין, כי עד שהכעס עושה בו רושם, לא יצא מכלל כעסן:
ויש עוד פחות מזה והוא שקשה לכעוס וכעסו לא להשחית ולא לכלה אלא כעס מעט. וכמה זעמו? רגע ולא יותר, דהיינו, משעה שהכעס מתעורר בו בטבע עד שגם התבונה תתעורר כנגדו, והוא מה שאמרו חכמים ז"ל (שם): קשה לכעוס ונוח לרצות, הנה זה חלק טוב ודאי, כי טבע האדם מתעורר לכעס ואם הוא מתגבר עליו שאפילו בשעת הכעס עצמו לא יבער הרבה ומתגבר עליו, שאפילו אותו הכעס הקל לא יעמוד בו זמן גדול אלא יעבור וילך, ודאי שראוי לשבח הוא, ואמרו ז"ל (חולין פט): תולה ארץ על בלימה, אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם פיו בשעת מריבה, והיינו, שכבר נתעורר טבעו בכעס והוא בהתגברותו בולם פיו. אמנם, מדתו של הלל הזקן עולה על כל אלה, שכבר לא היה מקפיד על שום דבר ואפילו
התעוררות של כעס לא נעשה בו (שבת לא). זה הוא ודאי הנקי מן הכעס מכל וכל. והנה אפילו לדבר מצוה הזהירונו ז"ל (שבת לד): שלא לכעוס, ואפילו הרב על תלמידו והאב על בנו, ולא שלא ייסרם, אלא ייסרם וייסרם אך מבלי כעס, כי אם להדריך אותם בדרך הישרה, והכעס שיראה להם יהיה כעס הפנים לא כעס הלב, ואמר שלמה (קהלת ז): אל תבהל ברוחך לכעוס וגו', ואומר (איוב ה): כי לאויל יהרג כעס. ואמרו ז"ל (עירו' סה): בשלשה דברים האדם ניכר: בכוסו, בכיסו ובכעסו:

דרומי כתב:הרב לענין, למה אתה חושב שלעבוד על מדת הענוה יותר קל מלעבוד על מדת הכעס?...

בגלל שלעבוד על ענוה זה לא כל כך קשה, פשוט מסתכלים במראה...

אגב, מעודי נסתפקתי מהו כעס. במקרה שאדם מתרגז, והוא גועש ורועש בתוכו, אך אינו מוציא את זה כלל וכלל כלפי חוץ, האם גם זה בכלל הכועס? או דילמא לית לן בה.

בשער רוח הקודש (עם פירוש יוס"ד) דף יג עמוד ב כתוב: גם כאשר יטבול יכוין כי מקו"ה הוא בגי' כע"ס ובגי' אהי"ה דההי"ן ויכוין כי ע"י טבילות אלו יתבטל הכעס המתגבר עליו לאנסו, אם יתמיד בטבילות בכונה זו.

ואף שהאריז"ל לא צריך שום הסכמה, בכל זאת בעניי כי יש בי מאוד מידת הכעס, עשיתי עצה זאת תקופה של כמה שבועות ועזר לי פלאים.

הסיבה שהפסקתי, היות ושמעתי מרב אחד שאמר שמקוה שנמצא באותו חדר עם המקלחות, או גם אם נמצא בחדר בפני עצמו, אך מחממים שם את המים, אז אסור לכיון שם משום היותו כבית המרחץ.
אותו רב לא שייך כ"כ ל'ענינים'. אז שאלתי רב אחר בנידון, וענה לי: 'כוונות רק כאשר הראש מתחת למים ובזריזות'.
אך היות ולא קיבלתי תשובה מנומקת וחששתי שאולי לא הובנתי נכון, על כן לא המשכתי בזה.

ובזה אבקש נא מן החכמים כאן אולי יוכלו לברר את ההלכה הזה?

יש מקום לבאר שכל שחז"ל התייחסו לבית המרחץ כמקום טינופת הוא כי המים היו עומדים זמן רב, בשל הקושי האדיר בהחלתם וחימומם, ובהם שהו אנשים במשך זמן רב כפי התרבות שלהם, ואנשים אלו לא היו מסוגלים לשמור על רמת נקיון כפי המקובל היום - בעידן המים החמים הזורמים והסבון והשמפו וקוצץ הצפרנים, והתוצאה - מקום טינופת.
אולם למקוה נכנסים אנשים נקיים פחות או יותר, וכמעט ולא שוהים שם, והמים מוחלפים תדיר - ואין שום מקום להתייחס לזה אוטומטית כמקום טינופת, אא"כ אכן כך המציאות הספציפית שם.
וכ"ש שלמקלחת לא ניתן להתייחס כמקום טינופת - כי המים החמים יוצאים משם מיידית.
וראה עוד במש"כ לגבי נט"י במקלחת, וליוצא מהמקלחת.

היה על זה אשכול כאן בדין מקלחת ומקוה בזמנינו.
אך האם ברור בכלל שיש איסור לכוין כוונת הנ"ל במקום שאסור להרהר בדברי תורה?

יואל שילה כתב:יש מקום לבאר שכל שחז"ל התייחסו לבית המרחץ כמקום טינופת הוא כי המים היו עומדים זמן רב, בשל הקושי האדיר בהחלתם וחימומם, ובהם שהו אנשים במשך זמן רב כפי התרבות שלהם, ואנשים אלו לא היו מסוגלים לשמור על רמת נקיון כפי המקובל היום - בעידן המים החמים הזורמים והסבון והשמפו וקוצץ הצפרנים, והתוצאה - מקום טינופת.
אולם למקוה נכנסים אנשים נקיים פחות או יותר, וכמעט ולא שוהים שם, והמים מוחלפים תדיר - ואין שום מקום להתייחס לזה אוטומטית כמקום טינופת, אא"כ אכן כך המציאות הספציפית שם.
וכ"ש שלמקלחת לא ניתן להתייחס כמקום טינופת - כי המים החמים יוצאים משם מיידית.
וראה עוד במש"כ לגבי נט"י במקלחת, וליוצא מהמקלחת.

אני הבנתי ממנו שזה קשור להבל החם שיש שם.

דורשי יחודך כתב:היה על זה אשכול כאן בדין מקלחת ומקוה בזמנינו.
אך האם ברור בכלל שיש איסור לכוין כוונת הנ"ל במקום שאסור להרהר בדברי תורה?

מה החילוק?

גם זה יעבור כתב:

יואל שילה כתב:יש מקום לבאר שכל שחז"ל התייחסו לבית המרחץ כמקום טינופת הוא כי המים היו עומדים זמן רב, בשל הקושי האדיר בהחלתם וחימומם, ובהם שהו אנשים במשך זמן רב כפי התרבות שלהם, ואנשים אלו לא היו מסוגלים לשמור על רמת נקיון כפי המקובל היום - בעידן המים החמים הזורמים והסבון והשמפו וקוצץ הצפרנים, והתוצאה - מקום טינופת.
אולם למקוה נכנסים אנשים נקיים פחות או יותר, וכמעט ולא שוהים שם, והמים מוחלפים תדיר - ואין שום מקום להתייחס לזה אוטומטית כמקום טינופת, אא"כ אכן כך המציאות הספציפית שם.
וכ"ש שלמקלחת לא ניתן להתייחס כמקום טינופת - כי המים החמים יוצאים משם מיידית.
וראה עוד במש"כ לגבי נט"י במקלחת, וליוצא מהמקלחת.

אני הבנתי ממנו שזה קשור להבל החם שיש שם.

ועל זאת באתי לערער, שההבל החם איננו טינופת בעצמותו כמו שפשוט לכל אחד שאדים חמים אינם טינופת, אלא מיירי בהבל חם העולה ממרחז שיש בו טינופת, כפי שהיה מצוי בזמן חז"ל, והבאתי את לשון המאירי (ברכות כ"ו.) 'דברים הללו לא נאמרו אלא במרחץ של מים חמים שהזוהמא מצויה בו'.

יואל שילה כתב:

גם זה יעבור כתב:

יואל שילה כתב:יש מקום לבאר שכל שחז"ל התייחסו לבית המרחץ כמקום טינופת הוא כי המים היו עומדים זמן רב, בשל הקושי האדיר בהחלתם וחימומם, ובהם שהו אנשים במשך זמן רב כפי התרבות שלהם, ואנשים אלו לא היו מסוגלים לשמור על רמת נקיון כפי המקובל היום - בעידן המים החמים הזורמים והסבון והשמפו וקוצץ הצפרנים, והתוצאה - מקום טינופת.
אולם למקוה נכנסים אנשים נקיים פחות או יותר, וכמעט ולא שוהים שם, והמים מוחלפים תדיר - ואין שום מקום להתייחס לזה אוטומטית כמקום טינופת, אא"כ אכן כך המציאות הספציפית שם.
וכ"ש שלמקלחת לא ניתן להתייחס כמקום טינופת - כי המים החמים יוצאים משם מיידית.
וראה עוד במש"כ לגבי נט"י במקלחת, וליוצא מהמקלחת.

אני הבנתי ממנו שזה קשור להבל החם שיש שם.

ועל זאת באתי לערער, שההבל החם איננו טינופת בעצמותו כמו שפשוט לכל אחד שאדים חמים אינם טינופת, אלא מיירי בהבל חם העולה ממרחז שיש בו טינופת, כפי שהיה מצוי בזמן חז"ל, והבאתי את לשון המאירי (ברכות כ"ו.) 'דברים הללו לא נאמרו אלא במרחץ של מים חמים שהזוהמא מצויה בו'.

א. אתה אומר דברי טעם, השאלה איך בודקים זאת? הרי ברור שזה לא נקי כמו חדר שרק הפעילו שם מכשיר עדים חמים. אז מה הגדר של טינופת?
ב. בחדר אחד ביחד עם המקלחות, כמדומני שגם אתה תסבור שזה מקום זוהמה.
ג. באותו חדר, אך יש 'צורת הפתח' ביניהם, האם למקוה יש דין אחר, כי בכל זאת ההבל משותף לשניהם?

הכלל שהמשגיח, הגר"ד יפה זצ"ל, הכניס יפה, הוא שבכל נושא חייבים להבין במה דברים אמורים, מה, מתי, כיצד, וכו'.
והכלל שמו"ר הגר"י ברנדייס הכניס הוא שבכל נושא חייבם להבין מהיכן השורש שלו בחז"ל.
והנה, השורש של דינים אלו הוא 'והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר', וקיבלו חז"K שהפירוש הוא שבעת ההתעסקות בדברי תורה חנייתך תהיה קדושה.
וביארו שחסרון קדושה נובע מצואה וכד', דברים שריחם רע, וכאן נכנסו חז"ל לחילוקים מציאותיים כדי לאפיין את הריח הרע, כגון שיש נפ"מ באם התרנגול בא מהדרך, וכדו'.
אין כאן סודות מיוחדים, אלא הגדרות של ריח שמוגדר אצל האנשים כריח רע.
ובזאת נפלאתי ביותר כיצד המ"ב נקט שקיא איננו בכלל ריח רע.
וממילא על דרך זו יש להבין את מה שאמרו שבית המרחץ הוא מקום ריח רע, וביארו המפרשים שהוא מחמת ההבל והזוהמא - ויש להבין זאת על פי ההקשר המציאותי, שאכן בימיהם היה שם ריח רע ביותר מחמת מהות המקום, ושימושו במים חמים [שסגולתם למוסס שומן ולכלוך, וממילא הוא יוצא מהגוף השוהה במים ועובר למים], והטחב המאפיין מקומות אלו.
ובמציאות שלנו - בד"כ הכל שונה, וזה הרבה פחות מצוי.
אין כאן גזירת הכתוב שאדים חמים הם מזוהמים, אלא זו רק תיאור של מציאות לא כל כך רלוונטית.
איך בודקים זאת? מריחים!
בחדר אחד עם המקלחות? לא הבנתי האם זה יתרון או חסרון - הרי במקלחות המים החמים נשטפים ויוצאים מיידית עם הלכלוך שהוסר מהאדם, ומה זוהמא יש שם, פרט לריח הטחב כשלא משתמשים באקונומיקה באופן תדיר.
צורת הפתח - מה תועיל למקום הפתוח למקום האסור? עכ"פ עדיין הוא במחלוקת הפמ"ג והגר"א האם מועיל מדאורייתא הפסק מחיצה כשהריח מ"מ עובר.

גם זה יעבור כתב:

דורשי יחודך כתב:היה על זה אשכול כאן בדין מקלחת ומקוה בזמנינו.
אך האם ברור בכלל שיש איסור לכוין כוונת הנ"ל במקום שאסור להרהר בדברי תורה?

מה החילוק?

האם זה נקרא דברי תורה?
לחשוב על כך שמילה פלונית היא באותה גימטריא עם מילה פלונית, לכאורה אין זה דברי תורה כל עוד שלא מהרהר במשמעות הדבר או במה שלומדים ממנו.
השאילה העומדת לפנינו היא האם זה נקרא דברי תורה או לא.

דורשי יחודך כתב:

גם זה יעבור כתב:

דורשי יחודך כתב:היה על זה אשכול כאן בדין מקלחת ומקוה בזמנינו.
אך האם ברור בכלל שיש איסור לכוין כוונת הנ"ל במקום שאסור להרהר בדברי תורה?

מה החילוק?

האם זה נקרא דברי תורה?
לחשוב על כך שמילה פלונית היא באותה גימטריא עם מילה פלונית, לכאורה אין זה דברי תורה כל עוד שלא מהרהר במשמעות הדבר או במה שלומדים ממנו.
השאילה העומדת לפנינו היא האם זה נקרא דברי תורה או לא.

א. לכוין את שם אהי"ה דההי"ן. כלומר אלף הה יוד הה, שזה מהשמות הקדושים.
ב. ברור שחושבים במשמעות הדבר (כך נלע"ד).

יואל שילה כתב:הכלל שהמשגיח, הגר"ד יפה זצ"ל, הכניס יפה, הוא שבכל נושא חייבים להבין במה דברים אמורים, מה, מתי, כיצד, וכו'.
והכלל שמו"ר הגר"י ברנדייס הכניס הוא שבכל נושא חייבם להבין מהיכן השורש שלו בחז"ל.
והנה, השורש של דינים אלו הוא 'והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר', וקיבלו חז"K שהפירוש הוא שבעת ההתעסקות בדברי תורה חנייתך תהיה קדושה.
וביארו שחסרון קדושה נובע מצואה וכד', דברים שריחם רע, וכאן נכנסו חז"ל לחילוקים מציאותיים כדי לאפיין את הריח הרע, כגון שיש נפ"מ באם התרנגול בא מהדרך, וכדו'.
אין כאן סודות מיוחדים, אלא הגדרות של ריח שמוגדר אצל האנשים כריח רע.
ובזאת נפלאתי ביותר כיצד המ"ב נקט שקיא איננו בכלל ריח רע.
וממילא על דרך זו יש להבין את מה שאמרו שבית המרחץ הוא מקום ריח רע, וביארו המפרשים שהוא מחמת ההבל והזוהמא - ויש להבין זאת על פי ההקשר המציאותי, שאכן בימיהם היה שם ריח רע ביותר מחמת מהות המקום, ושימושו במים חמים [שסגולתם למוסס שומן ולכלוך, וממילא הוא יוצא מהגוף השוהה במים ועובר למים], והטחב המאפיין מקומות אלו.
ובמציאות שלנו - בד"כ הכל שונה, וזה הרבה פחות מצוי.
אין כאן גזירת הכתוב שאדים חמים הם מזוהמים, אלא זו רק תיאור של מציאות לא כל כך רלוונטית.
איך בודקים זאת? מריחים!
בחדר אחד עם המקלחות? לא הבנתי האם זה יתרון או חסרון - הרי במקלחות המים החמים נשטפים ויוצאים מיידית עם הלכלוך שהוסר מהאדם, ומה זוהמא יש שם, פרט לריח הטחב כשלא משתמשים באקונומיקה באופן תדיר.
צורת הפתח - מה תועיל למקום הפתוח למקום האסור? עכ"פ עדיין הוא במחלוקת הפמ"ג והגר"א האם מועיל מדאורייתא הפסק מחיצה כשהריח מ"מ עובר.

חן חן על ההסבר הנאה.
אלא שאינני יודע לאיזה מקוה אתה הולך. כל המקוואות שאני מכיר, נפיש שם הבלא.
ההסתפקות שלי היה על כוונה בתוך המים, (אם המים נקיים). מצד הבלא נראה לי שזה לא כמו בעצם החדר עם כל האדים החמים. השאלה האם ניתן להחשיבו לרשות בפני עצמו, שיהיה מותר לחשוב שם דברי תורה?

במקוואותיה של רכסים בודאי לא נפיש הבלא וזוהמא של טינופת, ומציאות אחרת כמעט ואינני מכיר.
במקוואות של נשים בודאי לא נפיש הבלא וזוהמא של טינופת - כיום.
מבואר במשנה שאם לא יספיק לצאת מהמים - יקרא ק"ש [ויתפלל לחלק מהמפרשים] בתוך המים, אך מן הסתם מיירי שם במים קרים.
במקום שהחלק העליון מטונף - לא מסתבר שיהא דין אחר למי שצולל במים, זו בדיוק אותה רשות ללא חלוקה [מעין זה מצאנו לגבי אתי אוירא במחיצות - שבמחיצת שתי (כלומר, מימין לשמאל) אומרים עומד מרובה, אך האויר משני הצדדים מבטל את העומד המועט, אך לא אומרים זאת באויר שנמצא מחוץ לרשות, משא"כ במחיצת ערב (כלומר, מלמטה למעלה) לאויר שמעל גובה י' יש חלק בביטול המחיצה שתחתיו, כי שם האויר שמעל הוא באותה רשות, משא"כ האויר שבצד].

יישר כוחך